ריטב"א על שבועות מ:

תנינא זוקקין את הנכסים פי' רש"י ז"ל שהמטלטלין זוקקין את הקרקעות ואין לשון המשנה הולם פי' זה מדקתני עם הנכסים שאין להם אחריות והנכון דזוקקין ב"ד קאמר וכן הוא בתוספתא:

תלמוד ערוך הוא בפיו של ר"י הא מני אדמון הוא פי' הא דקאמרי ר"ג היא לא ר"ג ממש אלא אדמון דאזיל קצת בשיטת ר"ג לחייב בטוענו חטין ושעורין והודה לו בא' מהם מיהת ואנא דאמרי כרבנן דפליגי עליה דאדמון דפטר ואפשר דמשום דאמרינן התם אר"ג רואה אני את דברי אדמון הוא דהוה אמר מעיקרא ר"ג היא וש"ס סבר דמשום דר"ג דטענו חטין והודה לו בשעורין קאמר ופריך ליה א"ה רישא נמי ופרקינן אלא הא מני אדמון היא וכר"ג דאמר הלכה כאדמון ולפום הא לית ליה לר"י ההוא כללא דאמר התם דכל מקום שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו דהיינו דאדמון רבנן היינו מה ששנינו לקמן ואיתא נמי בפ' ב' דייני גזילות הטוען כדי שמן לחבירו והודה לו בקנקנים ר"ג מחייב וחכמים פוטרין ולפום מאי דקאמר ר"ח בר אבא הכא הא מני אדמון היא ורבנן פליגי עליה משמע דס"ל דלכ"ע הטוען כדי שמן לחבירו יש בלשונו לשון קנקנים וכאלו תובעו קנקנים ושמן דהו"ל טוענו חטים ושעורים והודה לו בא' מהם אדמון מחייב דסבר טענו חטין ושעורין והודה לו בא' מהם חייב ורבנן פטרי והיינו דקם ליה ר"י כרבנן וא"כ הך סוגייא דהכא דר"ח בר אבא פליגא אסוגייא דר"ח בר אבא גופיה דהתם בפרק שני דייני גזילות דאמר דלכ"ע כל שטוענו כדים ושמן דלכ"ע חייב ובהא פליגי דרבנן סברי שאין בלשון הזה לשון קנקנים ושמן בלחוד טעין ליה והו"ל טענו חטים והודה לו שעורים שהוא פטור ואדמון סבר יש בלשון הזה לשון קנקנים וה"ל טענו חטי' ושעורים דחייב ותהיה זאת מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד ולענין פסק הלכתא כשמואל דמחייב דהא ר' יצחק אמר יישר ואסהיד משמא דר"י דאמר ישר ור"פ דהא בתרא נמי הכי אית ליה כדאיתא לקמן בסוף שמעתין ור"ח בר אבא משמא דר"י דאמר פטור יחידאה הוא וכ"ש דסוגייא דפ' שני דייני גזילות אזלא כר"י דהכא ואסוגייא דהתם אית לן למיסמך אי משום דהוייא בדוכתה אי משום דאזלא כר"י משמא דר' יוחנן:

אם במערים חייב אם במתכוין פטור פי' דאנן בעינן שתהא תביעה קודמת לכפירה והודאה הילכך אם במערים קדם וקפץ להודות קודם שישלים חבירו תביעתו כגון שקפץ באמצע קודם שישתוק לא אהני ליה והו"ל כאלו תביעה קודם להודאה וחייב שבועה מודה במקצת אבל אם במתכוין הודאתו לומר כדרכה ולא להערים שמניחו לדבר עד שישתוק וא"ל שעורים אני חייב לך וחזר הלה וא"ל וגם חטין אני תובעך פטור וכן הלכה:

הודה בפרוטה וכפר בכלי חייב פי' ואעפ"י שאין הכל שוה שתי כסף ולרב דאוקימנא הא כוותיה בעי כפירת שתי כסף הא אחשביה רחמנא לכלי במקום שתי כסף שלכך יצאו כלי' למה שהן כדשמואל דרב נמי מודה בהא וכדאמרנא לעיל והא נמי מוכחא הכי וכן הלכה:

מנה לי בידך וכו' מנה לי בידך א"ל הן פירוש שהודה בב"ד א"צ חוץ לב"ד בפני עדים וכמוסר דבריו שאינו יכול לומר משטה הייתי בך והכי משמע בגמ' דהא כעדים הוה מדאמרינן והא הכא כיון דתבעיה בעדים כמאן דאוזפיה בעדים דמי:

למחר א"ל תנהו לי א"ל נתתיו לך אחר ההודאה שהודיתי לך ולפיכך פטור והכי מוכח בגמרא דמדמינא לה למלוה את חבירו בעדים וא"ל פרעתיך הא אלו א"ל נתתיו לך קודם דהודיתי חייב דהו"ל סותר הודאתו שהודה בב"ד או בפני עדים ואע"ג דאית ליה מיגו דאיבעי אמר שפרעו אחרי כן אין אדם נאמן לסתור הודאה שהודה בב"ד או בפני עדים בשום מיגו וכדמוכח נמי מסיפא דכי אמר אין לך בידי חייב ולא מהימן במיגו דנתתיו לך וזה פשוט. ומכאן לשליש שעשה הודאה על שלישותו ואח"כ סותר אותה שאינו נאמן ואע"ג דאית ליה מגו דאע"ג דשליש בעלמא מהימן בלא שום מגו התם משום דהימניה והכא לא הימניה כיון דלא האמינהו בלא הודאה ועוד דבשום מגו אין אדם נאמן לסתור הודאתו וכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד אבל אם אינו סותר הודאתו נאמן:

במתניתין אין לך בידי חייב פי' אסקה רב אשי בפ"ק דב"ב אין לך בידי דאמ' להד"מ ולפיכך חייב שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וק"ל לרבנן ז"ל למ"ל לרב אשי טעמא דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דההו' טעמ' לא אמר אלא כדלקמן בפלוגתא דאביי ורבא דהוו סהדי דאוזיף ופרע דלא להנו ליה עדי פרעון כדאמר רב אבל הכא אין כאן טענת פרעון ולא עידי פרעון אלא שהוא טוען שלא לוה מעולם ובאו עדים שלוה שהוא חייב כטוען להד"מ ובאו עדים שלוה שהוא חייב ותירץ הרב אב ב"ד ז"ל דהא דטעין להד"מ היה חוץ לב"ד אילו לא היינו אומרים דכל האומר לא לויתי הוא כאומר לא פרעתי כיון דאית להו מיגו מסרסינן דבוריה או איהו נמי מפרט ליה ואמר הא דאמרי להד"מ פרעתיו בעי למיטען אלא משום דהוה תבע לי מאי דלא הוה ליה גבי קפצתי ואמרתי להד"מ עביד איניש דלא מגלי כוליה טענתא אלא בבי דינא אבל השתא דטענת לא לויתי הוא כאומר לא פרעתי א"א לסרס לשונו ולומר פרעתי בעא למימר דהא אמר מעיקרא שלא פרע ונכון הוא עוד י"ל דרב אשי התם לרווחא דמילתא נקט דהוא טעמא למימרא דקתני חייב חייב לעולם ואפילו יש לו עדים שלוה ופרע וכדרבא לקמן ול"ק לאביי דלקמן דאיהו מפרש מתניתין כפשט' חייב השת' דלית ליה עידי פרעון ואיכא דק"ל דמ"מ שמעינן ממתניתין שהאדם מוחזק כפרן ע"פ הודאתו ואלו בפ' שנים אוחזין בשמעתא דר"ח קמייתא אמרינן משום פיו ועד א' מה להצד השוה שבהן שכן אינו מוחזק כפרן תאמר בעדים שהוחזק כפרן וי"ל דאנן לא אמרינן אלא שאינו מוחזק כפרן ע"פ עצמו לב"ד בלא הכחשת עדים כגון שבתחלה טען וחזר וטען כנגד הטענה הא' אבל ע"פ עדי הודאה מוחזק הוא בכפרן ולכך למדין מכאן שהטוען בב"ד לא לויתי וחזר וטען פרעתי טוען וחוזר וטוען כל זמן שלא הוכחש בעדים מן הא' דהא מפטור לפטור חוזר וטוען ומוחזק כפרן ליכא ע"פ עצמו וכן נראה דעת החסיד ז"ל בפ' חזקת וכן שמעתי מפי מורי הרשב"א ז"ל אבל מורי הרא"ה ז"ל היה אומר שאינו טוען וחוזר וטוען דקי"ל כרבא וכרב אשי שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי הו"ל כשחוזר וטוען פרעתי כחוזר בו מחיוב לפטור שהרי בכלל טענתו הא' יש שלא פרע וכן נראין הדברים וזכורני שהרבה דנתי על זה לפני מורי הרשב"א ז"ל עוד י"ל דאיכא בין המוכחש ע"פ עדי הודאה למוכחש בעידי הלואה דאלו מוכחש בעידי הלואה שטען שלא לויתי הוחזק כפרן לאותו ממון לעולם וכדאמרינן בפ"ק דמציעא הוחזקת כפרן לאותה איצטלא שלא אמרו הכופר במלוה בעדים כשר לעדות או לעדות או לדינין דעלמא אבל באותו ממון אינו נאמן ואלו במוכחש בעידי הודאתו לא שמענו שיהא מוחזק כפרן ומעתה גם בזו י"ל דאמרינן התם בשמעתא דר"ח שאין חדם מוחזק כפרן על פיו וזו מן הדברים שדנתי בפני רבותי:

מנה לי בידך וא"ל הן א"ל אל תתנהו לי אלא בפני עדים וכו' עד חייב מפני שצריך להחזיר לו בעדים ושמעי' ממתני' דכי א"ל אל תפרעני אלא בעדים תנאיה תנאה אע"פ שא"ל לאחר הלואה דהא מתני' לאחר שהלוהו מיירי מדקתני מנה לי בידך ומיהו אומר רבינו הרמב"ן ז"ל דמסתברא דהא מיירי בשקבל עליו הלה או ששתק דשתיקה כקבלה דמייא אבל אם אמר לו שאינו רוצה לקבל עליו הדין עמו ואין צריך להחזיר לו בעדים ולא אמרינן לאכפוריה מכוין ולא יהא נאמן לומר פרעתיך דאדרבה אידך שמחדש עתה ואומר לו אל תפרעני אלא בעדים מתכווין לכפור בו אם יפרעהו שלא בעדים וכתב שכן נראה דעת רבינו שמואל ז"ל בבבא בתרא גבי הא דאמרינן בפ' חזקת הבתים הודא' בפני ב' וצ"ל כתובו שפירוש רבנו שמואל ז"ל טעם הדבר מפני שהכתיבה חוב לזה ואין חבין לאדם שלא מדעתו דאי לא כתב הודאתו הו"ל מלוה ע"פ ויכול לומר פרעתי וכי כתבינן שטרא לא מהימן לומר פרעתי ואע"ג דאי' לן התם טעמא אחרינא שאין כותבין משום דהשתא גבי מנכסים משועבדים מ"מ למדנו שהרב ז"ל סובר דבהודאה ע"פ יכול לומר בלא עדים אפרעך שלא אהיה צריך להביא עדי עמי ע"כ פי' לפי' שאל"כ למ"ל להאי למעבד שטרא לימא ליה בפני עדים אל תפרעני אלא בעדים ומשמע דסתמא קאמר צריך לומר כתובו ולא סגי ליה כשיאמר לו כן בשעת הודאה ואין הראיה הזאת כ"כ מדברי רבינו שמואל ז"ל אלא דבלא"ה הדברים נראין כדברי רבי' ז"ל אבל הרא"ם ז"ל סובר שבע"כ יכול לומר שלא יפרעהו אלא בעדים שהרי עבד לוה לאיש מלוה ושאלתי למורי הרשב"א ז"ל ואמר דבמלוה נראין דברי הרא"ם ז"ל מההיא טעמא דעבד לוה לאיש מלוה אבל בפקדון נראין דברי הרמב"ן ותמיה לי מילתא מטעמא דעבד לוה היאך יוכל לשעבדו עתה למה שלא נשתעבד לו בשעת הלואה ולהוסיף עבדות על עבדותו הא ודאי אפילו בשקבל עליו תמיה מילתא במה נשתעבד לו לאחר מתן מעות אלא שבזה י"ל דבההיא הנאה דקא מרויח ליה זמניה השתא או דלא דחיק ליה גמר ומשעבד נפשיה דבהנאה אדם גומר ומשתעבד כדאמרינן גבי ערב וגבי מתנה שומר חנם להיות כשואל ואחריני טובא אבל לשעבדו זה בעל כרחו לעשות מלוה על פה כמלוה בשטר מהיכא אתייא לן להא ודאי בעניות דעתי אין לי אלא דברי רבינו הרמב"ן ז"ל וכן הסכים מורי הרא"ה ז"ל והרמב"ם ז"ל לא פי' בזה כלום:

אמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת פירוש בדורו של רב נחמן תקנו כן ונקרא שבועת היסת לשון המלכה כדמתרגמינן כי יסיתך אחיך בן אמך ארי ימלכינך שלא יהא קופץ וכופר בלא שום המלכה כמו שהיו רגילים ע"ה לעשות קודם תקנה זו לפי שהיו יודעין שהיו פטורין אף משבועה פירושים רבים נאמרו בלשון היסת אבל זה נרא' לי נכון יותר מכולם. אישתמוטי אשתמיט ואע"ג דכ"מ אמרינן להדיא דלא תלינן בהשמטה בכופר בכל אלא במודה במקצת זהו לדין תורה אבל אחרונים סמכו לומר דאף בכופר בכל תלינן דעביד לאישתמוטי:

תדע דאמר רב אידי בר אבין אר"ח הכופר במלוה כשר לעדות דטעמא משום דאמרינן דלהשמטה כפר וק"ל טובא מאי תדע דהא בב"מ דהוה סברין דבכופר בכל ליכא השמטה בכל הדורות שהיו לפני רב נחמן הוו סברין להא דר"ח ומשום דס"ל דכשר לעדות שאני דלגבי שלא נפסלם לעדות כל מאי דאפשר למיתלי בהשמטה תלינן אבל לחייבו שבועה לא תלינן ואם כן מאי תדע דאמרינן השתא ומתוך הדוחק י"ל דלאו לראיה גמורה מייתינן לה אלא לעשות סמך לתקנה זו כשתקנו האחרונים ז"ל ולמיסמך תקנתיהו (אהדדי) [אמידי] דאורייתא ולומר שיש מקום לתלות כופר בכל להשמטה לתיקון שבועה זו דהא אשכחן ליה מדינא דכופר בכל לענין דכשר לעדו' ועשאוה לנו כמותה מפני תיקון העולם שלא יקפוץ אדם לכפור בכל ומעכב של חבירו אצלו שלא כדין ואולי גם כן תנעול דלת בפני לווין דלא אכשר דרי כנ"ל:

אמר ר"ח הכופר במלוה כשר והא דהכופר במלוה כשר לעדות אוקימנא אפי' בשכפר בדבר שהיה עמו בב"ד דאי לא אף בפקדון כשר וטעמא דמילתא משום דתלינן דלהשמטה בעלמא כפר כי הוא היה חייב במקום אחר והוא דוחק לפרוע מה שבידו עתה בב"ד אבל בפקדון שיש בידו בב"ד אין לומר כן שהרי אסור לשלוח יד בפקדון במקום אחר וכבר פירשתיה במקומה בס"ד:

רב חביבא מתני אסיפא וכו' ופסק רבינו אלפסי וכל הגאונים ז"ל הלכה כלישנא קמא דאפילו באומר להד"מ משביעין אותו שבועת היסת והביאו ראיה מעובדא דפ"ק דמציעא בההוא רעיא דהוו מפקדי ליה בסהדי ההוא יומא אפקידו ליה בלא סהדי ואמר להד"מ ואתו סהדי דאכל תרי מנייהו ואמרי' דאם איתא לדר"ח קמייתא משתבע אשארא ופרכינן ונחייביה שבועה מדר"נ אלמא הלכתא כלישנא קמא אפי' באומר להד"מ ור"ת ז"ל כתב דכיון דתרי לישנא בגמרא [אזלינן בתר המיקל] ועובדא דההוא רעיא שאני דכיון דאתו סהדי דאכל תרתי מנייהו וגם כל יומא מפקדי לי' כמאן דאיכא דרר' דממונ' דמי ואין זה נכון דסוף סוף גמ' אייתי התם בהדיא לישנא דגמ' קמא ולא פריש בה מידי והו"ל לאתויי לישנא בתרא דהכא או דלמא יהא כדררא דממונא דמי וכן דחה הראיה הזאת הרמ"ה ז"ל ועוד אומר רבינו הרמב"ן ז"ל דכיון דלישנא קמא לישנא דגמ' ולישנא בתרא לישנא דרב חביבא לא שבקינן לישנא דגמ' משום לישנא דיחידאה וכיוצא בזה כתב רבינו אלפאסי ז"ל בפרק ערבי פסחים לענין הבדל' וכן פסק כאן הרמב"ם ז"ל וכן עמא דבר ומיהו אין שבועת היסת אלא בבא בטענת ברי וכדאמרי' חזק' אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו כלומר שיודע האמת כמוהו והני טעמי לא שייכי אלא בטענת ברי אבל בטענת ספק ליכא אלא חרם סתם: