ריטב"א על שבועות לח.

ת"ר וכו' ה"ג ר' יהודה אומר לא לך ולא לך ולא לך בווי"ן דאיהו ס"ל דכי איכא ווי"ן הוי פרטא ובלא ווי"ן כללא וכדמפרש בסמוך בין לשמואל ובין לר"י ולא נחלקו אלא לפרטו של ר"מ דשמואל סבר דפרטו של ר' יהודה כללא של ר"מ ופרטו של ר"מ כללו של ר"י דלר"מ בווי"ן כללא ובלא ווי"ן פרטא ור"י סבר בתרווייהו לר"מ פרטא אבל בדר"י הכל מודים דווי"ן פרטא ובלא ווי"ן כללא והוי יודע דבין לר"מ ובין לר"י אית להו מאי דאמרינן בעלמא וא"ו מוסיף על ענין א' אלא דהכא פליגי בהאי תוספות הוא"ו אי קאי אשבועה כאלו אמר ושבועה והוי פרטא או קאי אגבריה בלחוד לרבות תובעין בכפירתו אבל בשבועה לא הוסיף כלום וכן אתה אומר במה שנחלקו במסכת זבחים על כזית וכזית וטעמא דשמואל פי' רש"י ז"ל דכיון דאר"י דווי"ן פרטא מכלל דשמעיה לר"מ דעביד ליה כללא וכיון דבוו"ין כללא בלא ווי"ן פרטא דאי לא איזהו פרטו של ר"מ וי"מ בדרך אחרת אבל טעמו של ר"מ נכון הוא וא"צ להאריך בזה כמו שהאריכו רבים. גי' רש"י ז"ל תנן לא לך ולא לך ולא לך פירוש וקשיא לשמואל דאמר דלר"מ בווי"ן כללא דא"כ הו"ל הא דלא כר"מ אלא כר' יהוד' ואנן קי"ל דסתם מתני' ר"מ היא ופרקינן תני לא לך לא לך לא לך בלא ווי"ן ויש נוסחי דגרסי תנן לא לך לא לך ולא לך פירוש אלמא בין בוא"ו בין בלא וא"ו פרט ולר"י אתיא כר"מ אבל לשמואל אינה לא ר"י ולא ר"מ ופרקינן תני בכולהו לא לך לא לך לא לך בלא ואוי"ן ואתייא כר"מ ולהאי גירסא אתיא שפיר מסקנא דאמרינן הא מני ר' היא דאמר ל"ש כזית כזית ול"ש כזית וכזית פרטי הוי ושבקינן מתניתין דהכא כדתנינן לה מעקרא לא לך לא לך ולא לך דבתרווייהו פרטא דאי בכולהו ג"כ בווי"ן כדמעיקרא או בלא ווי"ן כדשנינן לעיל מנ"ל דס"ל כרבי ואי מתרצין לה השתא דניתני בה לא לך לא לך ולא לך הו"ל לפרושי אלא ודאי כדאמרן כנ"ל:

ל"ש כזית וכזית וכו' פי' הא איתא בזבחים לענין מאי דקי"ל דמחשבת פגול חוץ לזמנו פגול ויש בו כרת אבל חוץ למקומו פסול ואין בו כרת וכל שהיו שם שתי מחשבות כזית חוץ למקומו וכזית חוץ לזמנו כל היכא דהוי אותן שתי מחשבות בלשון כללא פסול ואין בו כרת אבל כי הוו פרטא אמרינן שאם מחשבות חוץ לזמנו קדמה פיגול ויש בו כרת ואם של מקום קדמה אין בו כרת דבתחילת דבריו מתפיס וכולה כשאומר שתיהן תוך כדי דבור ושם נחלקו אי כזית וכזית בלא ווי"ן פרטא ובווי"ן כללא או איפכא ור' אמר בשניהם פרטא והכל הולך אחר הא' ובמקומה בזבחים ביררתיה בס"ד:

ומאי אפילו פי' דבשלמא לר"י דגריס לה בווי"ן איכא למימר דעדיפותא הוא לר"מ לאשמעינן דאפי' בווי"ן פרטא דנימא דווי"ן על שבועה מוסיף ולא על גבריה וכ"ש בלא ווי"ן. אפי' חטה בכלל חטין וכו' פי' רש"י ז"ל הא קמ"ל וכו' דטוענו חטה כטוענו חטין ושעורה כשעורים וכדכתיב והחטה והכוסמת לא נכו ולשונו סתום אבל פי' בו דה"ק שאם תבע ראובן לחבירו תן לי חטה שעורה וכוסמת שיש לי בידך והלה אומר שבועה שאין לך בידי חטין שעורין וכוסמין לא אמרינן שלא יהא חייב כלל לפי שבאמת נשבע לו כי הוא תבעו חטה א' או שעורה א' וזה נשבע שאין בידו ב' הא א חייב לו שזה אינו כי תובע חטה כתובע חטין וכפירת תביעה היא דחטה ושעורה לשון המין הוא כדכתיב והחטה והכוסמת לא נכו ואם תאמר כיון דאיכא קרא פשיטא מאי קמ"ל ועוד היכי לא אדכר ליה ש"ס לקרא וי"ל משום די"ל דלשון תורה לחוד ול' בני אדם לחוד ובשבועות הלך אחר לשון בני אדם ואשמעינן דלשון בני אדם שוה ללשון תורה והה"ר יוסף הלוי בן מיגאש ז"ל פי' הא קמ"ל דחטה בכלל חטין וכו' שאם תבע' ראובן לחבירו חטין שעורין וכוסמין והלה נשבע שאין בידו חטה ושעורה וכוסמת חייב על כל א' וא' דסד"א דלאו משום כוונת פרטי פרטן הנשבע אלא לדקדק לו שבועתו שאפי' חטה א' ושעורה א' אין לו בידו קמ"ל שזה אינו דהא פשיטא שאין הפרש בין שיאמר לו חטה אין לי בידך או חטין שאף כשאומר חטה לשון רבים לשון פרטי הוא הילכך לפרטי נתכוין:

פליגי בה רב אחא ורבינא פי' פליגי ומינה נמי פליגי בדר"י וכבר פירשתיה לעיל בפ' שבועות שתים בתרא. והא תני ר"ח הרי כאן עשרים חטאות פי' ותיקשי לתרווייהו דאפילו תימא דתנא אכללי מחייב הא אמרת דר"ח לא חשיב להו ופרקינן דאדרבא ניחא לתרווייהו דאפקדון ותשומת יד וגזל ואבידה תנייה בהא ברייתא דהוו להו ה' אנשים בד' דברים דאינון עשרים ולמ"ד דאכללא לא מחייב הא אמרינן דלא חשיב להו וטעמא דלא חשיב להו דלא בעי למימני אלא מאי דפסיק בהדיא במתניתין ולית בה פלוגתא כנ"ל: