ריטב"א על פסחים ז.

דאמר רב גידל אמר רב המקדש מו' שעות ולמעלה אפי' בחיטי קודנייתא וכו'. הנכון כפי' רת"ם ז"ל דחיטי קודנייתא חימוצן קשה והוי כנוקשה דרבנן והיינו ראיה דמותיב דמה לי חמץ דרבנן בשיעור דאוריית' או חמץ דאוריית' בשיעור דרבנן. וכתב הרי"ט ז"ל ומיהו מדלא נקיט אפי' בשעה ששית ובחמץ של תורה שמעינן התם חוששין לקידושיו להצריכה גט משום מראית העין כיון שעדיין עסוקין בביעורו ולא בדילי מיניה לגמרי ואגב אורחיה שמעינן שהמקדש באיסורי הנאה דרבנן אין חוששין לקידושיו כלל ואפי' להחמיר ולא משום טעמא דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש כדכתב הר"ב בעל העיטור ז"ל אלא שכך דינו מן התורה דשוה פרוטה אמר רחמנא וליכא. וכיון שכן המקדש בפסולי עדות דרבנן חוששין לקידושיו לחומרא כדין תורה דהא איכא ממון גמור ועדי' כשרים מן התורה ע"כ בשם רבו הרא"ה ז"ל. ורש"י ז"ל כתב זה לשונו ואע"ג דאתי איסור הנאת חמץ דרבנן דשש ומפקע קידושי תורה ושרינן אשת איש לעלמא הא מתרצינן בכמה דוכתי דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש כדת משה וישראל ורבנן אמרו לאו קידושין נינהו ע"כ. וכתב עוד הרי"ט ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל אע"ג דודאי לר' שמעון חמץ מותר בהנאה מן התורה כל י"ד אסור הוא מד"ס ומעקר כיון דחמץ אסור בהנאה לר' שמעון מדרבנן הוי סוגיין כהלכה דאינו יכול לבטלו דשעה ששית כוליה בדיקה הוא ואם קידש את האשה מו' שעות ולמעלה אין חוששין לקידושיו כלל והרי זה אמת ונכון מפי הרא"ה ז"ל וזהו שיטת הרב בעל העיטור ז"ל ע"כ:

והתניא היה יושב בבהמ"ד ונזכר שיש לו חמץ וכו' עד מבטלו בלבו. כתב הרי"ט ז"ל דלבו לאו דוקא דדברים שבלב אינן דברים לענין הפקר אלא לאפוקי שאין צריך להשמיע לאזנו, וע"כ האי דקתני אחד שבת ואחד יו"ט היינו בתחילת שבת סמוך או בבין השמשות שלו דאי בשבת ממש האיך אפשר שלא החמיצה דהא לדברי הכל כל ששהה שיעור מיל בלא עסק הרי הוא חמץ ואעפ"י שלא נראו בה סידוק ושיאור כדאיתא בפ' ואלו עוברין גבי מתני' דבצק החרש. ועוד הקשה תלמוד זה האיך הניח ביו"ט עיסה מגולגלת בתוך ביתו דהא קיל"ן דלכתחילה אסור להניח העיסה כלל בלא עסק וכדתנן ולא תגביה ידה מן התנור ותירץ כשהניחם בתוך ביתו הנשים היו עוסקים בעיסה ובקטוף הצטרך ללכת לרבו ונטרפה לו השעה והא דקתני בתוך ביתו לאנשי ביתו קאמר כאותם ששנינו ג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו וכו' אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו וכו' ואפי' בשבת דחמיר התירו לו ביטול עיסה מקמי דמחמיץ כדי שלא יעבור עליה ונפקא מינה כגון שלשה שפחתו שלא טבלה עיסה לצורכה בשבת דמבטל לה מקמי דתחמיץ ואפשר נמי דעיסה זו דברייתא בכי האי גוונא היא על יד שפחתו הנעשית (נ"ל דצ"ל הנעשית על יד שפחתו, המעתיק) שלשה לצרכה שמזונותי' עליו וחייב משום חמץ שברשותו ואתיא כפשוטו ואפי' בשבת ע"כ:

הואיל ושוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום. והקשו בתוס' דבמסכת נדה משמע גבי שרץ הנמצא במבוי דחזקתו מתכבד לא אמרינן משמע דלא סמכינן אחזקת כיבוד ותירצו שאני שוקי ירושלים שעשויין ליבדק על ידי כבוד. וכתב הרי"ט ז"ל ויש מגדולי הדור מחמירין בעצמן וחוששין ביום י"ד לקרקע הבית שנופלין שם פירורין ולא אפשר למיבדק שפיר וכובדין אותו וחוששין דלא אמרינן חזקתו בדוק ומביאין שם תרנגולין לאכול פירורין דהא ודאי לאו מילתא היא דמשום פירורין לא חשיבי ובטילי ואי משום פת חשוב דלא בטיל דההיא כ"ע חזקתו מתכבד:

ומי אזלינן בתר בתרא והא תניא תיבה שנשתמשה בה מעשר וחולין וכו' אלמא בתר רובא אזלינן. יש מקשים מעות מעשר היכי בטלי דהא הוו להו דבר שיש לו מתירין על ידי חילול וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל ותירצו דכי אמרינן דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל כגון איסור שנתערב בהיתר ברובה דאיתיה קמן ואפי' יבש ביבש ואפי' בספק איסור אפשר דאמרינן הכי כההיא דאמרינן בפ"ק דביצה וספקה אסור נתערבה באלף כולן אסורות ומאן דמפרש דאפי' אספיקה קאי. אבל ברובה דליתיה קמן אלא דפריש מכלל שאר דברים נטל איסור והיתר ולא ידעינן מהיכא ודאי אזלו בתר רובא ואפי' דבר שיש לו מתירין מיהו עדיין הקשו דהא חזינן דהתם ספק ביצה אסורה משום דהוי דבר שיש לו מתירין ולא תלינן דהאי ביצה מרובא דעלמא דקודם יו"ט הוי ותירצו דהתם נמי כיון דקינה של תרנגולין עשויה ליבדק ודרך תרנגולין להוליד בכל יום דינא הוא דנזיל בתר בתרא ונתלי דהיום נולדה ואע"ג דבעלמא ספיקא דרבנן לקולא משום דהוי דבר שיש לו מתירין אזלינן לחומרא כאילו היא של תורה. וקרוב לזה פי' בתוס' ע"כ להרי"ט ז"ל:

אמר ר' יהודא אמר רב הבודק צריך שיברך. פי' משום דעיקר המצוה היינו ביעור ואין הבדיקה אלא בתיקון והכשר ואע"ג דודאי בדיקה מן התורה וישנה בכלל השבתה דלא סגי בלאו הכי מ"מ קס"ד שלא יברך אלא בשעת הביעור קמל"ן: ובע' נוסח הברכה על הביעור תקנוה או בלמ"ד או בעל ויש פירשו הטעם כי ביעור כולל הכל השבתה ושריפה ואף הבדיקה שמכנסה במקום א' נקרא ביעור וכדאמר קרא בערתי הקדש מן הבית לפיכך תקנוה בלשון כולל. וכתב הרי"ט ז"ל וזה נכון לפי שיטה זו אבל לפי מה שאנו סוברין שהבדיקה מן התורה יש לנו להוסיף כי לעולם הבדיקה מן התורה והביעור אינו ולא לשון ביעור ממש ולפי שעיקר המצוה היא הביעור ועליה הכוונה בבדיקה ואי אפשר ליפטר אחת מהן בלא כלום תקנו לשון הבערה בלשון ביעור שהוא עיקר המצוה ותקינו לאומרה קודם בשעת בדיקה כדי לגלות שהבדיקה גם היא מחלק המצוה וזה נכון וברור. כל זה להרי"ט ז"ל:

מאי מברך וכו'. ומאי דלא אקבעו זמן י"מ משום דלא קבע ליה זמן שהרי המפרש והיוצא בשיירא בודק מקודם לכן ומי שלא בדק בי"ד בודק בתוך המועד או לאחר המועד. הרי"ט ז"ל כתב דאין טעם זה מחוור וכתב בשם הרא"ה ז"ל (לפי שהביעור חמץ הוא אסור והמותר לו ואיסור ממונו) (נ"ל דצ"ל לפי שהחמץ הוא אסור לו ואיסור ממונו, המעתיק) ואינו ענין של הנאה לא תיקנו זמן כי לא מצינו זמן אלא על דבר של הנאה. וכתב הוא ז"ל ויש מקומות שנהגו לאומרו ואעפ"כ אין לבטל מנהגו. והרא"ש ז"ל כתב הא דלא מברכינן עליה שהחיינו אע"ג דבאה מזמן לזמן נ"ל כיון דמצוה זו אינה אלא לצורך הרגל לתקן הבית ולבער החמץ מתוכ' לצורך המועד סמכי' לה אזמן דרגלמידי דהוי אעושה סוכה ולולב לעצמו דמן הדין היה לברך בעשייתן שהחיינו אלא דסמכי' להו אזמן דרגל עכ"ל: