ריטב"א על שבועות ד.

שבועה שלא אוכלנה ואכלה אנו חייב אלא א' וא"ת ואפי' א' למה לוקה דהא התראת ספק היא שמא ישאל על שבועתו ומצוה נמי איכא ומהאי טעמא חשיבי איסור שבועות ונדרים דבר שיש לו מתירין כדאית' במס' נדרים וי"ל דכיון דמחוסר מעשה הוא דמי יימר דמזדקקן ליה רבנן לא חשיבא התראה ספק להיפטר עליו ממלקות מאין בידו לומר אעשה בהיתר דאי לא תימא הכי נזיר ששתה יין או אכל ענבים האיך לוקה דהא אפשר בשאלה אלא ודאי כדאמרי' וכדכתיבנא לה בכמה דוכתי:

זו היא וכו' אבל אוכל ולא אוכל לא לקי וא"ת ומנ"ל דמשום לאו שאין בו מעשה דילמא משום התראת ספק דלא שמי' התראה זו כבר תריצנא לעיל ועוד י"ל דהכא סתמא ממעט לה אפי' בנשבע שיאכל ככר זו וזרקו לים או שרפו והתרו בו בשעת שריפה או בשעת זריקה דהו"ל התראת ודאי וכמאן דתני התם במכו' ביטלו ולא ביטלו וכן תי' התוס' וא"ת ודילמא למעוטי נמי אכלתי ולא אכלתי וי"ל דהא ליתא כדאמרי' לקמן בפ"ג מסתברא קאי להבא ממעט להבא וליכא למימר דהא ממעט אזרוק ולא אזרוק דבהא כ"ע מודו דחייב ואין לו' דממעט הרעה דאחרי' דהיינו נשבע לבטל את המצוה דקא חשיב ברישא דהאי משנה:

מראות נגעים מאי מלקות איכא פירוש דאי בשנכנס למקדש או בשאכל קדש בטומאה זו היינו בכלל ידיעות הטומאה ולא עוד אלא דבכניסת מקדש לא מחייבי מלקות אטומאת צרעת דליכא לאו דלא יטמאו את מחניהם כדאמרינן בפסח שני פרק אלו דברים אליבא דר"ש מיהת והתם משמע דרב חסדא ואמוראי כר"ש ס"ל מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו פטור שנאמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו ניתקו הכתוב לעשה וק' דהכא משמע דאין לוקין אלא על מראות נגעים טמאים ובפרק ר"א דמילה משמע דלוקה אף על נגעים טהורים דקאמר התם דצרעת דוחה עבודה ופריך ולקוץ בהרתו דאתי עשה דעבודה ודחי ל"ת דקוצץ בהרתו ומשני מחוסר טביל' הוא ואמר הניחא נגעים טמאים נגעים טהורים מאי איכא למימר אלמא אף על טהורים עבר. וי"ל דהתם מיירי במראות נגעים טמאים אלא שעמד בעיניו בשתי הסגרו' דטהור הוא ולוקה על קציצתו עד שיטהרנו הכהן. משום דאם נולד בו סי' טומאה לאחר הפטור הכהן מחליטו מיד והכי איתא בתוספתא דנגעים:

מש"ה קא מוקמ' כר"י דאמר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו וא"ת א"כ תיקשי לר' יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה ואמרי' בפ' הנחנקין דס"ל אין לוקין עליו וי"ל דלא אמרה ר"י בהדיא התם אלא סוגיא דתלמודא הוא אליבי' ובמסקנ' דשמעתין ר"ע נמי ולמלקו' הקשו בתוס' היכי מתוקמ' כר"ע דהא ע"כ סבר לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו דהא טעמא דמ"ד לוקין משום דגמר ממוציא ש"ר ועדי' זוממין ופרכינן מה לעדים זוממין שכן קנס ופרקינן קסבר עדים זוממין ממונא ואלו ר"ע סבר דעדים זוממין קנס' ותי' משום דאיכא לאוקמי דסבר כרב דימי דלקמן פ"ג דאמר אכלתי ולא אכלתי שוא ולוקה משום לא ינקה ה' אבל ב"ד מלקין אותו ומנקין אותו ואייתר לי' שוא שני לשבועות שקר דאוכל ולא אוכל עוד תי' בתוס' דלר"ע אפשר דנפקא לי' לאו שאב"מ דלוקין עליו ממש"ר ועדים זוממין ומקלל אותו בשם דכתיב בהו מלקו' בהדיא כדאיתא במס' תמורה וכל דאתי מתלתייהו אתיא אפי' למ"ד ע"ז קנסא ורבנן דאמרי אין לוקין משום דמסתבר להו טפי למילף מלאו דחסימה דכתיב סמוך בעיקר מלקות דכתיב והי' אם בן הכות הרשע:

א"ה ידיעו' התראו' מבעי ליה פירש"י ז"ל דאילו ידיעות משמע שנעלמו אח"כ בשעת מעשה פי' לפירושו דלאו ממשמעות לשון ידיעות פריך לי' תלמודא דאדרבה ידיעות גמורות גם בשעת מעשה במשמע אלא דמשמע לן דהני ידיעות דומיא דידיעה דקתני סוף פ"א בענין קרבן שהם ידיעות שנעלמו. ומשני תני ידיעות דהתראות כלומר דידיעות דקתני רישא כפשוטי' ולאו כידיעה דסיפא ויש לפרש עוד ידיעות התראות מבעי' לי' דלשון ידיעה משמע שידע מעצמו וחטא לדעת ואי הכי הודעת אחרים בעינא למלקות דהיינו הודעות והתראות מבעי לי ומשני תני ידיעות דהתראות כלומר דתנא לא דק ולישנא קלילא נקט: [בכ"י מצינו בזה הלשון אריח על גבי לבינה ונראה שמחוסרין קצת תיבות]:

תרתי הויין פי' דהא ליכא מלקות אלא בתרתי בזדון קדש עם זדון טומאה וכן בזדון מקדש עם זדון טומאה. וא"ת וליפרוך דאי למלקות מאי שהם ד'. ויש מתרצים דמצי לדחויי שהם ד' בשוגג ולקרבן דהא לעיל בחד פי' והי' יותר עון לשון שתים הן ותו לא היכא הדר פריך מלשון שתים שהן ד' דאיכא ד' מיהת ותו את שיש בה ידיעה וכו' וכדמוקים לה למלקות מ"ט הוה דחיק נפשיה דרישא למלקות וסיפא לקרבן. אבל תלמודא דפריך השתא מינה משמע לי' דמדסיפא לקרבן רישא לקרבן ולאלומי' לפרכי' אזיל מן הסיפא:

אלא אר"י פירש רש"י לעולם וכו' וה"ג בשבועות נסיב לה כר"ע. בידיעות נסיב לה כר"י ולא גרסי' בחד מיני' סבר לה כדמוכח סוגיא להדיא לא תימ' וכו'. אלא רבי טעמא דנפשיה מפרש והא דלא נקיט אלא נסיב לה וסבר לה משום דבעי' לאשמעי' כדמפרש ואזיל דלא נסיב לה וסבר לה מאחריני אלא דאזדא לטעמא ולסברא דנפשי' ומיהו מסקנא דסוגיין דבשבועות נסיב ולא סבר לה ואפשר דאף רב כהנא לא נתכוין אלא משום משנה דידיעות דאמר סברא דנפשי' ולא נחשוב דבההוא לא סבר לה כדלא סבר לה במשנה דשבועות. וא"ת וכיון דלא סבר לה אמאי נסיב לה י"ל לפי שרוב בני הישיבה הסכימו עלי' ויש מקשי' כיון דזמנין דעבד רבי סתם משנה ממאי דלא סבר מאי האי דאמרי' בפרק כיסוי הדם ראה רבי דבריו של ר"מ ושנאה בלשון חכמים ויש מחלקים דשאני הכא ששנאה בלשון חכמים א"נ התם הכי גמר לה רחב"א דנסיב וסבר לה ויותר נכון דודאי כיון דסתם בה רבי הכי עביד בה הלכתא ולא אמרי' אלא דאיהו לא סבר לה מנפשי' אלא שנטה אחרי רבים דהוו סבר לה כסתמא:

דתני' מנין שאינו חייב אלא על שיש בה ידיעה בתחלה ובסוף ופירש"י ז"ל דתרי ונעלם כתיבי חד לחייב על העלם טומאה דוקא וחד דאייתר לדרשא ואע"ג דכתיב ונעלם והוא ידע אא"ע לידיעה דבסוף כפשטיה דהא לא צריך קרא דפשיטא דאי לא ידע דחטא לא מייתי קרבן תנהו ענין לידיעה דבתחלה וכאלו כתיב והוא ידע ונעלם כלומר ונעלם מה שכבר ידע והו"ל כאלו כתיב בקרא ונעלם והוא ידע ונעלם והקשו עליו דהא אורחא דקרא הוא למכתב ידיעה בסוף בכל הקרבנות כדכתיב או הודע אליו ונודעה החטאת. ותי' דהנהו לדרשא אתו הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים עוד הק' דל"ל למימר ונעלם והוא ידע ונעלם מסתיי' דליתני ת"ל והוא ידע ונעלם ומיהו אין שתי' אלו כ"כ קו' לפי לשון רש"י ז"ל שפי' דכתיבי תרי ונעלם וחד מייתר לדרשא. לאשמעי' דין ידיעה וכיון דכן אצטריך למינקט תרי ולא דמי לאידך קרבנות דלית בהו כפילא דלישנא ובודאי שכן מוכח בפ' ידיעות הטומאה דלר"ע מכפילא ונעלם דריש ליה ומשום דס"ל דעל העלם טומאה בלחוד הוא חייב ולא על העלם קדש ומקדש דלהכי כתיב ונעלם ממנו והוא טמא. ומי' הא ודאי ק' על פירש"י ז"ל דאמרי' בכריתות מנין למפריש קרבן עד שלא נודע לו ואח"כ נודע לו שצריך להפריש קרבן אחר ת"ל ונעלם ממנו והוא ידע אלמא פשיטא להו דהאי ונעלם והוא ידע ידיעה דבסוף הוא ולא משמע דפליגא אההיא דר"ע מדלא אמרו לה התם ועוד דבת"כ אין הגי' אלא כגי' ר"ח ז"ל וכ"ה בספרי דוקני ת"ל ונעלם ונעלם ב' פעמים והרבה פי' נאמרו בה אבל המחוור יותר דר"ע סבר דלהכי כתיב ונעלם ונעלם ב"פ כדי לרבות בהעלמות ולא בעי' למדרשי' לרבות העלם קדש ומקדש דהא אדרבה אמעיט הא מדכתיב ונעלם ממנו והוא טמא וא"כ לא בא אלא ללמד על ידיעה בתחלה דא"א לב' העלמות בלא ידיעה בנתיים וכאלו כתיב והוא ידע בנתיים. ומעתה יש בכתוב ידיעה בתחלה מדיוקא דב' העלמות וידיעה דלבסוף מן הכתוב דאע"ג דדרשינן מיני' בכריתו' ממילא אתי' לידיעה דלבסוף ואף גי' רש"י ז"ל יש להלום לפי' זה דקתני ונעלם והוא ידע ונעלם לאו דנקיט ההו' והוא ידע הכתוב במקר' אלא והוא ידע דנפיק לה מונעלם ונעלם ב"פ ור"ת ז"ל פי' בענין אחר והכריע הרמב"ן ז"ל כפי' ע"פ הירושלמי אבל גמגום גדול יש בו דוק ותשכח במהדורא קמא והפי' שכתבתי הוא פי' מרווח ועושה שלום בין הגירסאות: