ריטב"א על שבועות מג.

אמר אביי ל"ש פי' דברישא דקתני מה שהנחת אתה נוטל פטור אלא בשטוענו בית סתם אבל טוענו בית זה חייב ודבר שבמדה (פטור) הוא מ"ט מידע ידיע טענתיה פי' רש"י ז"ל אפי' טענתא דנתבע ידיעה חשיבא דבר שבמדה ואע"ג דהשתא בב"ד לא ידיע' כשנלך לבית הזה ונראה מה שיש שם ידיעה כפיר' והודא' דנתבע וסבר אביי דבהכי סגי לן ורבנן דפריך עליה סבר דבעי' דידיעה השתא בב"ד. א"ל רבא א"ה אדתני סיפא זה אומר עד הזיז וכו' ליפלוג וליתני בדידה וכו' והקשה הרמב"ן ז"ל למ"ל לרבא למיפרך מהאי טעמא תיפוק ליה דהא רישא בבית סתם וסיפא נמי בבית סתם וכיון דכן כי אמר עד הזיז ועד החלון לא ידיעה טענתא דחד מנייהו דכיון דהבית ענמו אינו ידוע גם הזיז והחלון אין ידועים אלא ע"כ סיפא בבית זה וה"ה לרישא ותי' דאה"נ דיכול למיפרך הבי אלא דניחא ליה למיפרך טפי מהא דליפלוג וליתני בדידה דפשי' טפי אבל הר' רמ"ה ז"ל אומר דסיפ' אפילו בבית סתם חייב כיון שזה תובעו לשון מדה בהכי סגי ואע"פ שאין אות' מדה ידוע' ממש בב"ד והדבר ידוע דמאן דנקיט זיז וחלון למדה תפיס ליה ותדע דעשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה טוען אינן אלא ה' דבר שבמנין הוא דלא פטרי בה רבנן אלא משום דהוו כקרקע ואע"פי שלא הזכיר ולא ידענו כמה היו טעונות היינו שהזכיר לנו שם מנין ושנדע מן הסתם שיש ביניהם שתי כסף דבהכי הוי דומיא דכסף שדרכו לימנות ולישנא דמתני' דייקא וכן לישנא דברייתא וכן לישנא דגמ' הלכך סיפא אפי' בסתם בית אתיא כיון שהזכירו זיז וחלון למדה ולא נחלקו אלא בשזה טוענו בית זה שהיא מדה ידועה וה"ה לבית פ' וזה משיב דבר שאין בו זכר מדה כלל כגון מה שהנחת אתה נוטל אביי סבר דהא ידיעה ורבא סבר דלא חשיבא תשובת נתבע ידיעה ונראה דאביי לא חשיב לה להא דרבא פירכא והיינו דלא חשבי' לה תיובתא משום דא"ל אביי דניחא לתנא טפי למיתני סיפא דזיז וחלון מדליפליג וליתני בדידה דהא חשיבא ליה רבותא טפי לאשמועי' דזיז וחלון חשיבי מדה ואפי' בסתם בית ורבא סבר דטפי הוי רבותא לאשמועי' למיתני בדידה בד"א וכו' אפילו באומר מה שהנחת אתה נוטל חייב וידיעה טענתיה לפי שחברו טוענו בבית [זה]:

תניא כוותיה דרבא עד כללו של דבר לאתויי מאי וכו' ויש נוסחאות שלנו כללו של דבר אינו חייב עד שיטעננו דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין ויודה לו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין ואיכא דל"ג ושיודה לו בדבר וכו' משום דק"ל דא"כ למ"ל למידק מכללו של דבר תיפוק ליה דהא קתני בהדיא ויודה לו בדבר שבמדה ומ' אבל השתא דל"ג ליה איצטרך למידק מכללו של דבר שיש בכלל יטעננו דקתני אף טענתו של נתבע שתהא דבר שבמדה וכו' ואין למחוק הגי' דאי לא קתני כללו של דבר הא דקתני עד שיודה לו לא שיודה לו ממש אלא שיהא ידוע שהודה דבר שבמדה כגון שחבירו תובעו בית זה כי אע"פ שהוא לא משיב אלא מה שהנחת אתה נוטל ידוע הודאתו של זה באותו בית דשנלך שם ונראה מה שיש שם עכשיו אבל כי קתני כללו של דבר לסימנא הא ודאי בדוקא נקט עד שיודה לו בב"ד שיש בו שם מדה או מנין או משקל ולאפוקי מדאביי:

א"ה אזורה גדולה ואזורה קטנה נמי ליתני בה חיובא ונוקמ' בדלייפי וכו' פירכא כל דהוא פריך ומשום דידע בה שנוייא דרויחא טפי בדר' אבא בר ממל דהא איכא למימר דכיון דקתני סיפא מנורה גדולה וקטנ' לחיובא בשל חליות ממילא שמעינן לאזורה גדולה וקטנה בדלייפי וחדא מנייהו נקט ולא למיחשב ולמיזל כי רוכלא ודכוותה בש"ס טובא:

שאני מנורה הואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על ה' ליטרין פי' דמנורת בת עשר ובת ה' ליטרין לחיובא דקתני לא מחמת דגדולות וקטנות במדה אלא לענין עוביה של מנורה שזה טוענו מנורה עבה וזה טוענו מנורה דקה ואשמעי' דכה"ג שאין ביניהם שינוי צורה אחרת ממין הטענה הוא הואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על בת ה' ליטרין ותהא צורתה בגדלות וקטנות כמו בתחילה וכ"ש דשמעי' מינה למנורה של חליות ולאזורה דליפא דהא לא פריך תלמודא אלא דליפא לא קתני תנא אבל בעיקר הדין מודינא דחייב בה וכן כל כיוצא בו והא פשיטא דגדולה וקטנה דבר שבמדה הוא:

המלוה את חבירו על המשכון ואבדה משכון פי' והרי המלוה חייב בתשלומין מפני שדינו כשומר שכר וכדתנן כפרק השוכר ונקט אבד דשכיח טפי וה"ה לנגנב או נקט אבד משום דאתו מדרשא דגנבה כתיבא בקרא ולהכי חביבא ליה למינקט אבידה. א"ל סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה פי' ושקל הוא חצי סלע והסלע ד' דינרין והשקל ב' דינרין נמצא תובעו ב' דינרין הנותרין והלה אומר סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה ואיני חייב לך כלום כי אתה חייב באבידת המשכון פטור פי' משבועת מודה במקצת אבל המלוה חייב לישבע שאינה ברשותו כדאיתא בפרק המפקיד אלא דתנא לא מיירי בהא אלא בפטורא דלוה א"נ דמתני' במאמינו וכדאוקים לפטור דסיפא בפרק המפקיד. סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר סלע הלויתני עליו וג' דינרים היה שוה חייב פי' חייב לוה שבועת מודה במקצת דהא אודי ליה בדינר וכפר בדינר והקשה הרמב"ן ז"ל אמאי חייב דהא אם איתיה למשכון ברשותיה לא מחייב ליה לוה כלום עד דתיהדר ליה או עד שישבע לו עליו שבועת השומרין דחזרתו זו היא שבועתו הא כל כמה דלא מיהדר ולא מישתבע לא מחייב ליה כלום וא"כ אין כאן דין מודה במקצת דהו"ל כא"ל חמשין ודאי ידענא דלית לך וחמשין לא ידענא אי אית לך עלי או לא דפטור ואין לך לומר שתהא משנתינו במאמינו משום האי טעמא דאמרי' השתא ותירץ דאע"ג דהאי לא מחייב ליה בעודף שהוא מודה עד דמהדר ליה (משבועה) משכונא או משתבע כיון דסוף סוף מודה הוא שהוא חייב בו לכשישבע וזה נאמן בשבועה משום חסרון שבועה דאכתי לא אישתבע ליה לאנפיק מדין מודה במקצת דסוף סוף הא מודה בחיובן בין דאיתיה בין דאבד אבל באמת שאין אדם מודה במקצת הכופר בממון שחבירו נאמן עליו בשבועה כגון שטען עליו מנה לי בידך חמשין דמי הלואה וחמשין דמי נגזל ונחבל והלה כופר אע"פ שזה נשבע עליו ונוטל מחצה כדין הנגזל והנחבל אין חבירו נשבע ולא משום על המחצה שהרי כפר וזה אין לו עליו כלום עד שישבע ואינו דומה לזו של משנתינו חדא דבמשנתינו כפר והודה לו בדינר ועוד דשאני התם שאין גוביינא שלו בשבועה אלא מן התקנה ועד שישבע לא תקנו כלום:

סלע הלויתני עליו וכו' פירוש האי סיפא היא תביעת הלוה למלוה שטוען לו סלע הלויתני עליו וב' היה שוה פי' ואתה חייב לי סלע העודף והמלוה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וה' דינרים היה שוה חייב (הלוה) המלוה שהרי הודה לו בדינר וכפר לו בג' דינרים והיכא שטענת (הלוה) המלוה מסופקת כגון דאמר איני יודע כמה שוה אם אמר בפי' יודע אני ששוה פרוטה יותר מסלע ומן השאר איני יודע א"נ יודע אני שהיה שוה ממון יותר מסלע אבל איני יודע כמה בהא ודאי חייב שבועה שהרי הודה לו בפרוטה שאף באומר שוה ממון אין ממון פחות מפרוטה ואע"פ שאין הודאתו וכפירתו (ודומה) ידועה לו דבר שבמנין חשיבי כיון שזה תובעו דבר ידוע ותדע דהא באומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא חייב שבועה ואע"פ דכיון דבחמשין לא ידע אין כפירתו וגם הודאתו מבוררין מ"מ כל שאלו היה כופר בברי חייב וחשיבא דבר שבמנין אף כשאומר איני יודע כן הוא מחויב שבועה כל שיש הודאה ברורה מיהת בשוה פרוטה אבל היכא דלוה אמר כך וכך היה שוה והמלוה אומר איני יודע בזה נחלקו המפרשים ז"ל שהרא"ם ז"ל כתב גם בזה חייב דסוף סוף הוי כאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהא מודה ליה הלוה דמחייב ליה אלא שאינו יודע כמה הוא ואף הרמב"ם ז"ל כתב בהלכות שאלה ופקדון בפרק ה' המפקיד פירות אצל חבירו שאינם מדודי' וערבם עם פירותיו ולא מדדן הרי זה פושע בעל הפקדון אומר כך וכך היו והשומר אומר איני יודע ישלם בלא שבועה שהרי חייב עצמו בתשלומין ואינו יודע כמה הוא מחויב ונמצא מחויב שבועה שאינו יכול להשבע וכן הודו רבותי ר' יהוסף הלוי ורבו ז"ל ע"כ והרא"ם ז"ל הביא ראיה לדינו מן הירשלמי שהביא רבו רבי' אלפאסי ז"ל בב"ק דאמרי' התם חד בר נש אפקיד גבי חבריה חד שק צרור אירעו אונס האי אומר סיגין הוה מלא והאי אומר מטכסין הוה מלא אתא עובדא קמיה דרב אמר הרי זה נשבע ונוטל ע"כ וע"כ האי דאמר סיגין הוה מלא לאו בברי טעין הכי דא"כ הו"ל טענו חטין והודה לו בשעורין שהוא פטור אלא שמא סיגין הוה מלא קאמר והוא כאומר איני יודע כמה שוה ולפיכך חייב והקשה ז"ל לעצמו דא"כ למה הלה נשבע ונוטל דהא בחמשין לא ידענא וחמשין ידענא חבירו נוטל בלא שבועה ותי' דשאני התם דאמר שמא סיגין הוה מלא שאילו ודאי היה טוען כן היה פטור משא"כ בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא שאם בודאי היה טוען כן וחמשין לית לך היה חייב שבועה והקשה עוד ז"ל כיון שאינו מודה בשו' דבר ברור להוי כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע שהוא פטור אליבא דהלכתא ותירץ דהתם אינו מודה בשום דררא דממונא אבל הכא כבר הוא מודה בסיגין מיהת ויש מקשים עליו מהא דתנן בפרק השואל נטל ממנו שתי פרות אחת שכורה ואחת שאולה ומתה אחת מהם זה אומר שאולה מתה וזה אומר איני יודע חייב ואוקימנא כשיש עסק שבועה ביניהם דגלגול שבועה אודמודה במקצת הא לא"ה פטור למ"ד מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ואע"ג (דליכא) [דאיכא] התם דררא דממינא דחד פרה אצלו ונראה שאין זו קושיא דההיא לא חשיבא דררא דממונא כיון שאינו מודה שום חיוב לעצמו דהא קאמר שאינו יודע אם מתה שאולה שהוא חייב או שכורה שהוא פטור ואילו בודאי היתה שכורה פטור משא"כ בשק צרור שכבר מחייב עצמו בסיגין לכל הפחות והיינו דררא דממונא ומיהו עדיין אין ראיה של הירושלמי מחוורת לדינו של רבי' הלוי ן' מיגאש ז"ל מזה הטעם בעצמו דכי אמר שמא סיגין היה מלא וסתם סיגין שוה פרוטה כבר הודה בפרוטה מיהת ועל השאר אומר איני יודע וכן באומר על המשכון שוה פרוטה לבדו (היה שוה הרי יש בכלל והכי) [היה שוה יותר והשאר איני יודע אבל הכא באומר סלע היה שוה והשאר איני יודע] אולי לא היה שוה יותר מן הסלע שהלוה לו ואין כאן הודאה של כלום והוי כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע שהוא פטור גם דברי הרמב"ם ז"ל שכתב משמו ושם רבו אינם דומים לדינו של הרא"ם ז"ל דהתם כבר הודה שקבל ממנו פירות אלא שלא מדדן ולא סגייא שלא יהא בהן שוה פרוטה והוא כאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא שמשלם בלא שום שבועה דחבריה אבל בירושלמי נראה סיוע לדינו שאמרו שם על משנתינו סלע הלויתני עליו והלה אומר איני יודע ר' בא בר' יונה בשם רב יאות לית את ידעת חברך ידע כלומר ונוטל בשבועה וחזרו והקשו שם תמן לית את ידע חברך ידע ובה איתמר הכי ופריקו תמן יש חילול שבועה ובה לית חילול שבועה ע"כ וכן פי' שהם הקשו מהא דאמרינן דכיון שהוא אינו יודע וחבירו יודע חייב לאידך דקי"ל שהאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור אלא שלא דקדקו בלשון תמן ולשון הכא דהול"ל איפכא הכא איתמר לית את ידע וכו' ותמן איתמר הכי וכן דרך הירושלמי שלא לדקדק בזה ואולי הקושיא על אותה של מנה לי בידך הוקשית במקומה ופריקו דל"ד דההיא מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אין בו חיוב שעל הכל אומר איני יודע אבל באידך יש חיוב וחילול שהשבועה חלה עליו שהוא כמודה במקצת נראה מן הירושלמי הזה דכל שזה טוענו שמשכונו הוא שוה שתים וזה אומר איני יודע דדיינינן ליה כאילו מודה כי באמת שוה יותר אלא שאינו יודע כמה ולכך דנו עליו שיש עליו חלות שבועה והוי מחוייב שבועה שאינו יכול להשבע שהוא חייב אלא א"כ נדחוק לומר דהא דירושלמי באומר שוה היה ממון יותר אלא שאינו יודע כמה אלא שלשון הירושלמי קצר כמנהגו ולענין הירושלמי דשק צרור אינו מענין זה כלל כפי מה שמוכרע ממקומן שהביאוהו על פלוגתא דטמון באש דסבר ר"י שעשו תקנת נגזל באשו שאם הדליק גדישו של חבירו והיו בו כלים שנשבע כמה היו שוים ויטול כמו שעשו בנגזל לקמן בפרק כל הנשבעין ועל אותה פלוגתא דר"י ורבנן אמרו בירושלמי א"ר הושעיא הדא דתימא בשאין שם עדים שהיו שם כלים אבל היו עדים כל עמא מודו על הדא דר"י פי' ולא נחלקו על דברי ר"י אלא לפי שהוא מחייב בשבועה בעל הגדיש אע"פ שלא היו שם עדים ואמרי' בהדא חד בר נש אפקיד גביה חבריה חד שק צרור ואירעו אונס כלומר אונס אשו שלא שמר אותו כראוי ודלקה בגדישו של חבירו והיה בו שק צרור זה שהופקד אצלו חד אמר סיגין הוה מלא וכו'. ואמר רב נשבע ונוטל דס"ל כר"י דאמר עשו תקנת נגזל באשו וכדס"ל לרב גופיה בהא שמעתא בגמ' דילן ומעתה אתי הירושלמי כפשוטו אפי' באומר ברי לי שסיגים הוה מלא כי אני ראיתיו והכרתי בו ואין בו עסק לדין משנתינו של מודה במקצת כלל ותמהני מאד מן הרא"ם ז"ל היאך נתעלם ממנו זה ושמא לא היה בנוסחת ירושלמי לו בהדא חד בר נש וכו' אלא שהיה גורס מימרא באנפי נפשה חד בר נש וכו' ומיהו אף לגי' ההיא יש לפרש דאדלעיל קאי אדר' אושעיה וכדפי' לגי' שלנו שהרי סמכו ענין זו שהביאוה שם ואפי' לא יאמר הספר בהדה ומעתה אנו צריכים לדין פקדון דעלמא שאומר שמא סיגין היה מלא אי אמרי' דכיון דסיגין שוו פרוטה דהוי כאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא שחבירו נוטל בלא שבועה או אם נאמר שיהא כטוענו חטין והודה לו בשעורים שהרי הוא אינו מודה כלום או אם מודה שהוא חייב לו מחמת סיגין הוא וכיון דכן תביעת פקדון היא הוי כטוענו חטין והודה לו בשעורי' או כאומר שמא שעורים היו ופטור והדבר צריך תלמוד ובמקומה כתבתיה בס"ד:

אמר שמואל האי מאן דאוזפיה אלפא זוזי לחברי' ואוקים לי' קתא דמגלא עלייהו אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי פירוש רש"י ז"ל דהא סבר וקבול ולאו בדוקא נקט וה"ה נגנב ששומר שכר חייב בגניבה ואבידה ומלוה על המשכון שומר שכר הלכך סבר וקבל עליה שמירה דאי לא נטר ליה בדחזי לש"ש דלוביד זוזי דיליה אבל נאנס ודאי פטור ונשבע כדין שומר שכר וגובה כל חובו וכ"ש דכל היכא דאיתיה למשכון בעיניה שהוא גובה חובו בזימניה אי מלוה סתם שלשים יום ואי קבע זמן כפי מה שפירש ולא שאני למימר ליה סברת וקבילת דנהי דקבליה למשכון לפרעון לא קבליה דאי לא אפילו נאנס ג"כ היה פטור ואין כאן משכון אלא זביני אלא ודאי כדאמרן ומיהו לית ליה ללוה למפרעיה עד דמהדר ליה משכוניה או דמשתבע עליה כדיני וכדכתיבנא לעיל: