ריטב"א על פסחים מ.

תנו רבנן אין לותתין את השעורין בפסח. פי' לתיתה הוא שמזלפין עליהם מים כדי לכתשן ולהסיר קליפתן וישאר הקמח סולת נקייה ואסרוהו בפסח שמא לא יזהרו בדבר כל הצורך ויבא לידי חימוץ ואם לתת נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות. אמר מר עוקבא לא נתבקעו ממש אלא כל שמניחן על פי החבית ומתבקעות מאיליהן. פי' מפני חוזק ההבל כך גורס הרב בעל העיטור ז"ל. ובספרים נמצא על פי חביב ויש מפרשין מלשון בודיא שאופין כן ויש מפרשין כיבי ששופכין לתוכו שופכין ומתבקעות מחוזק ההבל והרא"ה גם בתוספת גורסין על פי אבוב והוא כלי שעושין בו הקליות והוא מנוקב והם מתבקעות מכח האור. וכתב הרי"ט ז"ל וכולו אסחו וכולהו פירושי לחדא מילתא וכולהו איתנהו:

ושמואל אמר נתבקעו ממש עבד שמואל עובדא בנתבקעו ממש. פי' שהתיר היכא דלא נתבקעו ממש. ולענין פסק כתב הרי"ט ז"ל נראה כדברי הפוסקים כשמואל דעבד בה עובדא דאי לא דקים ליה לא הוי עבד בה עובדא. רבי' אלפסי ז"ל פסק כמר עוקבא משום דאיסורא דאורייתא הוא ולחומרא וכתב הוא ז"ל ודוקא לענין מכילינהו להני שערי בעינייהו אבל היכא דמשתכחי בתבשילא לא אסרי תבשילא עד דנתבקעו ממש דאסור תערובות זה דרבנן הוא דמדאורייתא כל דליכא טעמא שרי. וכתב הרי"ט ז"ל ובודאי שלא דיקדק בה רבינו ז"ל כל הצורך דלעולם לא בעיא נתבקעו אלא בלתיתא שהיא דבר מועט אבל אם נשרו במים לגמרי פעמים מתחמצים מרוב השרייה עד שלא יתבקעו והיינו עובדא דארבא דחיטי דטבעא בחישתא שאסרום ודמו אותם לבגד שאבד בו כלאים ואם נתבקעו הרי החימוץ ניכר בהם אלא ודאי לא אמרו אלא בלתיתא אבל לא בשרי' אפי' בצונן וכן פי' הר' אפרים ז"ל וכן הסכימו גדולי המפרשים ז"ל גבי ההיא ארבא דבסמוך וכ"ש לחיטי או שערי שנפלו בתבשיל שהם מחמיצות לאלתר: והיכי דאשכח איניש חיטי בזפק העוף בפסח לבתר בישולו בקדרה ודאי אסור כל התבשיל באכילה אבל אם לא היה העוף אלא מליח או צלי אינו נאסר ודיו בקליפה ע"כ להרי"ט ז"ל. ויש שהיו אומרים דחטה הנמצאת בעוף אפי' היא עצמה מותרת לפי שנתעכלה ואין עליה תורת חטה וראייתם מכל גבי טומאה אמרינן כן. והרי"ט ז"ל וכן בתוס' דחו דבריהם דאיסורא מטומאה לא גמרינן וכתב עוד הרי"ט ז"ל ומ"מ כל דבר שנאסר בפסח במשהו מותר להשהותו עד לאחר הפסח ולאוכלו או ליהנות ממנו וכן לדעת האומרים דאינו אוסר בהנאה במשהו מותר למוכרו או ליהנות ממנו אבל אינו לפי דעתינו כמו שכתבנו למעלה ע"כ:

איתביה רב פפא לרבא הקמחים והבצקות וכו'. ולענין קמחן של גוים אם מותר בפסח כתב הרי"ט ז"ל מסתברא דקמחן של גוים אסור בפסח דהא ע"י טחינה ברחים של מים ריעותא שכיח למיעל מים וכן דעת הרא"ה ז"ל. ואפי' קמח שלנו הנשאר משאר ימות השנה שלא נזהרו בו כראוי כתב בשם רבותיו שאסור. וכתב עוד וחסידים ואנשי מעשה נזהרים בקמח של פסח בבית הרחיים והם עצמן הולכין שם לשומרו וכן מצריכין לגרור כל סביבות הרחיים יפה מפני הקמח הנשאר שם ומתחמץ כמו שנרא' לעיין שלא יתערב בקמח שלנו כי אעפ"י שחמץ לפני זמנו בששים זהו בשאינו מינו או בדברים אפוים במינו אבל בשנופל בקמח אין כחו מתבטל כלל אלא גורר ומחמיץ כל מה שאיפשר לו ואעפ"י שאין בו כח להחמיץ מ"מ אינו מתבטל ובפסח אוסר במשהוא ולפי' כשמביאין אותו מבית הרחים מביאין אותו בשק נקי ושומרין אותו שלא יעבור במים במקום שיתנו עליו מים אלא אם הוא מכוסה יפה זו היא מדת החסידים אבל מ"מ לא אסרינן בדיעבד קמח של ישראל שלא שמרוהו כן אבל בשל גוי אוסרים דההיא ודאי מניחין אותה במקום התורפה כמו שאיפשר לו וכתב עוד בשם רבותיו דאפי' בשעת הדחק אין מתירין כלל. והגאונים ז"ל כתבו ז"ל דמותר ליקח קמח מן השוק בשעת הדחק ולא מחזקינן איסורא ויוצא בה ידי חובתו. וכתב הרי"ט ז"ל דכל היכא דלית ליה קמחא אחרינא בשום צד כלל עושה מצה מקמח של גוי ואוכל ממנה כזית למצוה דהאי חששא מאיסור משהו דרבנן הוא ובמקום מצות מצה של תורה לא חיישינן ואעפ"י שב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה היינו דוקא היכא דאיכא איסורא ודאי אבל הכא חשש רחוק הוא ואיפשר דליכא איסורא ע"כ:

הדר אמר רבא מצוה ללתות וכו'. עד כי מהפכיתו (כפי) הכינו (צ"ל הפיכו, המעתיק) לשם מצוה. כתב הרי"ט ז"ל ולענין פסק נראה דאין מעכב אלא שמור בלישה כפשטא דלישנא דרב הונא וכן דעת הרא"ה ז"ל אבל רבינו אלפסי ז"ל סמך אדרבא ואמר ומיבעי ליה לאינש לנטורי קמחא דפיסחא וכו'. וכתב הרי"ט ז"ל ומלשונו משמע שאינו מעכב בדיעבד ואינו אלא למצוה תדע שהרי התירו הגאונים ז"ל ליקח קמח מן השוק בשעת הדחק ושיוצא בה ידי חובתו הילכך כך נראה המסקנא דלכתחילה עבדינן ליה שימור משעת קצירה ומיהו בדיעבד בשימור דלישה סגי ומיהו ודאי אסור לנו ללתות דהא לא בקיאינן בלתיתה דאפי' לרבא אינה חובה אלא מצוה. ועכשיו שיש חשש עבירה אסור וכדעת ר' אלפסי ז"ל:

והא דאמר רב הונא בציקות של גוים אדם ממלא כריסו מהם פרש"י דברים כפשוטן שלשן הגוי לעצמו בביתו ואדם ממלא כריסו מהן שמכיר בהן שלא החמיצו שאין שיאור וסידוק וכתב הרי"ט ז"ל וזה אינו כלל כי האיך לא נחוש לכליהם או שעשה בפושרין או על ידי שאור שהרי לא אמרו שיאור וסידוק אלא בשלש בצונן וכמצות חכמים. ור"ח ז"ל פי' בתשובה בציקות של גוים שלש וערבן גוי בפני ישראל וראה שהיו כל מעשיו בהכשר אלא שלא היה שומר אותם בשעת לישה לשם מצוה. וכתב הרי"ט ז"ל ונר' מדברי רבי' ז"ל שאם עמד ישראל עליו ושמר אותה לשם מצה בהכי סגי ואני דנתי לפני מורי הרא"ה ז"ל דודאי אפי' ישראל עומד על גבו לא סגי בהכי דכל היכא דבעיא לשמה גוי אדעתיה דנפשי' עביד ולא סגי בישראל עומד על גבו כדאמרינן גבי גט ואע"ג דגבי מילה אשכחן דסגי שאני מילה דסתמא היא לשמה דאין שום טעם אחר לקציצת הערלה אבל לישה דעיסה זו סתמא לאו לשם פסח קיימא ובודאי דלגבי ישראל כיון דכל דקא עביד לפסח קא עביד זהו כפירש לשום מצוה ומיהו היינו בשעת לישה דסתמא קיימא להכי אבל שימור דקצירה שאין סתם קצירה לכך צריך שיזכור להפך לשם מצוה כדאמר רבא אבל גוי שאין לו חלק במצוה אפי' בשעת לישה לא עביד לשם מצוה. וכן נראה מדברי בעל הלכות ז"ל שכתב ז"ל לישת גוי חש"ו לא נפיק ידי חובתיה ועבד ושפחה דלא טבלי אסירי למילש מצה בלילה הראשון אבל שאר יומי שרי והכי חזינן לכהן צדק ע"כ אבל מורי הרא"ה ז"ל היה דן להקל דסגי בישראל עומד על גבו דלא בעי עשיה לשם מצוה רק שימור לשם מצה דהכי כתיב ושמרתם את המצות כך היה דן מורי הרא"ה ז"ל להלכה ולא למעשה ע"כ לרי"ט ז"ל והרא"ש ז"ל כתב בפי' דמילתיה דרב הונא ז"ל ויש תמהים על פירש"י ז"ל דלא מסתבר להקל כולי האי לאכול בצק שלש הגוי שלא בפנינו דחיישינן דלמא לשו בחמין ומפרשי בצקות של גוים כגון שלש הגוי בפנינו. ולא נראה לי דא"כ הוה ליה קמחים של גוים כיון דרואה אותו הקמח ביד הגוי ולשה הגוי בפנינו הלכך נ"ל כפרש"י ז"ל דאעפ"י שלשה הגוי שלא בפנינו כיון שאנו רואין שאין לו לא שיאור ולא סידוק מותר ע"כ:

הא דנקט רב הונא כזית מצה באחרונה. כתב הרי"ט ז"ל ה"ה אפי' בראשונה ולרבותא נקט באחרונה ע"כ: