ריטב"א על פסחים מו.

מתני' בצק החרש. פי' רש"י שאינו ניכר אם החמיץ אם לאו שמשונה הוא כחרש הזה שיש לו אזנים ואינו ניכר אם שומע אם לאו ואין אדם עומד על בוריו ועל דעתו. ל"א בצק החרש קשה כחרש שאינו ניכר אם החמיץ אם לאו אם יש כיוצא בו כו':

גמרא אין שם כיוצא בו מהו אמר ר' אבהו אמר ר' שמעון בן לקיש כדי שיהלך אדם ממגדל נוניא לטבריא דהיינו מיל. ופי' ר"ח ז"ל וכן הרמב"ם ז"ל שזה כנשתהה שלא בשום עסק ואז נחמצת כשיעור מיל אבל אם היו עוסקות בו לעולם לא היה בא לידי חימוץ. וכתב הרי"ט ז"ל ולדבריהם משנתנו בעיסה שלשוה שלא ברצון חכמים דהא לכולי עלמא אסור להשהות העיסה לכתחילה בלא שום עסק כשיעור הזה. והרי"ט ז"ל נשא ונתן הרבה בשיטתי' והעלה שאין לנו סמך להקל על כך ופי' דמשנתנו בעסק מיירי ואפי' על ידי עסק אם יש כיוצא בו שהחמיץ אסור ואם אין שם כיוצא בו אסורה כשיעור מיל. וכתב הוא ז"ל ומכל מקום כשאנו למדין דאפי' בעסק בגמ' כשיעור מיל לא שנלמוד מכאן שאם שהה כלל ולא נתעסקו בו שיהא אסור שזה דבר שאי אפשר הוא ואינו עולה על דעת. ועוד דא"כ תהא האשה צריכה לעשות עיסתה עוגה אחת כדי שלא תשהה כלל או שתהא אשה א' לכל עוגה ועוגה וזה אינו נראה וכי תימא מהו שיעור שיש לנו בזה או על כרחך תאמר שנאסר מיד או שהוא חצי מיל או שניכר בסימני שאור כי האיך לא נתנו חכמים שיעור בדבר תשובתך הרבה נתנו שיעור בדבר כי תוך שיעור מיל שנתנו בעיסה ללוש ולקטף אעפ"י שיש שהיות בנתים דלא סגי בלאו הכי אין באותן שהיות כדי לאסור העיסה אחר שנעשית בצונן ובצינון ידים ובמים שלנו כי תוך שיעור מיל אי אפשר לשהות כל כך כדי לאחר ומ"מ הזהרו להן שתעשה האשה כל מה שאפשר שלא לשהות האישה (נ"ל דצ"ל העיסה, המעתיק) ובודאי שאם בא לעשות עיסתה עוגות הרבה לא אמרו שתקטף עוגותיה זו אחר זו שיהיו כולם לפניה עד שתכניסם לתנור זו אחר זו אלא עוגה תכניסנו מיד בתנור ולא עוד אלא שיכול אדם לומר שלא התירו לישת עיסה בפחות משנים וכמו שאמרו הוא מסיק ואשתו אופה כדי שלא תשתהה העיסה בעוד שהתנור ניסוק ולא עוד אלא כל מה שאמרו הוא מסיק ואשתו אופה למדו אותנו שיהא הוא מסיק התנור תחילה ואח"כ תלוש ותאפה מיד כמו שאמרו שעושה עוגה עוגה ידביקנו מיד בעלה בתנור ונמצא שלא שהתה כלל:

והא דתניא כל זמן שעוסקת בבצק אינו בא לידי חימוץ. היינו כשעוסקים כסדר ההוא הנזכר למעלה. ע"כ לרי"ט ז"ל:

ואמר ר' אבהו אמר ריש לקיש לגבל ולתפילה ולנטילת ידים ארבעה מילין. פי' ר"ח ז"ל לגבל אדם שאוכל חולין בטהרה צריך לחזור אחר גבל היודע לעשות בטהרה עד פרסה:

וכן לתפלה לרחוץ ידיו לתפלה.

ולנטילת ידים היינו לאכילה כלו' שיש לנו להמתין שלא יתפלל ושלא יאכל עד שיטול ידיו אם יש מים עד פרסה וכן פי' רבינו האי והרב בעל הערוך ז"ל:

וכתב הרי"ט ז"ל ולפי שיטה זו שפיר יש לומר דכולהו מיירי במי שהולך בדרך ע"כ: ויש שהיו מפרשין לתפלה לאדם המתפלל וצריך לנקביו שאמרו בפ' מי שמתו שאם יכול לעמוד בעצמו עד פרסה ולפי זה לא שייך הא אמר לך (נ"ל דצ"ל אמהלך, המעתיק) בדרך וכי אמרינן לפניו ולאחריו אשארא קאי: אבל רש"י ז"ל פי' לתפלה להתפלל בבית הכנסת ואתי שפיר למהלך בדרך שאם רוצה ללון בכפר שאין בו י' ויש לפניו מקום שיש בו י' צריך ללכת ללון שם: וכתב הרי"ט ז"ל ובלבד שיש שהות ביום דליכא שום סכנה ושאיני מעקם דרכו וצריך [ללכת ללין (נ"ל כמיותר)] ללכת שם מחר ופי' נכון הוא ע"כ: ורב אלפסי ז"ל כתב שם בברכות רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא והני מילי לקריאת שמע אבל לתפלה בעי הדורי ועד כמה עד פרסה דאמר ריש לקיש לגבל ולתפלה וכו'. וכתב הרי"ט ז"ל נראה שהוא מפרש לתפלה כפי' ר"ח ז"ל ובודאי דקשיא ליה לההיא גירסא מאי שנא קריאת שמע מתפלה וכי תימא דתפלה אין לה זמן קבוע הניחא תפלת מנחה ותפלת ערבית אבל תפלת השחר יש לה קבע עד ארבע שעות ועוד קשה של ערבית נמי אין ואי דאיכא שעות אק"ש נהדר ואי דליכא שהות אתפלה נמי לא נהדר ואפשר לומר דבאיכא שהות ואפי' הכי ק"ש דאוריתא לא רצו לעקב קריאתו: ומיהו בנוסחי דיוקנאי לא גרסינן אלא רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא ותו לא מידי ופי' בתוספת דלא שנא לק"ש ולא שנא לתפלה אבל אומר שאם יש שהות ביום איבעי ליה למיהדר כל מה דאיפשר ואין לדבר שיעור וזה עיקר ע"כ לרי"ט ז"ל: וכתב עוד ז"ל ומ"מ כל המפרשים מודים דלנטילת ידים דקאמר ריש לקיש היינו לאכול שאפי' לאכילה מתירו לו אם אין לו מים עד פרסה או שהם לאחריו בהרחק מיל ונראה בשאינו יכול לעמוד בעצמו להתענות שהדרך טורדתו ולפיכך הקלו בו כיון דנטילת ידים דרבנן אבל כשאיפשר לעמוד בעצמו או שהוא בעיר ודאי יש לו לטרוח כל מה שאיפשר לקיים נטילת ידים ולא שרי ליה בכל מידי דמנקי ידי' דבנטילת ידים טרחו בכמה הלכות דבעי כח גברא וכח מנא ופסלו בכמה משקין והאיך ידחו אותם בכדי במקום הזה: ואי לאו דמיסתפינא מרבוותא ז"ל הוה אמינא שלא אמרו לנטילת ידים אלא למי שנטל ידיו שחרית והתנה עליהם דקיימא לן נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום כלו ולפיכך אמרו שהיוצא לדרך יש לו ליטול ידיו ולהיות מתנה עליהם וכל שאיפשר לו למצוא מים עד פרסה לא יסמוך על התנאי: אי נמי דלנטילת ידים היינו למי שנצרך לנקביו ונפנה יהא צריך ליטול ידיו מפני שחייב לברך ברכת אשר יצר ועוד שאסור לילך בידים מזוהמות וכל שכן כשהוא תלמיד חכם שאי אפשר לו בלא הירהור תורה ועד פרסה הטריחוהו שימתין ליטול ידיו במים ואם לא יתנקה בכל מה שאפשר לו ואעפ"י שמאחר ברכת אשר יצר אין בכך כלום כי אינה ברכת המצוה ולא ברכת הנהנין אלא ברכת השבח וכן ברכת נטילת ידים ואעפ"י שהיא ברכת המצוה לא קבעו בה תכיפה כיון שאי איפשר קודם נטילת ידים וכל שכן ברכת אשר יצר שהיא ברכת השבח ומצינו בסדור גאונים הראשונים וכן נוהגים היום שאומרים אותה בבית הכנסת ואין זה כראוי למי שאמרה כבר כשנטל ידיו אלא שנתנו לו רשות לאחר אותה לסדרה עם שאר ברכות השבח וכן לזה נתנו לו רשות לאחרה כדי שיטול ידיו במים עד פרסה אבל לא יותר אבל לצורך תפלה וק"ש לא נתנו שיעור אלא הכל לפי מה שהוא ולאכילה שהיא דבר של רשות לא נתנו שיעור אלא שיחזור כל מה שאיפשר לו עד כאן לרי"ט ז"ל:

מתני' כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ר' אליעזר אומר וכו'. פירש הרי"ט ז"ל דמתני' בשהגיע לכלל הפרשה דהיינו שגלגלה כבר שאלמלא כן היה עושה אותו פחות מכשיעור דאפילו למאן דאמר אין הסל מצרפן לחלה (נ"ל חסר כאן איזה תיבות) בכי האי גוונא שרי ליה ומתני' ביו"ט של פסח שאילו מפרישה ומניחה היא מחמצת ואם תאמר שישרפנה אין שורפין קדשים ביו"ט ואפי' תרומה כדאיתא בפ' במה מדליקין: והא דקאמר ר' אליעזר לא תקרא לה שם עד שתאפה לומר דלאחר שתאפה מפריש ממנה חלה או שיטול פרוס מכל ככר וככר או שיטול ככר אחד על כולן ובלבד כשהן כולן לפניו כדי שיתרום מן המוקף ואין צריך ליתנם כולן לסל לצרפן לחלה דהא מחייבא משעת גילגול כדפרישית:

ובן בתירא אומר תטיל לה בצונן. פי' הרי"ט ז"ל לאו דסגי בפעם אחת אלא שתטיל לה תדיר תדיר כדי שתהא כדלף הטורד שלא יניחה להחמיץ: