ריטב"א על שבועות לג:

הא מני ראב"רש היא גירסת הספרים אי ראב"רש הודה מפי עצמו אמאי פטור הא קתני יבואו עדים ויעידו ויש נוסחאות דגרסי בה טפי אתאן לרבנן ויש לפרשה באתמיהא וכי נימא דסיפא אתאן לרבנן וכולהו כראבר"ש והכל דרך א'. טעמא דאיש פלוני כהן איש פלוני לוי פירוש דליכא תביעת ממון הא מנה לפ' ביד פלוני חייבין פירוש דאי לא ליתני מנה וכ"ש איש פלוני כהן דאיכא תרתי לגריעותא שאין בה תביעת ממון וכי הוא תובע בשביל אמרים והא אמרת עד שישמעו מפי התובע פירוש בבבא דסיפא:

אמר שמואל בבא בהרשאה וק"ל לגבי איש פלוני כהן מאי הרשאה שייך דהא בעי סב לנפשך והנפק לגרמך דכל מה דלא כתיב בה הכי לאו אורכתא היא כדאיתא בפרק מרובה וי"ל דשמואל אדיוקא דמתני' קאי לומר דבמנה לפלוני ביד פלוני שפיר משכחת חייבין בבא בהרשאה. עי"ל דאפי' מתני' מוקים שמואל בבא בהרשאה לתבוע מנה לאיש פלוני כהן והוא טוען לו בב"ד שאינו כהן ושאין החוב עליו ועמד והשביע עדיו שיודעין שהוא כהן ופטורין דעל דבר של ממון השביעם כנ"ל והקשה הראב"ד ז"ל וכי בא בהרשאה למה חייבין אפילו במנה לפלוני אצל פלוני דהא קי"ל בפרק מרובה דהלכתא שליחא שוייה ותנן בסיפא שלח ביד שלוחו פטורין עד שישמעו מפי התובע ותירץ דהכא במ"ע בשעשאו שותף למחצה לשליש ולרביע דהשתא לכ"ע שותפא שוייא ומיגו דמישתעי דינא אחולקיה משתעי אכולה וכדאיתא התם בפרק מרובה בהדיא א"נ דכי תנן שלח ביד שלוחו פטורין בשעשאו שליח לשבועה בלחוד אבל עשאו שליח לתביעת ממון מפי תובע קרינא ביה ואין תירוצין אלו מחוורין דאלו לתירוץ קמא קשיא דא"כ הו"ל לשמואל לפרושי בהדיא שותף דלשון בא בהרשאה סתם הרשאה משמע ולאידך תירוץ קשייא חדא דמתני' דשלח ביד שלוחו אפילו שליח לממון משמע ועוד דלמ"ל לשמואל לומר בבא בהרשאה ודתיקשי ליה ההיא דנהרדעי לוקמה בשעשאו שליח לממון ותו ל"ק דנהרדעי וליכא למימר דלרווחא דמילתא ארווח בתי' דנגד המקשה דשאני הכא דלא פשיטא לן דבשליחא דממון סגי וצריך היה לפרש ועוד מאי ק"ל הכא מההיא דנהרדעי דשאני הכא דסגי לן אפילו בשליח ממון גרידא ולא גריעא אורכתא משליח גרידא והנכון בתי' קושיא דיליה ז"ל דלא אמרינן בפ' מרובה דשליח שוייא אלא לענין מאי דתפס דסבר אמימר דלא מפקינן מיניה מכיון דכתב ליה זיל דון וזכי וסב לנפשך ואתא רב אשי ואמר דלגבי הא שליחא שוייה מכיון דכתב ליה כל דמתענית מן דינא עלי הדר ולא א"ל סב לנפשך וכו' למיתפסיה לגמרי אלא דלהוי ליה בשותף לאפוקי בתורת מלוה לפום מאי דפריקנא התם לדעת רמ"ה ז"ל עד ל' יום אבל לענין לאפוקי מנתבע לאו שליחא גרידא אלא תובע גמר וזה גמר וכדברירנא התם בס"ד:

והא אמרי נהרדעי לא כתבי' אורכתא אמטלטלי פי' לא מהנייא אורכתא אמטלטלי ואפי' דיעבד והיינו דמקשינן מינה הכא ופרקינן ה"מ היכא דכפריה משום דמחזי כשקרא כדאיתא התם אבל הכא דלא כפריה כתבינן ומתני' בדלא כפריה וכתב רבינו אלפאסי ז"ל בתשובת שאלה דה"ה דאי בתר דכתיבא אורכתא כפריה בב"ד דבטילא אורכתא למפרע והקשו עליו דא"כ לא יהיו עדים חייבין קרבן על כפירתן ממ"נ דאי תבע ליה מודה ליה ותבע הא לא אפסיד בכפירת עדים כלום והו"ל כפירת דברים ופטורים ואי כפר ליה בטילא אורכתא למפרע ובעינן מפי תובע וליכא ותירץ הרמב"ן ז"ל לדבריו ז"ל שלא אמר רבינו אלפאסי ז"ל אלא בתביעה שאין עליה עדים אבל יש עליה עדים לא מיבטילא משום כפירה דלבתר כתיבה דלפי' עדים חייבין בשכפר הנתבע לבסוף דהשתא לפי שכפרו עדותם הו"ל תביעה בלא עדים ובטילא אורכתא ונפטר התובע ג"כ ואי לא העידו לו לא מבטלא אורכתא והיה הנתבע חייב לשלם עי"ל דמשכחת לה לעדים שהם חייבים כגון שלא כפר נתבע אלא שטען באמת אני חייב אבל יש לי כנגדם אצל תובע ומשום דליכא עדים נאמן במיגו ואלו העידו לו לא הי"ל מיגו והיה חייב ויש בעדים כפירת ממון כנ"ל ומיהו בעיקר הדין אין דבריו של רבינו אלפאסי ז"ל מחוורים משום דלישנא דגמרא לא משמע הכי דכל היכא דלא כפריה כתבינן ומהנייא כתיבה לגמרי ואע"פ שכפר בסוף ותדע דהא טעמא דלא כתבינן היינו משום דמחזי כשיקרא כדאיתא התם והא ליכא למימר אלא בדכפריה קודם כתיבה דהשתא מיחזיא כתיבא דאורכתא כשקרא וזה דעת רבותינו ז"ל וגם דעת הרמב"ן ז"ל ואע"ג דמשכן נפשיה לפרושא לדמר הרב אלפאסי ז"ל כדרכו וכן דעת הרמב"ם ז"ל כדברינו ואיכא למידק אשמעתין ללישנא קמא דנהרדעי דפרק מרובה מתני' היכי מיתרצא דהא אמרינן דלא כתבינן אורכתא אמטלטלי כלל ואפי' היכא דלא כפריה לימא תהוי מתני' תיובתא דההוא לישנא וא"כ הוא הו"ל למיגמר לאותוביה ולאסוקי בתיובתא תירצו בתוס' וכן הרמב"ן ז"ל דעד כאן לא אמרי נהרדעי בלישנא קמא דלא כתבינן אלא במטלטלין דמלוה ודכוותה דל"מ תובע לאקדושיה דהא ליתא ברשותיה וכן בכל דכוותה אבל בפקדון דלא כפריה מודו דכתבינן עליה אורכתא דהא מצי לאקדושיה כדאמרינן בב"ק כגון שהקדישוהו בעלים בבית שומר וכדמוכח נמי בפרק הספינה בעובדא דההוא דאתי קרי לזבוניה לפום נהרא אתו כולי עלמא חטפו חדא חדא מינייהו קם אקדישנהו וקדשו משום דלאו לגזילה נתכוונו והו"ל כפקדון דלא כפריה דיכול מריה לאקדושיה ותדע דהא אמרינן התם דטעמא דלישנא קמא דנהרדעי מדר"י דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש אלמא בדבר שיכול תובע להקדיש מודו דכתבינן אורכתא וזה תירוץ נכון ומוכרח דליכא בר מינה ומעתה יש לדקדק מכאן לדברי הגאונים ז"ל שכתבו דללישנא בתרא דנהרדעי כתבינן אורכתא אפי אמטלטלי דמלוה ע"פ דלא כפריה ואע"ג דל"מ לאקדושיה דאי לא מאי איכא בין לישנא בתרא ללישנא קמא דנהרדעי ואנן הא קי"ל כלישנא בתרא דנהרדעי דהכא ובמסכת בכורות לא מיישינן למישקל ולתרוצי אלא אליבא דידהו בלחוד וכמו שפסקו כל הפוסקים ז"ל וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שאין כותבין הרשאה על מלוה ע"פ ועל דבר שאינו יכול ליתנו או להקדישו ויש מביאין ראיה עוד לדברי הגאונים ז"ל דאי כדברי הרמב"ם ז"ל למ"ל לתנא דידן למתנייה באיש פלוני כהן שהן פטורין לתנייה במנה של מלוה יש לפלוני אצל פלוני שהם פטורים משום דא"א בהרשאה ואין זו ראיה כ"כ דא"נ ללישנא קמא דנהרדעי הא (לדה') [לד"ה] אלא י"ל דתנא נקט איש פלוני כהן דפסיקא ליה מילתא להדיא וה"ה לכל דכוותה דלא שייך בו הרשאה אבל הראשונה היא ראיה ברורה אבל מורי הרשב"א ז"ל סובר כדברי הרמב"ן ז"ל וטעם דבריו ז"ל דבמלוה ע"פ ודכוותה דל"מ למיתנה במתנה הכי שייך למיכתב בה זיל דון וזכי וסב לנפשך ועוד אמאי לא א"ל נתבע לאו בעל דברים דידי את כדעביד בשליח דעלמא וכי משום דכתב ליה האי לישנא דזיל דון וזכי וסב לנפשך לא יכיל לדחוייה והא אמאי כיון דלית ליה שום זכייה בתביעה זו הוו מילי דרבנן כי חוכא ובלא טעמא ועוד עדי' אמאי חייבין קרבן על כפירתן למורשה זה דהא ליכא בעל דבר ולא תובע ורחמנא אמר אם לא יגיד ונשא עונו אלא ודאי לא כתבינן הרשאה אלא על מידי דיכיל לאקנוייה והראיה שהבאנו לעיל דחה אותה דהיינו דאיכא בין לישנא קמא דנהרדעי ללישנא בתרא דעביד אורכתא אמטלטלי דמלוה בשטר מקויים או שיכול להתקיים דללישנא בתרא כתבינן עליה דהא מצי לאקנוייה לשטרא באגב או בכתיבה ומסירה וללישנא קמא לא כתבינן משום דלא יכיל לאקדושיה מדר"י לפי שאין הממון ברשותו ובעינן דביתו קדש דאיתיה ברשותיה והכא ליתיה לממון ברשותיה דמלוה להוצאה ניתנה עוד הביאו ראיה לדברי הגאונים ז"ל ממתני' דבכורות פרק יש בכור דתנן שתי נשים של ב' אנשים שלא בכרו וילדו ב' זכרים ונתערבו זה בזה נותן ה' סלעים לכהן מתא' מהם בתוך שלשים יום אם לב' כהנים נתנו אין מחזירין להם כלום ואם לכהן א' נתנו נותן הם ה' סלעים והוינן בה בגמרא מ"ש לב' כהנים דאין מחזירים בכל חד וחד מהני כהנים מדחו ליה וכהן אחר אזיל להאי מדחי ליה ואזיל להאי מדחי ליה פירוש דאיהו אבי הבן חייב ופרקינן אמר שמואל בבא הרשאה ופרכינן והאמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי ופרקינן כי הכא ה"מ כי כפריה אבל היכא דלא כפריה כתבינן ע"כ והא ה' סלעים דפדיון הבן מלוה ע"פ נינהו אצל הכהן דהא אית ליה רשותא לאנפוקינון ואפ"ה כתבינן עליה הרשאה ללישנא בתרא דנהרדעי והרשב"א ז"ל דחה ראיה זו דהתם שמואל הוא דאוקמא בבא בהרשאה ללישנא בתרא דנהרדעי והרשב"א ז"ל דחה ראיה זו דהתם שמואל הוא דאוקמה בבא בהרשאה ואיהו ס"ל התם שהפודה את בנו בתוך שלשים יום אינו פדוי עד שיעברו עליו שלשים וכיון דכן כל שפדאו תוך שלשים יום לית ליה רשותא לכהן לאנפוקיה עד שיעברו שלשים יום ובפקדון הם אצלו ומש"ה כתבינן עלייהו הרשאה ואפילו ללישנא קמא דנהרדעי עוד הביאו ראיה לדברי הגאונים ז"ל מדאשכחן בפרק יש נוחלין לר"פ משמיה דרבא דס"ל דאין לו לבכור קודם חלוקה ול"מ מקני ולא מקדיש בכורתו ואיהו גופיה אמר התם בהדיא דשמעתא בכור ופשוט שנתערבו שכותבין הרשאה זת לזה כל היכא דהוכרו ולבסוף נתערבו מיהת והא חתם דאין הבכור יכול להקנות אותה בכורה ולא להקדישה ואפילו הכי קאמר דמהני עליה הרשאה ומורי הרשב"א ז"ל דחה דמאי דאמר התם מעיקרא ר"פ משמיה דרבא דאין לו לבכור קודם חלוקה לאו בפי' שמעה מיניה אלא מכללא דההוא עובדא דאיתמר התם דההוא בכור אזל וזבין נכסי דידיה ובנכסי פשוט אחוהי ואזול יתמי בני פשוט לאכול תמרי ומחונהו לקוחות ואתו לקמיה דר"פ א"ל לא עשה ולא כלום וסבר ר"פ דלא עשה ולא כלום בכולהו קאמר ואפילו בנכסי דידיה אבל בתר דשמע מרבא דאמר כותבין הרשאה זה לזה הכיר ר"פ שטעה בדברי רבא דודאי יש לו לבכור קודם חלוקה והא דאמר בעובדא לא עשה ולא כלום [באידך] לא עשה ולא כלום (דאורכתא) [ואורכתא] אליבא דלישנא בתרא תקנתא דרבנן הות מפני תקנת השוק מפני שלא תנעול דלת בפני השוק ואורכתא (בשעת) נתינת רשות והשלטה שמשליטהו להיותו כמותו ממש בתביעה זו וא"ל זיל דון וזכי וסב לנפשך והנפק לגרמך דליזכי במאי דאתי לידיה מדינא למסביה לנפשיה או לאמימר למתפס לגמרי או לדרב אשי ואליבא דהלכתא למשקליה בתורת מלוה והא חשיבא ליה זכייא קצת מהשתא ואשכחן דכוותה במוכר פירות שלא באו לעולם שאם לא חזר בו מוכר ותפס בהם לוקח לכי אתו לעולם דזכי בהו משא"כ באיניש דעלמא דמפיק מינה מאריה דארעא וזכי ביה לוקח מדין הקנאתו של זה וכיון דאשליטיה תובע למורשה בכל מאי דאית ליה השתא בהאי תביעה ואהנייא ליה האי השלטה להיכא דאתי לידיה דסמוך רבנן למעבדיה תובע וכבעל דבר דל"מ נתבע לומר ליה לאו בעל דברים דידי את והפקר בית דין הפקר אבל בשליח גרידא לא רצו להפקיר כלום כיון דאפשר באורכתא דאית ליה טעם בעיקר שאמרתי ומעתה אף לענין שבועת העדות דאורייתא כיון דלרבנן עבדוהו כתובע ויכול מורשה להוציא ממון בעדות העדים אם לא יגיד קרינא ביה ואפילו מדאורייתא להתחייב קרבן וכדאשכחן לעיל לגבי כתובה דאפילו למ"ד כתובה דרבנן כדקי"ל מחייבי עדים קרבן וכדפרישנא לעיל וכדאי יש בטעם הזה לסמוך על דין הרשאה דמלוה ע"פ (כ"ש) דהא אשכחן (דאין) למלוה ע"פ הקנאה במעמד שלשתן מיהת דמההוא טעמא אמור רבנן בשכיב מרע דמצי יהיב אפילו מלוה ע"פ משום דאיתא בבריא במעמד שלשתן כדאיתא בפרק מי שמת וכ"ש לענין הרשאה דמכי לתקוני הכי ואתיין כולהו שמעתין כפשטינהו בלא שום דוחק וכן המנהג פשוט בעולם לעשות הרשאה אפי' למלוה ע"פ ויש בה תיקון גדול לעולם וא"ת עובדא דאיסור גיורא אמאי לא עביד בה איסור גיורא הרשאה לדרב מרי בריה דהא פקדון דלא כפריה הוא והתם כולי עלמא מודו ואפילו ללישנא קמא דנהרדעי כדברירנא לעיל וי"ל דהתם לא קאמר רבא אלא היכי קני להו רב מרי להנהו זוזי כי היכי דליתבעינהו מיניה דרבא לאחר מיתה ולא יוכל לתפוס בהם מדין מחזיר חוב לחבירו לבני גר שאין הורתם בקדושה כרב מרי דאלו מחיים דאסור לא הוה תבע רב מרי מידי ואורכתא דאסור לא מהנייא לרב מרי לאחר מיתה כי שכיב מאי דמוריש לה בטילא כדאיתא בפרק הגוזל וזה נ"ל ברור וזו היא השיטה שישרה בעיני וכבר העמדתי על דברים אלו לגדולי מורינו האחרונים ז"ל והסכימו ע"י והאל ברחמיו ישלח לנו מורה צדק אמן:

ראיה בלא ידיעה כיצד מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני יבואו פלוני ופלוני ויעידו פירוש רש"י ז"ל שאמר הנתבע יבואו פלוני ופלוני ויעידו ואני נותן ולפי פשוטו נראה שחייב הנתבע עצמו בב"ד שאם יעידו כן בבית דין כוונתו לומר שיתחייב לשלם והקשו עליו בתוס' א"כ אין זה מקום חיוב לעדות ראיה אלא מפני תנאו שנתחייב בכך וכן בכל תנאי שאין בו משום עדות היה מתחייב כגון אם תצא חמה או אם יאמר פלוני כך וכך ועוד דכי האי גוונא אפי' בענין קנס נמי הוא חייב אם אמר תובע אנסת ופתית את בתי בפני פלוני ופלוני וא"ל לא אנסתי אשה מעולם ואם יבואו פ"ופ ויעידו אני אתן כך הוא מתחייב ואילו לקמן אמרינן דבעדות קנס לא משכחת ראיה בלא ידיעה לכך פי' דהאי יבואו פלוני ופלוני ויעידו לשון התנא הוא לומר שהתובע לחבירו מנה לי בידך והלה אומר להד"מ וא"ל והלא פלוני ופלוני ראו שמניתיך מנה ואמר לו להד"מ ואומר התנא שיבואו העדים שמנה לפניהם והלה חייב ואעפ"י שלא ידעו הם אם היו מלוה או מתנה או פירעון לפי שהוחזק כפרן ול"ד למאי דאמרינן לקמן בפ' שבועת הדיינים הב לי מנה שאוזפיתך וא"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני ואתו פ' ופ' ואמרו להד"מ ואמר רבא דלא הוחזק כפרן דמלתא דלא רמייא עליה דאיניש אמר להו ולאו אדעתיה דהתם הוא דלא רמי אנפשיה לפני מי הוא פורע והוא פרע בפני עדים וסבור שהיו אותם פלוני ופלוני אבל שפיר אית ליה למירמי אנפשיה אם מנה לו מעות אם לאו וכשאמר שלא היו ד"מ ובאו עדים שמנה לו מעות בפניהם הוחזק כפרן והשתא לא משכחת לה בקנס שאם אמר לא אנסתי אשה מעולם ובאו עדים שאנס אשה בפניהם אעפ"י שהוחזק כפרן אינו משלם קנס שזה בכלל אשר ירשיעון אלהים הוא פרט למרשיע את עצמו דכיון דבהודאת קנס ממש פטור ה"ה דפטור בהודאה הבאה מתוך כפירה והדין הזה אמת הוא ומיהו בירושלמי נראה כפי' רש"י ז"ל דגרסינן התם ידיעה בלא ראייה היך עבידא תן לי מאתים זוז שיש לי בידך אין לך בידי כלום ולא הודית לי בפני פלוני ופלוני ואמרת ואני נותן אתון אמרין אין דאודי ליה ואין דגזליה לית לן ידעין ואין דאוזפיה ליתנן ידעין זו ידיעה בלא ראייה ע"כ וזה כלשון רש"י ז"ל אלא ששם אמרו כן לגביה קנס אנסת ופתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי מימי ועדים מעידין אותו שאנס או פתה ולית לן ידעין אם ברתיה או איתתא אוחרי וי"ל כדפי' הרמב"ן ז"ל דהא דחייב באומר ואני נותן דלשון רש"י ז"ל והירושלמי לא שבא לחייב עצמו ע"פ ושלא מחיוב עדותם אלא שאומר כשיבואו עדים ויעידו אז אתן כדין דכיון שבאו עדים חייב מדין הוחזק כפרן וכאידך פי' אלא שהירושלמי חולק על גמרא שלנו לענין קנס לומר שאף הוא חייב בדרך זה ואם מדין הוחזק כפרן בא לחייבו פליג אגמרא דילן דפטר ליה כהאי וכדפרישית. נמצינו למדין אליבא דהלכתא דכל שהוא חייב עצמו בב"ד כראוי שאם יבואו עדים שאף בקנס הוא חייב ואפי' בשלא הוחזק כפרן כלל אבל כל שלא חייב עצמו אלא שהוא חייב מטעם דהוחזק כפרן בממון חייב ובקנס פטור: