ריטב"א על ראש השנה ו.

סד״א הואיל וא״ר יוחנן אין אשתו כו'. פי׳ ע״כ ממון של נדרים קאמר דקרא בהכי כתיב אם אין לך לשלם וכו׳ וכדדרשי׳ בבמה מדליקין:

אימא בהאי עון דבל תאחר נמי אשתו מתה קמ״ל. פי׳ קמ״ל ולא באשתך חטא וא״ת א״כ הא דר״י היכי אתיא וי״ל דהתם בשלא שלם כלל וא״ת וכיון דעברו ג׳ רגלים עבר בבל תאחר עד היכן ממתינין לו לענוש את אשתו דהא כל יומא בעמוד ושלם קאי וי״ל כל היכא שתבעוהו וה״ל לשלם מתחלה ולא שלם במזיד והיינו דאמר ר׳ יוחנן אא״כ מבקשין ממנו ממון ואין לו לפי שפשע ולא רצה לשלם בתחלה ועכשיו כשרוצה אין לו:

ת״ר מוצא שפתיך זו מ״ע. פי׳ שאפי׳ לא יאמר הכתוב אלא מוצא שפתיך כאשר נדרת לה׳ אלהיך יש במשמעו קיום מוצא שפתיך אשר נדרת (וסכין) [וכמו] שאמר הכתוב (לכל) [ככל] היוצא מפיו יעשה שהוא אזהרה לנשבע ונודר נדרי איסור שיקיים נדרו ושבועתו ומ״ה נדרים דאיסור חפצא חלין ע״ד מצוה ונפקא לן מקרא דכתיב כי ידור נדר ולא אמרינן דליתי עשה דמצ׳ וסוכה וכיוצא בה ולידחי לא תעשה דלא יחל דברו דאע״ג דאיסור חפצא הוא לא תלי אלא בלאו וכיון דכן לידחי ליה עשה אלא ה״ט משום דבנדרי איסר איכא עשה ולא תעשה עשה דכל היוצא מפיו ולא תעשה דלא יחל דברו ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה וכן אמר כאן בנדרי הקדש דאית בהוא (עשיה) [עשה] משום מוצא שפתיך דמשמע עשה מוצא שפתיך:

תשמור זו מצות לא תעשה דק״ל השמר פן ואל לא תעשה. ואע״ג דאיכא לאו אחרינא דלא תאחר לשלמו אצטריך למכתב חד להיכא דאמר ולא אפריש וחד להיכא דאפריש. ואיכא דמקשי דהא אמרינן השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה והכא דעשה הוא ואבתרי׳ נמי (לעשות) [ועשית] שהוא עשה וי״ל כיון דלא כתיב ביה עשה בחדיא לא חשיב השמר דעשה ולה״נ סתם קרא דלא פריש ביה עשה ואי משום ועשית לא חשיב השמר דעשה דההוא לאו אזהרה ועשה שבגופו אלא ענין אחר הוא ואזהרה לב״ד ולא עוד אלא דאפי׳ לב״ד ליכא עשה שיעשוהו וכי לא כייפי ליה לא עבר בעשה דהאי לישנא דועשית גבי נודר משתעי ולא גבי ב״ד ולא מצינו עשה שידבר (עם) [אם] זה עשה בך ויהא המצוה לאחרים אלא דאנן דרשינן קרא דאמר מוצא שפתיך תשמור דרך אזהרה בעשה ולא תעשה ואח״כ אמר ועשית כלומר שאם לא תשמע לעשות מפני העשה ולא תעשה לאו כל כמינך ועשית אותו עכ״פ ואפי׳ בע״כ וא״א בע״כ אלא שיעשוהו ב״ד אשתכח דלאו דעשה הוא כלל וה״ל השמר דלאו דלא תאחר דכתיב לקמי':

ועשית אזהרה לב״ד. דרשו בירושלמי מכאן למשכון כלומר שאם אינו רוצה ליתן ממשכנין אותו וכן אמרו בעירכין חייבי עירכין ממשכנין אותן וגבי צדקה אמ׳ ממשכנין על הצדקה אפי׳ בע״ש ומשכון משמע אפי׳ בתדך ביתו ולאו נתוחי בלבד וחמיר מחוב דעלמא בהא כי היכי דחמיר מיניה לאפוקי בע״ש ובחוב דעלמא לא קבעינן זמן במעלי שבתא ותימא האיך ממשכנין על הצדקה דהא מצות עשה שמתן שכרה בצידה ואין מוזהרין ב״ד עליה ותירץ בירושלמי אין ב״ד נענשין עליה כלומר מוזהרין הן לכוף אכל העלימו (עליהם) [עיניהם] ולא כפאום אין נענשין כמו שנענשין על שאר מ״ע אם לא כפאוהו. ואומר רבינו נרו דלגמרא דילן לית ליה האי סברא אלא כל מ״ע שמתן שכרה כתוב בצדה אין ב״ד מוזהרין כלל כדאמרי׳ במס׳ חולין ההוא גברא דלא מוקר אבוה ואמיה א״ל לרב נחמן כפתיה וא״ל דלא בעי למכפייה דכל מ״ע שמתן שכרה בצידה אינן מוזהרין עליה וא״כ האיך ממשכנין על הצדקה ותירץ רבינו דשני הכא דגלי ביה קרא דכתיב ועשית אזהרה לב״ד שיעשוך ולא גמרינן מינה לעלמא משום דהכא לאו משום מצוה דרמיא עליה בלחוד כייפינן אלא מפני שחייב עצמו ונכסיו לגבוה או לענים וכשם שכופין אותו לפרוע מה שחייב להדיוט שלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש. ויש מקשים דהא בפיך דכתיב בקרא אכולה קרא כתיב ואפי׳ אחטאות דנפקי מלה׳ אלהיך וא״כ איך אמר במס׳ עירכין חייבי חטאות אין ממשכנין אותן והנכון דלאו למימרא דאין רשאין ב״ד למשכנן אלא שאינן צריכין למשכנן שהרי (מעוטין) [מעושין] ועומדין הן כי היכי דתהוי להו כפרה והיינו דאמרינן ברישא חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן כלומר צריכין למשכנן דלא מחסרי כפרה וכן אמר שם דחייבי חטאות נזיר ממשכנין אותן מפני שאינו מחוסר כלום שהרי אם גלח [על] א׳ משלשתן יצא ואם נזרק עליו מן הדם מותר לשתות יין וליטמא למתים ומ״ה פשע ולא אייתי וצריך למשכן אבל בחטאות דעלמא שמחוסר כפרה על שגגתו שכל שזדונו כרת שגגתו חטאת אינו צריך למשכן מיהו אם פשע ולא הביא או שהזיד בכך ממשכנין אותו מן הדין כדאמר הכא ולעולם כופין בין בדבר שקבל עליו וחייבו פיו כגון נדרים והקדשות ועירכין וצדקות בין בדברים הקדושים מאליהן כל זמן שהן ברשותו בעיניהו וכדאמר התם גבי מעשר ב׳ ומתנות כהונה אפי׳ עני שבישראל מוציאין אותן מידו ולישנא דמוציאין משמע על כרחו בדין וכן אמר גבי מתנות כהונה דבי דינא קנסי אטמא וגלימא ומשמתי עליהו מיהו בשהזיקן או אכלן וצריך לשלם פטור דה״ל ממון שאין להם תובעין:

לה׳ אלהיך אלו חטאות וכו'. דכולהו איכא חלק גבוה:

אשר דברת אלו קדשי בדק הבית. פי׳ קרא יתירא ולהכי סמיך נמי לה׳ אלהיך דאית ביה זכות גבוה וכיון שכבר פי׳ קדשי מזבח יש לנו לדרוש זה בקדשי בדק הבית:

בפיך זו צדקה. פרש״י קרא יתירא קדריש פי׳ שהרי דברים שמתחייב בהם (לאמירה) [באמירה] לגבוה הרי הזכירם וא״כ האי בצרכי הדיוט מיירי ואין לך דבר שמתחייב להדיוט באמירה אלא צדקה וסמך לדבר דכתיב בי נשבעתי יצא מפי צדקה:

חד דאמר ולא אפריש. פי׳ קרא דמוצא שפתיך דלית כאן אלא אמירה:

וחד דאפריש ולא אקריב. פי׳ קרא דיקריב אותו דמשמע שאינו מחוסר אלא הקרבה וכן קרא דוהבאתם שמה:

אמר רבא משכחת לה כו'. וא״ת היכי אמרינן הכא דמהני ליה תנאה למגרע מדינו דהא אמרינן במס׳ י״ט האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה חייב להביא תודה וחגיגה אלמא לא מהני ליה תנאה וכיון דאמר הרי עלי תודה נתחייב בה ותנאה דאמר כמאן דליתיה דמי כיון שדין תורה לבא מן החולין ולא מצי לומר כיון דתנאה ליתיה אף נדרא ליתא וי״ל דשאני התם שאם אתה מקיים תנאו נמצא שאין בנדרו כלום והוציא דבריו לבטלה שהרי אינו מביא נדר של כלום וזה ודאי לנדר נתכוון אבל הכא אין נדרו לבטלה שהרי מחוייב בנדבה. ולא נהירא דהניחא לר״מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה אלא לרבנן מאי איכא למימר והנכון דלעולם לא מהני תנאה לעקור דין תורה והתם כיון דנדר ודבר תורה שאינו באה אלא מן החולין לאו כל כמיניה לאפקועי בה חיוב תודה דרמי עליה אבל הכא בנדר עצמו מה שחייב באחריותו אינו מגזירת הכתוב אלא משום דשעבד עצמו לכך דכיון דאמר עלי אטעניה על כתפיה לחיובי באחריותו וכיון שכן כל היכא דפי׳ תוך כדי דבור שאינו מקבל עליו אחריותו שוב אין לנו עליו כלום. ויש מתרצים דהתם שלא אמר ע״מ אלא ואצא בה דיינינן ליה דה״ק שיצא בה אם יוכל מן הדין דאי ע״מ קאמר הו״ל לפרושי:

אמר רבא וצדקה מיחייב עלה לאלתר. פי׳ תוס׳ דמחייב בבל תאחר דהקיימי עניים ואף על גב דלעיל קתני צדקות הא תריצנא לה והקשה תוס׳ על פי׳ זה דהא לקט שכחה ופיאה במקום דאיכא עניים היא ואפ״ה תנא לעיל שאינו עובר בבל תאחר אלא ברגלים ואמאי נימא דהקיימי עניים ותי׳ דהתם בשלקטן לעניים אחרים שאינן בעיר וכר׳ אליעזר דאמר מי שליקט הפיאה ואמר הרי זו לפ׳ עני זכה לו. ודאי שאין תי׳ זה מחוור דהל״ל עלה הניחא לר׳ אליעזר אלא לרבנן מאי איכא למימר דהוה כיחידאה דלא כהילכתא וע״ק אם איתא דבל תאחר תלי כפי מה שספק בידו לעשות גבי קרבנות נמי לחייבו בני ירושלים לאלתר דהא קאי מקדש והא קיימי כהנים ועוד אפי׳ כל ישראל נמי כיון שחייבו הכתוב בעשה אפי׳ ברגל אחד והרי הוא מחוייב לבא עכ״פ למה לא חייבנו ג״כ מיד בבל תאחר דהא קיימי מקדש וכהנים ועוד דאם איתא דבל תאחר בעלמא דספק בידו לעשות תלי מ״ט דר״ש דאמר פעמים ג׳ פעמים ה׳ ולמה ימתינו יותר למי שנדר לאחר הפסח ממי שנדר קודם פסח אלא ודאי דרגלים לבל תאחר גזרת הכתוב הוא וא״כ מה לי קרבנות מה לי צדקה. ועוד כיון דצדקה גבי קרבנות כתיבי מנ״ל לרבא לאוקמי קרא לצדדין חיוב צדקה לאלתר וחיוב כולהו אידך בג׳ רגלים וכ״ת דקרא בדליכא עניים באתריה משתעי ורבא לאו אקרא קאי אלא שבא לפרש הכי הו״ל וצדקה אי קיימי עניים מיחייב עלה לאלתר דאלו האי לישנא דרבא משמע דאצדקה דכתיב בקרא קאי ובכל צדקה קאמר דמחייב עליה לאלתר ועוד כל היכא דליכא עניים הכא ולא אתו תוך ג׳ רגלים נמי דאלו אתו הוה מיחייב עליה לאלתר למה יהא זה חייב לחזר אחר עניים בארץ כדי שלא יעבור בל תאחר לאחר ג׳ רגלים בכל יום ומפני כל הקושיות האלו פי׳ דלעולם בל תאחר בג׳ רגלים הוא תלוי לכל דבר וגזרת הכתוב הוא ורבא לא קאמר אלא דמחייב עלה ליתנה לעניים לאלתר משום עשה דמוצא שפתיך והיינו דליתיה להאי טעמא גבי לקט שכחה ופיאה ועוד מביאין ראיה לפי׳ זה מלישנא דרבא דלא קאמר וצדקה עבר עליה לאלתר (עשה דמוצא שפתיך קיים והיינו דליתיה להאי טעמא) (דלישנא) [כלישנא] דנקיט לקמן בכל יום ויום עובר בבל תאחר ונקט לישנא דמיחייב עלה לאלתר. ועוד (מדאקשינן) מדאתמהינן עלה דרבא ואמרינן פשיטא ואי לבל תאחר קאמר מאי פשיטא כיון דבענינא דקרבנות כתיבא. וקשיא להאי פי׳ הא דאמרינן הואיל ובענינא דקרבנות כתיבא כקרבנות דמיא ועד דעברי עלה ג׳ רגלים לא מיחייבי ומה ענין ג׳ רגלים בכאן דהא אנן לא מחייבינן ליה בבל תאחר דרגלים אלא בעשה בלחוד וההוא אפי׳ בקרבנות ברגל א׳ עובר והכי הל״ל מהו דתימא כקרבנות דמי ועד דעבר עליה רגל א׳ לא מיחייב ומפרקי לה דתלמודא לא דק בהכי ונקט מאי דפשיט ליה דהשתא מפרשי׳ לומר מה דהוה ס״ד וההיא דברגל א׳ עובר בעשה ליכא למתליה בפשיטותא דהוה ס״ד דהא רבא חדית לה לקמן ולא אמרינן עליה דפשיטא אדרבה ס״ד דמתניתא דר׳ יהושע ור׳ פפייס תיובתיה הילכך לא דק תלמודא ונקט מאי דפשיטא ליה טפי והכי אורחא דתלמודא בכמה דוכתי הילכך הא דרבא לענין עשה קאמר וכאידך דרבא דבסמוך דאמר כיון דעבר עליו רגל א׳ עובר בעשה סמכו ענין לו דהכא נמי בעשה קאמר אבל יש לדון כשיטת התוס׳ מדחזינן פשטא דגמרא דנקיט מהו דתימא כקרבנות דמי ועד ג׳ רגלים לא מיחייב ותו קשיא לי דא״כ היכי סתים ואמר מיחייב עליה לאלתר ולא פריש דמיחייב או דעבר עלה בעשה כדפריש באידך דבסמוך אלא ודאי משמע דאכל מה דאיירינן בצדקה קאמר בין לעשה בין לבל תאחר בכוליה מחייב עליה לאלתר והיינו דנקט האי לישנא ולא נקט לישנא דעובר עליו ותו דלא שייך ההוא לישנא אלא במלתא דיהבי בה זמן מסוים כגון רגל או יום דכיון דעבר עליו אותו זמן עובר בכך אבל הכא דלא יהבינן לי׳ שום זימנא אלא לאלתר מחייבינן ליה לא שייך ההוא לישנא כנ״ל והא דמקשי על פי׳ מלקט שכחה ופיאה ל״ק דרחמנא לא חייביה לאלתר במה שספק בידו לעשות אלא שהוא עצמו נתחייב בדבר בפיו כגון נדר של צדקה אבל לקט שכחה ופיאה דלאו איהו נדר מידי אלא רחמנא רמא עליה לא חייביה בבל תאחר לאלתר ודקשי׳ להו מקרבנות אנשי ירושלים הא נמי לדידהו תיקשי אמאי לא עברי בעשה דמוצא שפתיך לאלתר דהא קיימי מקדש וכהנים וא״כ בכל מה דנדר או הקדיש ליחייב לאלתר דהא כולהו איתנהו בעשה דמוצא שפתיך אלא ודאי בצדקה דשכיחי עניים בכל דוכתי והם צריכין לו בכל שעה רמא רחמנא חיובא עליה לאלתר מכיון דקבליה עליה שאם אתה קובע לו זמן מרובה הרי עניים רעבים וסתמא שכך היה דעת הנודר ליתנו לאלתר אבל קרבנות שרוב הנודרים לא שכיח להו מקדש וכהנים והוא ממון גבוה ואפשר להמתין לא חלק הכתוב בין אנשי ירושלים לשאר מקומות שאם באנו לדון כן אף בשאר מקומות נחייבם כפי מה שקרובים לירושלים אלא ודאי לא חילק הכתוב ותלה לכולם ברגלים לבל תאחר מיהת וכשם שגזרת הכתוב לחלק בין עשה דוהבאתם שמה ללאו דבל תאחר לענין רגל א׳ וג׳ רגלים כך גזר לתת לכל ישראל ג׳ רגלים ולא עוד אלא שהאריך זמן לכולן שיהו ג׳ רגלים כסדרן לדברי ר״ש ומיהו במידי דגבוה ושייכי ביה רגלים אבל בשל עניים דלא שייכי ברגלים והן צריכין לו בכל שעה ואין להם ענין בירושלים ורגלים סברא הוא שלא תלאו ברגלים ומשום דהוה טעמא דסברא הוא דמתמהי׳ עלה פשיטא כי למה יאריך הכתוב חוב של עניים שצריכין לו כל שעה דתלהו ברגלים כיון דשכיחי עניים ולהכי מהדרי׳ דילמא ס״ד דגזרת הכתוב הוא לדונו כשאר נדרי גבוה קמ״ל רבא דקרא לא כתביה הכא אלא להוסיף עליה חיוב דעשה ולא תעשה ולא לאקולי עליה במאי דחייב בדין צדקה לתת לעניים בכל שעה כמסת ידו בלי נדר וכ״ש במה שנדר. ודקשי׳ להו דהאיך אפשר (לרב) [לרבא] לומר דקרא לצדדין כתיב. תמי׳ לי דהא לדידהו נמי לצדדין כתיב לענין עשה דמוצא שפתיך דהא ודאי אינו עובר בעשה לגביה קרבנות ואפי׳ לאנשי ירושלים אלא ברגל א׳ כדמשמע ממאי דפסיק ואמר רבא בסמוך אלא ודאי דהאי לא חשיב לצדדין אלא כל חד וחד מאי דשייך ביה גבי עניים שייך בהו לאלתר מן הסתם (דלא) [ולא] שייך בשאר דברים על רוב ישראל אלא ברגלים וצדקה דנדר באתרא דלא קיימי עניים מן הסתם כך היה דעתו שאם יבא עני בנתיים ואי לא שיקיים נדרו בנתיים כשאר כל נדריו ואי משכח עניים ואי (ולא) [לא] מהדר ליה בידיה או יתנהו לגבאין וזה נ״ל ברור בשיטת רבותינו בעלי התוס׳ והיא שיטת מורי הרא״ה ז״ל אבל הרשב״א מכריע כלשון האחר וכן נמצא בהלכת הר׳ אושעיא האשכנזי:

אמר רבא כיון שעבר עליו רגל א׳ וכו'. פי׳ בעשה דובאת שמה והבאתם שמה ומתניתא דלעיל דקתני רגלים לבל תאחר ורבא סבר לה דלא כר״מ דאמר כיון דאמר רחמנא אייתי ולא אייתי ממילא ק״ל בבל תאחר אלא כרבנן ס״ל דמפלגי בין עשה ללא תאחר. והאי דאמרינן לעיל להדיא ורבנן ההוא לעשה בתר הא דרבא אתאמרא ועל דידיה סמך תלמודא וכ״ת ולמאי דמותבינן בסמוך עליה דרבא ממתניתא דרבי יהושע ור׳ פפייס וס״ל דאינו עובר ברגל א׳ אף בעשה קרא דובאת שמה והבאתם שמה מאי עבדינן ליה. וי״ל דה״א דההוא קרא נמי ברגל שלישי כדגלי קרא לבל תאחר שלא חילק הכתוב בין עשה ללא תעשה ובדין הוא דלעיל נמי מצי לתרוצי הכי אלא דכיון דהכא מסקנא כרבא נקטינן קושטא דמלתא כנ״ל:

מיתיבי העיד ר׳ יהושע ור׳ פפייס על ולד שלמים. פי׳ שהקדיש בהמה לשלמים ונתעברה אצלו שהוא קרב שלמים ואצ״ל אם היתה מעוברת בשהקדישה:

כגון שהי׳ חולה בעצרת. פי׳ הקרבן דלא הוה חד להקרבה. ורב אשי לא ניחא ליה בהכי וניחא ליה טפי למימר דמאי בחג עצרת ואע״ג דכל היכי דתנן פסח על הרוב תני עצרת הכא לא דק דפשיטא ליה דעצרת בעי למימר דלא מאחרי ליה טפי לעבור בעשה: