ריטב"א על סוכה יא:

היכי דמי אלימא בשלא קצצן מאי אירי׳‎ משום תעשה ולא מן העשוי ת״ל דמחוברין נינהו לפום האי לישנ׳‎ משמע דפסול׳‎ דאיכא במחובר לאו משום תעשה ולא מן העשוי הוא ותמיה מלתא א״כ מהיכא נפיק פסוליה ומ״ט דהא גידולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה ואע״ג דאיכא למימר דדומי׳‎ דפסולת גורן ויקב בעי׳‎ שהוא תלוש מ״מ מ״ט פסל ר״ח למחובר טפי מתלוש דכותיה ונראה לומר דפסול מחובר היינו משום תעשה ולא מן העשוי דאלו מחובר דנפיק מגורן ויקב לא נעשה בו מעשה כלל מתחלתו לשום ענין אבל תלוש שנעשה בו מעשה אדם לשם דירה וכיוצא בו הוי ס״ד דכשר כל היכא דהוי דומי׳‎ דגורן ויקב שגדולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה ואת׳‎ קרא ואסרום והיינו דפרכי׳‎ הכא מאי אירי׳‎ משום תעשה ולא מן העשוי ת״ל משום מחובר דפסול טפי שהוא מן העשוי מעצמו שלא נעשה בו מעשה כלל כתלוש:

אמר לך כגון דשלפינהו שלופי דלא מנכר עשיה דידהו מסתברא דהא ודאי כיון שקצצן לגמרי עד שאינם יונקים כלל ה״ל תלושין גמורין אע״פ שמחוברין קצת במקום עיקרן באילן לאו כלום היא וה״נ איכא למימר דקציצתן שהוציאתן מהכשר לפסול זו היא עשייתן מדאורייתא אליבא דרב אלא דהשתא הכי קאמרינן דאע״ג דמדאורייתא כשרה פסולה מדרבנן משום דלא מינכר׳‎ עשיה דידהו ודמיא מן העשוי וקרא דנקיט מתנית׳‎ מדרבנן וקרא אסמכת׳‎ בעלמא משום תעשה ולא מן העשוי שאמרה תורה הפריזו חכמים ואסרו אף זו משום דלא מנכר׳‎ עשיה דידהו איכא נוסחי דגרסי בסיום פירכא דפרכי׳‎ לרב מקמי האי פירוק׳‎ אמר לך רב ולטעמיך תקשי לך מתני׳‎ דתנן או שקצצן כשרה אלמא קציצתן זו היא עשייתן ולא דייק דמאי קושיא הא אוקמה שמואל דהיינו בשנענע ובנוסחי דוקאני ל״ג ליה אלא ה״ג אמר לך רב כגון דשלפינהו שלופי:

לימא כתנאי עבר ולקטן. ‎ פי׳‎ ‎הדס שענביו מרובין מעליו אין ממעטין אותו בי״ט דקא מתקן מנא דמעיקר׳‎ פסול והשתא כשר ואם עבר ולקטן ולא נעשה בו שום מעשה אחר הכשרו פסול דברי ר״ש בן צדוק וחכמים מכשירין סברוה דכ״ע וכו׳‎ דכ״ע לא אמרינן קציצתן זו היא עשייתן פי׳‎ בכלהו אוקימתי מוקים לה דהכי דינ׳‎ לכ״ע כשמואל משום דהלכת׳‎ כותיה דאלו רב הא אתותב וכ״ע פליגן עליה:

והכא בלולב צריך אגד קמיפלגי מר סבר צריך אגד. פי׳‎ וכיון דלא אגדי׳‎ בתר הכשר דידיה ה״ל מן העשוי ומ״ס א״צ אגד ולית ביה שום מעשה לעכב שלא יהא מן העשוי ובפלוגת׳‎ דהני תנאי דתני׳‎ לולב בין אגוד בין אינו אגוד כשר ר״י אומר אגוד כשר שאינו אגוד פסול ואסיקנ׳‎ לכ״ע אזוב של מצרי׳‎ צריך אגד דכתיב ביה ולקחתם לכם אגודת אזוב ובהא פליגי ר״י ס׳‎ ילפינן קיחה קיחה מהתם מה להלן צריך אגד אף כאן צריך אגד ורבנן סברי לא ילפינן קיחה קיחה מהתם דלא גמרי להאי ג״ש וקשיא לן דהכא משמע דאזוב צריך אגד ואם לא אגדו פסול דומיא דלולב דגמר מינה ר׳‎ יהודה הכא ואלו התם במסכת פרה תנן אזוב שיש לו ג׳‎ קלחים כאחד מפסגן ואוגדן פסגן ולא אגדן אגדן ולא פסגן לא פסגן ולא אגדן כשר אלמא אין אגד מעכב בהן תירץ מורי נר״ו דב׳‎ מיני אגד הם אגד בחוט והשני אגד ביד שיטלם כלם כאחד ויהיו בידו לאגודה וכי אמרינן התם מצוה לאגדן ואם לא אגדן כשר היינו בחוט ודאמרינן הכא דאזוב צריך אגד היינו אגד בידו ובהא הוא דקאמר ר״י דלולב שאינו אגוד שלא נטל כל שלשת המינין באגודה אחת בידו אלא בזה אחר זה פסול כלומר שלא יצא בו ומאי דקאמר לישנא דפסיל משום דכל אחד בפני עצמו פסול לצאת בו ואינו נכשר עד שיאגד עם חברו ביד ורבנן סברי דאפי׳‎ לא אגדם ביד אלא שנטלם בזה אחר זה כשרה וקי״ל כרבנן דלולב אין צריך אגד ואם כן שמעינן שאפי׳‎ נטלן זה אחר זה כל אחד בפני עצמו יוצא ובלבד שיהיו כולן לפניו אבל לכתחלה מצוה לאגדו ביד או בחוטין משום זה אלי ואנוהו. ומסתברא לי דמהא ליכא למשמע מינה דלעולם אימא לך דאגד דאמרי׳‎ הכא היינו דאינו אגוד בחוט ולרבי יהודה פסול דגמרינן מאזוב ולרבנן כשר אף על פי שאינו אגוד בחוט אבל אגוד ביד בעינן אפילו בדיעבד והא דמשמע במסכת פרה באזוב אין צריך אגד י״ל דלא קשיא דהכא איירינן באזוב דמצרים דבדידיה כתיב קיחה והוא צריך אגד בחוט כדכתיב אגודת אזוב ומתניתין דמסכת פרה באזוב דפרה דלא ילפי׳‎ קיחה קיחה לגבי לולב דהא באזוב דפרה לא כתיב בה אגודה ועוד דפריך כמאן אזל׳‎ הא דתניא לולב מצוה לאגדו לא אגדו כשר אי כר״י היכי קתני לא אגדו כשר דילמא שלא אגדו בחוט ש״מ דרב יהודה פוסל כשלא אגדו בחוט אע״פ שאגדו ביד והיינו דקשיא ליא מתניתא דקתני לא אגדו כשר וצ״ת:

ואי רבנן מאי מצוה. ‎ פי׳‎ ‎דליכא למימר דמצוה לאוגדו לכתחלה מן התורה אלא דיעבד אם לא אגדו כשר דהא כל בדאורייתא לא שאני לה בין לכתחלה בין בדיעבד ופרקינן דהיינו מצוה מדרבנן משום שנאמר זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות:

מתני׳‎ זה הכלל כל דבר המקבל טומאה ואין גדולו מן הארץ אין מסככין בו כך הגירס׳‎ במשניות המדוייקות וכן עיקר דהא ודאי לא מצי למתני כל דבר שגדולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה מסככין בו דהא לאו בכלל׳‎ דוקא הוא דהא איכא מחובר ונסרין וחבילין שגידולן מן הארץ ואינן מקבלין טומאה ואין מסככין בהן אבל השתא הוא מתני כלל׳‎ דוקא דאע״ג דאיכא פסולי אחרינא דלא הוו מהאי אפי׳‎ הכי כלל׳‎ הכא הוא דוקא והאי דקתני זה הכלל איידי דקתני הדלה עליה את הגפן דהוי סכך פסול נקט זה הכלל מיהו אין זה דומה לזה כלל דאמרי׳‎ בעלמא דבעלמא הוי הכלל מעין הפרט ואלו הכא אין הכלל מעין פסול הפרט דקתני מעיקרא אלא דשו׳‎ בפסול׳‎ בלחוד ולא בטעמא. ויש עוד זה הכלל בענין שלישי שאין הכלל מרב׳‎ כלום על הפרט דקתני אלא דהוי סימנ׳‎ בעלמא כדאיתא במסכת מגילה:

חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים אין מסככין בהם. פי׳‎ הני כשרים לסכך מדאורייתא דהא גדולן מן הארץ ואין מקבלין טומאה אלא דרבנן פסלינהו משום גזירות אוצר דה״ל תעשה ולא מן העשוי וכבר פירשתי דמאי דאמרינן ולא מן העשוי אין פירושו ולא מן העשוי שלא לשם מצוה דהא סוכה לא בעינן לשמה ואית בה משום תעשה ולא מן העשוי והיינו מן העשוי בפסלות כגון ציצית שנעשו קשריו קודם פסיקת חוטין וסוכה שסככה במחובר וכן סוכה שנעשית מתקר׳‎ הבית או מחבלים שנתנן לגג לאוצר בפסלות היא דבעינן סוכה לשם צל ואילו תקרת הבית לשם דירה וחבלים בגג ניתנו לייבשם ולא לצל כדקתני בברייתא לקמן בהדי׳‎ מפני מה אמרה חבילי קש כו׳‎ והאי פיסולה דאורייתא ולהכי גזרו רבנן בכל חבילין וגזרו נמי בנסרים משום גזרת תקרה וכן החוטט בגדיש פיסולה דאורייתא הוא שלא נעשה סכך זה מתחלתו כשהגדישו לשם צל אלא לאסוף עמרים שלו אבל סוכת גנב״ך כשרה שנעשית לשם צל מבואר בעיני אלא שראיתי גדולים טועים בדבר זה:

ואם התירן כשרות. פירוש כולן כשרות ואפי׳‎ אותן שהניח לייבש דהא עבד בהו מעשה בכשרות לשם צל וכלן כשרות לדפנות יש שפרשו בשאינו סומך עליהם דאסור לסמוך בדבר שאין מסככין בו גזירה שמא יסכך בהם כדאי׳‎ לקמן במכלתין ואין צורך אלא מתניתין כפשטא דבזו שאיסורן מדרבנן לא גזרו סמיכה ואפי׳‎ כשפסול לסכך מן התורה לא גזור רבנן אלא בדבר שדרך בני אדם לסמוך בכותלים אע״פ שעפר פסול לסכך כדבעי׳‎ למימר קמן מפי מורי הרב נר״ו:

מה״מ אר״ש בן לקיש דאמר קרא כו׳‎. מקיש סוכה לחגיגה מה חגיגה דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ אף כל דבר שאינו מקבל טומאה וגדולו מן הארץ תמי׳‎ מלתא דהכא משמע דבעלי חיים חשיב גדולו מן הארץ והכא נמי משמע הא דתניא ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כלל בבקר ובצאן ביין ובשכר פרט ובכל אשר תשאלך חזר וכלל כלל פרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע אף כל פרי מפרי וגדולי קרקע ואלו בעלמא אמרינן דבעלי חיים לא הוו גדולי קרקע דאמרי׳‎ בפ״ק דקדושין גבי הענקת עבד עברי אי כתב רחמנא צאן ולא כתב גורן ה״א בעלי חיים אין גדולי קרקע לא כתב רחמנא גורן ואי כתב רחמנא גורן הוה אמינא גדולי קרקע אין בעלי חיים לא כתב רחמנא צאן. ואמרינן נמי בפרק השוכר את הפועלים מה דיש מיוחד שהוא גדולי קרקע אף כל שהוא גדולי קרקע יצא החולב והמגבן ואמרינן בברכות פרק כיצד מברכין על דבר שאין גדולו מן הארץ כגון בשר בהמה חיה ועוף ודגים אומר שהכל. ותירוצן של דברים דגדולי קרקע נאמר על שני פנים הא׳‎ גדולי קרקע ממש שצומח ויונק מן הקרקע כגון פירות וכל דבר צומח ואין בכלל זה בעלי חיים ואינו ראוי לקרותן פרי האדמה ולפיכך אמרו עליהם שהכל והשני דבר שהוא גדל ורבה על ידי הארץ אבל אינם יונקים ממנו וזה נאמר על ב״ח ואינו ראוי ליאמר על הצומח ולפיכך כל שאמרה תורה בפרט פירות וב״ח כגון מעשר אתו מינייהו כל שני מיני גדולי קרקע אבל כל שלא כתב אלא אחד מהם לא אתי אידך מיני׳‎ והיינו הנהו דמסכתא קדושין ודבב׳‎ מציע׳‎ והא דהכא נמי אתינן למימר מעיקרא דנילף מחגיגה שהוא כל גדולי קרקע ואפי׳‎ הצומח ולהכי פרכינן ליה דלא אפשר דלא ילפי׳‎ מינה אלא בעלי חיים בלחוד והיינו דפרכינן אימ׳‎ חגיגה בעלי חיים אף סוכה נמי ב״ח וזה מבואר ונכון: