ריטב"א על שבועות לט:

מלמד שחלה שבועה על שניהם פי' רש"י ז"ל אף התובע נכשל בה לפי שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן ובאין לידי חלול השם ור"ת ז"ל פי' חלה על שניהם דרך כלל כלומר על א' מהם והיינו דכתיב בין שניהם שאם נשבע שלא כדין עונש השבועה חלה עליו ואם חבירו משביעו שלא כדין העונש חל על חבירו ומסתברא דמשכחת לה דזימנין על שניהם ממש כשחבירו מהפך עליו שבועה ויודע שנשבע שלא כדין:

אמר רב כפירת טענה שתי כסף ושמואל אמר טענה עצמה שתי כסף אפילו לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה אלא בפרוטה פי' ותרין מלין איכא בינייהו דהוי רב לקולא לנתבע ושמואל לחומרא דלרב לא מחייב שבועה עד דאיכא כולה שתי כסף לכל הפחות ושמואל מכיון דאיכא כולה שתי כסף וכפר בפרוטה והודה בפרוטה תייב שבועה והלכתא כרב כדלקמן ופלוגתייהו בדרשא דקרא כדמפרש ואזיל דשמואל משמע ליה דכסף או כלים דכתב קרא לכולה תביעה היא ואשר יאמר כי הוא זה דאתא להודאה חוץ מכסף או כלים דלעיל הוא. וא"ת והיכי לא מייתו ראיה לשמואל מדכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים וי"ל דההיא לדין השומרים אתא וללמד שאין נתינת קטן כלום כדאיתא לקמן בפרקין דכל תחילת הפ' בדיני שומרין היא וכדכתיב וגונב מבית האיש אלא שעירוב פרשיות כתוב כאן למודה במקצת כדכתיב על כל דבר פשע וכו' אשר יאמר כי הוא זה ומילתא דפשיטא היא דמודה במקצת לא תלי בשעת נתינה אלא בשעת תביעה בב"ד בין שנתן לו במתנה מעט או הרבה ולהכי לא דייקינן מידי לשמואל מדכתיב כי יתן וזה ברור:

אמר רבא דייקא מתני' כוותיה דרב וקראי כוותיה דשמואל פי' דלפום פשטיה הא דייקא כרב והא דייקא כשמואל ומיהו כל חד וחד יכול לתרוצינהו תרווייהו לנפשיה וכדתירץ רב לדעתיה לקמן בשמעתי' קרא דכי יתן כסף או כלים אשעת כפירה קאי וה"ה לשמואל נמי יכול לתרוצי מתני' אליבא דידיה ותדע דהא בעי ש"ס לאוכוחי מסיפא דאתיא כרב וטרח לתרוצא לשמואל ולמ"ל כולי האי דהא אמרי' דמתני' כרב דייק א"ו כדאמרן:

דייקא מתני' כוותיה דרב דקתני הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה ואלו כפירת טענה פרוטה לא קתני פי' והא לפום פשטא פליגי במאי דאמר שמואל דכפירה אפי' בפרוטה ומינה דפליגי עליה במאי דאמר דטלה תביעה שתי כסף דהא כשתמצא לומר דלא סגי בכפירה פרוטה ולא פריש לן כמה ע"כ תוקמה בשתי כסף וס"ל כרב דכי כתיב כסף או כלים אכפירה קאי ולא אכוליה תביעה כדאמר שמואל להכי אמרינן דדייקא מתני' כוותיה דרב דמשמע בכל מימריה דרב וזה ברור. וא"ת ומה יכול שמואל לומר בזו י"ל דא"ל דתנא חדא מנייהו נקט ונקט הודאה בפרוטה וה"ה לכפירה שהוא בפרוטה ומשום דההודאה גרמה שבועה זו דהא כופר בכל פטור נקט דסגי בהודאה בפרוטה וכ"ש דאי טפית להודאה ובצרת לכפירה דמחייב שבועה ומיהו לא סגיא בפחות מפרוטה דחשיבא ממונא כנ"ל:

ותנן נמי וכו' פי' דהתם פ' הזהב תנן ה' פרוטו' הן וכו' ההודאה בפרוטה כפירה בפרוטה לא קתני ואם איתא כפירה בפרוטה כיון דלמנין פרוטות נחית ליתני שש וליתני כפירה דהכי אורחא דתנא לטפויי במניני' כל מאי דאפשר וכדפי' התם בפ' הזהב ומיהו שמואל אמר לך דהא לאו ריבוי מנין הוא דכפירה והודאה כחדא חשיבא כיון שע"י שתיהם הוא נשבע. יוליכנו אחריו למדי גזירה הוא כן להחמיר בגזלן ואין זה בשום חוב ואפי' יש עליו שבועה כדכתי' בדוכתה בפ' הגוזל בשם רבותי ז"ל. ג"ה מה כלים שנים אף כסף ב' ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב וק"ל לרש"י ז"ל דהא שמואל גופי' אמר לקמן שיצאו כלים למה שהן ואפילו ב' מחטין לכך מחק והגיה אף כל דבר חשוב כלומר אף כל דבר חשוב כגון פירות ומטלטלין בר מכלים שיצאו למה שהן ואין צורך למחוק הגירסא וה"פ מה כסף כל שהוא חשוב במינו ואף על פי שהוא סוף מטבעות של כסף נקי דהיינו מעין וכדכתיבנא במשנתינו [אף כלים] שהוא דבר חשוב למלאכתו ואפילו מחטין ולא בעינן שיהו חשובות ממון ובמס' קידושין גרסי' בדוכתה ברובא דנוסחי מה כלים ב' אף כסף ב' ומה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב ולאותה גי' תרווייהו נפקי מכלים וכסף למד הוא ואינו מלמד ונרא' שהגי' ההיא אתיא כרב דפריק לקמן בשמעתין אליבא דידיה דכסף מיותר הוא לדרשא ליתני מנין לכפירה ומשום דהלכתא כרב נקטיה התם כוותיה ופי' ומה כלים כל שהוא חשוב למלאכתו ואפילו מחטין אף כסף כל שהוא חשוב במינו ואפי' מעין שהם סוף מטבע דבימי משה ולמדנו לפי הגי' ההיא דאתא כרב (על נכסין) [על כרחין] דרב נמי סובר שיצאו כלים למה שהן כשמואל דלא (מקרייא) [משווייה] פלוגתא בכדי בינייהו טפי ממאי דפריש ש"ס והיינו דקי"ל כרב (ובכדי קים לי' קראי) וקיימא [לן] כשמואל בענין מחטין כדאיתא לקמן ולא סתרי פסקי אהדדי וזה דעת גדולי רבותינו ז"ל והיא האמת והראיה שהבאתי לדבריהם מסוגיא דקידושין נ"ל ברורה. וא"ת בין לרב בין לשמואל היאך נלמוד מכלים כל דרשות (כלי) [אלו] דהא לשמואל מלמדין על כסף כי הוא ב' וכן מלמדין שיצאו למה שהן ולרב מוסיף עוד ללמוד על כסף שהוא דבר חשוב וי"ל דשקולין הן ויבואו שניהם ועוד דאי לא אייתו כלים אלא ללמד על כסף שהם ב' ליכתוב כלי וליכתוב כספי' וכן אי לא אתא אלא ללמד על כלי שהוא דבר חשוב בל' כלי סגי דמשמע כל שהוא כלי א"ו להכי כתב כלים ללמד על שניהם שהם מה שהם דללמד על כסף שהם ב' ולרב מלמד עוד ממילא דכסף דבר חשוב דומיא דכלים דאין היקש למחצה כ"ש דגלויי מילתא בעלמא הוא מסתמא כיון דכתב כסף סתם אין לנו לתפוס אלא מיעט שבו דהיינו מעין וקאמר רחמנא כי הוא זה פי' דמשמע שזו ההודאה דכי הוא מכלל כסף האמור למעלה היא וכסף האמור למעלה לא בא לכפירה לחוד אלא לכול' תביעה דומיא דכלים דילפי מיניה דהוו כולה תביעה והיינו כשמואל. ואמרינן ורב ההוא מבעיא ליה להודאה במקצת פי' ולעולם אימא לך דכסף האמור לעיל כולו כפירה ושמואל אמר כתיב הוא וכתיב זה חד דלא בעינן כפירת הטענה שתי כסף וחד להודאה ממין הטענה וק"ל [כיון] דכתיב חד דלא בעינן לכפירת הטענה שתי כסף ממילא משמע דאיכא הודאה במקצת ולמ"ל תו אידך להודאה וי"ל דאפ"ה [אי] לא כתיב אלא חד מנייהו הוה מוקמינן ליה להודאה בלחוד אייתר לן אידך ללמד דלא נבעי כפירת הטענה כתי כסף ודכוותה אית לן לומר במאי דאמרינן לרב חד להודאה במקצת הטענה וחד להודאה ממין הטענה דודאי כיון דנימא הודאה ממין הטענה ממילא נפקא לן דבעינן הודאה במקצת אלא דכל היכא דלא כתיבא אלא חד הוה מוקמינן ליה בלחוד ואע"פי שאינו ממין הטענה ומה שהתלמוד מקדים כאן אותו שהוא למד מאוחר דבעי' למינקט (מעיקרא דהכא) [הכא מעיקרא] דהוי רבותא ודאית בה פלוגתא הכא או בעלמ' דאפליגו מדמין הטענה ר"ג ורבנן כנ"ל ומיהו אכתי קשיא מאי עדיפותא דדיוקתא דאיכא בהא לשמואל טפי מדרב דהא רב אמת שפיר דרש הני תרי חד להודאה וחד למין הטענה דאליבא דרב ליכא למימר ממילא שמעת מינה דלשמואל הוא דאמרינן לה וכדנפרש בסמוך בס"ד. וי"ל דדיוקתא משום דאשר יאמר כי הוא זה משמע דעל כסף דלעיל קאי ומכללו הוא דלא ממין אחד כדאמר רב ומעתה תרוויהו איצטריכו לשמואל ואפילו כתב ללמד דלא בעינן כפירת הטענה שתי כסף לא שמעינן מינה הודאה במקצת שאני אומר לא בא אלא ללמד שכל התביעה היתה כסף בין שיהא כי הוא להודאה זו שיודה לכפירה לומר שכפר לו בכולו דכופר בכל חייב כתב זה ללמד על מודה במקצת שאשר יאמר כי הוא זה הודאה היא ולא כפירה דכופר בכל פטור וליכא למימר שהודה בכולו דא"כ ליכא שבועה אלא לומר שהודה במקצתו ולא פי' למה סתם פרוטה שהוא משום ממון ומעתה יבוא לשונו של שמואל בדוקא אבל מ"ש לרב חד למין הטענה וחד להודאה אין לפרש אלא כמ"ש לעיל וזה נ"ל יותר נכון ומפולפל:

ושמואל לאו ממילא שמעת מינה פי' לדידי לא בעינן יתורא למין הטענה דכיון דס"ל דאשר יאמר כי הוא על כסף האמור לעיל קאי ומכללו הוא ממילא משמע דממין הטענה הוא דמגופה חסרה לה:

ושמואל אי כתב רחמנא כלים ולא כתב כסף הו"א וכו' נראה לומר דה"פ דאי לא כתב בהדיא כסף גבי כלים אלא דאתי כסף מכללא ופרטא דעל כל דבר פשע כדאתו כל שאר מטלטלין הו"א שפיר מה כלים ב' אף כסף ושאר דברים ב' אבל דבר חשוב כלל לא בעינן להכי כתב רחמנא כסף לומר דבעינן דבר חשוב ומיהו מסתייה דלהוי כל שהוא חשוב במינו דתפסת מועט תפסת וילמד הוא על כלים שהם חשובים במינם וכגירס' דגרסי' לעיל לשמואל מה כסף דבר חשוב ומיהו רב א"ל דכי היכי דשמעינן מכלים ללמד על כסף ב' כך הוה שמעינן לדבר חשוב וממילא אייתר כסף ללמד על כפירת הטענה ואתיא סוגיא דקידושין כוותיה כדכתיבנא לעיל ובכל זה לא פי' הש"ס כלים שיצאו למה שהן כמה יהו שוין לכל הפחות ונראין דברי האומרין דבעינן שוה ב' פרוטות דלא מבעי' דליכא למימר כל מה שהן ואפילו פחות משוה פרוטה דהא אין ב"ד נזקקין לפחות משוה פרוטה אלא אפילו לומר דליסגי בששניהם שויי פרוטה ליכא למימר דהא מסתמא אין כפירה ואין הודאה חשובות כפירה והודאה בפחות משוה פרוטה דכל חד וחד וכל שהוא פחות מפרוטה כמאן דליתא דמי וכאלו לא כפר כלום או לא הודה כלום דמי הלכך בעי' ב' פרוטות וקרי לי' למה שהן כלפי כסף דבעינן ב' כסף או ב' כסף ופרוטה וכן הכריע רבינו הרמב"ן ז"ל מן הירושלמי שאמרו שם אמר שמואל טענו ב' מחטין והודה לו בא' מהן חייב שבועה אר"ח והן יפות ב' פרוטות שיהא כפירה פרוטה והודאה פרוטה ע"כ ובגמ' דילן שלא פי' הדבר משום דפשיטא להו דהכרחא הוא דלא סגיא בפחות מיכן כדכתיבנא:

תנן שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוט' פטור מאי לאו משום דמיחסרא כפיר' פירוש ולא משום דלא הוי ממין הטענ' דמשמע ליה דמתני' שוה קתני ופשיט' דכל התובע שוה הוא תובע כל מה שיודה לו נתבע אפי' בדוקא ממין הטענ' הוא שהכל בכלל שוה וכל מה שנשאו ונתנו בשמועתינו בשוה קתני אינו אלא על תביעת התובע. א"ל שמואל מי סברת שוה קתני דוקא קתני יש שהיו מפרשים בכל מה דאמרינן בשמעתין שוה קתני בעי לומר דקתני תנא שוה בפי' דאלו לא קתני שוה בהדיא הא ודאי דוקא ואין זה כלום דא"כ מנא אתייא ליה לרב לומר דמתני' חסרה היא ושוה קתני בה (והא כולהו מייתר לה למתני') [והא כולהו מתני' מייתי לה] דלא שוה בכולי' שקלא וטרייא ותדע דאמרינן לקמן טעמא דא"ל דינר זהב זהוב הא סתמא שוה משמע אלמא במשמעותא פליגי אלא ה"פ דשוה קתני לומר דסתמא דלישנא משמע שוה ולא דוקא. אי הכי אימא סיפא וכו' עד מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו לא נאמר הלשון הזה בדקדוק דהאי לישנא לא מיתמר אלא במי שאינו מודה מן הטענה כההיא דשמואל שטענו שתי כסף דוקא והודה לו פרוטה של נחושת וכמין טענו חטים והודה לו בשעורים אבל בכאן כבר הודה לו מן החטים והשעורים שתבעו א' מהם אלא ודאי באשגרת לישן דלעיל תפסינן ליה לומר כי מה שכופר לו אינו מודה לו ומה שמוד' לו אינו כופר לו שאין הכפיר' שהיא נקראת טענה לפעמים ממין ההודאה דאיכא דכוותיה כהאי לישנא בפרק השואל ע"ש ותמצא:

לימא תיהוי תיובתא דרב ק"ל טובא היכא הויא תיובתא לרב והא לשמואל לא הויא אלא בה"נ מסתברא בלחוד והול"ל תהוי קשיא לרב ושמא לא דק וקשיא בעי לומר א"נ דכיון דקראי דייקי כשמואל דייוקתא לרב אלא מרישא דמתני' וההיא נמי לאו הכרחא כדפירש לעיל כל היכא דתיקשי סיפא לרב הדרינן לן (שיוהא) [לדיוקא] דקראי וס"ל דמתני' נמי כשמואל והו"ל מתני' תיובתא ממש לרב עם קראי דדייקי דלא כוותי' כנ"ל. וליטרא פי' דלשון ליטרא כיון דשם משקל הוא וכשאומר על סך ידוע ליטרא מפני שהוא משקלו הוא שפיר י"ל דדוקא קתני: