ריטב"א על נדה מו:

ת״ל זה הדבר. וא״ת ולמאי דס״ד השתא דהא והא מידעי ליה למאי דדרשי ב״ה התם בנדרים חכם מתיר ואין בעל מתיר וי״ל דבהא כר״ש ס״ל להאי תנא דלא דרשי ליה להאי דרשא כדאיתא התם דמשמע להו דסברא הוא ולא צריך קרא כדפרישי׳ התם ואי נמי לעולם דב״ה ותרוייהו ש״מ זה הדבר אין לך אלא מה שכתוב כאן דהיינו לאו וכמו שכתוב כאן חכם בהתרה ובעל בהפרה ואמסקנא לא קשה מידי דאמרי׳ דהא דהכא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא:

אימא לאיסור בל יחל. וא״ת א״כ למה לי קרא למעוטי מקרבן וי״ל דאה״נ דמצי פריך הכי אלא דאידך עדיפא ליה א״נ דדילמא הוה ס״ד דרבי רחמנא שגגתו לקרבן כי היכי דתהוי ליה כפרה.

לאותן המוזהרין עליו. פי׳ שמוזהרין להפרישו שלא יחל דברו.

ש״מ קטן אוכל נבלות ב״ד מצווין עליו להפרישו. פרש״י ז״ל פלוגתא היא בפ׳ חרש ונר׳ מדבריו דאפי׳ בכי הא פליגי אבל זה אינו דלא אפליגו התם אלא באיסורין של תורה אבל בשל דבריהם דכ״ע אין ב״ד מצווין להפרישו כדאיהא התם בהדיא והא איסורא דרבנן הוא לאו דאוקימנא דסבר האי תנא מופלא הסמוך לאיש דרבנן הילכך הכא אליבא דכ״ע פרכינן לה ואגב אורחין שמעינן מהא וכן מההיא דלקמן דיתומה שנדרה דמ״ד קטן אוכל נבלות אין ב״ד מצווין להפרישו אפי׳ בקטן המופלא סמוך לאיש אמרה והא כתיבנא לה ביבמות שפיר בפ׳ חרש בס״ד.

מדרבנן וקרא אסמכתא וכו'. וא״ת ולהאי סברא היכי קתני יכול יהא חייב על הקדשו קרבן מי מחייבין קרבן אדרבנן וי״ל שלפי האסמכתא דורשה פסוק לדרשה בעלמא ויש הרבה כיוצא בו בתורת כהנים.

ר״י ור״ל דאמרי תרווייהו לוקין. פי׳ אבל הוא עצמו אינו לוקה והכי תריצנא למתני׳ דלעיל אליבה דידיה ואתיא בשלא הביא ב׳ שערות דאי לא הא ס״ל לר׳ יוחנן לעיל דתוך זמן לאחר זמן וה״ל גדול ואף לעונשין והוא עצמו לוקה כדאיתא לעיל. אלא ודאי כדאמרן ולהכי קרי ליה בכולה סוגיין קטן אוכל נבלות וליכא למימר דהדר ביה ר״י מההיא דלעיל משום דאיתותב מכאן דלא מפריש ליה תלמודא והקשו בתוס׳ אפילו אחרים היאך לוקים לר׳ יוחנן על מופלא סמוך לאיש דהא דילמא לא מייתי שתי שערות לאחר שנדרו וה״ל קטן שאינו סמוך לאיש וה״ל התראת ספק והתראת ספק לא שמיה התראה לר״י כדאיתא במ׳ מכות ובפ׳ התערובות ותרצו דכיון דרובא מייתי סימנים לכי גדלי בהא סמכינן ארובא.

מר סבר מופלא הסמוך לאיש דאורייתא. פי׳ איסורו דאורייתא הוא לאחריני וכיון דכן מלקא נמי לוקין אבל לגבי איהו גופיה אפילו איסורא דאורייתא נמי ליכא דאי לא מלקא נמי הוא לקי וכדאמרי׳ לעיל להדיא.

מה נפשך אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא נמי מילקא לילקי כלומר אי מופלא סמוך לאיש דאורייהא לגבי איהו גופיה מילקא נמי לילקי וזה ברור ונראה דאפילו אחרים הלוקין עליו אין חייבין קרבן דהא בריתא דלעיל כשהקדיש ואכלו אחרי׳ אמרינן הניחא למ״ד הקדיש ואכלו אחרים לוקין דאלמא לדידיה שפיר אתיא כלה מתני׳ בין לחיוב מלקות בין לפטור קרבן.

אי דאורייתא קטן אוכל נבלות הוא אין ב״ד מצווין להפרישו. פי׳ ואפי׳ באיסורין של תור׳ ולמאן דאית לי׳ הכי בפ״ק חרש והקשו בתוס׳ דבפ׳ חרש מספקא לן אליבא דר׳ יוחנן אי אית ליה הכי או לא ותירצו דה״נ בדרך דחיה אמר לה ובדין הוא דה״ל למימר תפשוט אלא דזמנין דלא א״ל תלמודא ולמסקנא הא אוקימנא כדרב פנחס ותו ליכא למפשטה מהכא וא״ת והא אפילו למ״ד קטן אוכל נבלות אין ב״ד מצווין להפרישו היינו היכא דעביד מנפשיה וכדאמר התם מניחו תולש מניחו זורק אבל לא יאמר לו הבא לי חותם הבא לי מפתח דהוה ליה מאכילו בידים שהוא אסור משום לא תאכלום לא תאכילם ויש מתרצים דהכא לגבי דידה גופא איסורא דרבנן בעלמא ובאיסורין דרבנן מותר להאכיל בידים וליתא וכדכתיבנא בדוכתא בס״ד. ויש מתרצין דבדין הוא דמצי למיפרך הכי אלא דאידך פירכא עדיפא לן.

והא הדרינן מהא ואוקימ׳ בדרב פנחס ואינו מחוור לי דאם איתא דכי האי גוונא במאכיל בידים הוא היכי ס״ד לאוקומה בהכי כלל לכך נ״ל דכי האי גוונא לא חשיב כמאכיל בידים וכאומר הבא לי מפתח דהא לא כפי לה דתיכול מנדרה אלא דיהיב לה רשותא והתירה שאם תרצה תאכל.

ה״ג אלא כדרב פנחס ואפילו נסחא דלא גרסי אלא הכי נמי מתפרשא דלעולם בהפרה קמייתא אכלה דבר תורה ובהיתר גמור ואפי׳ לכי גדלה ואין כאן משום קטן אוכל נבלות ואפי׳ למ״ד מופלא סמוך לאיש בדאורייתא וטובא איכא בתלמודא דכוותא.

כל הנודרת וכו׳. פירשתי בנדרים בס״ד.

קסבר ר״י תרומה בזמן הזה דרבנן. ופסקן של דברים אלו כתבתי ביבמות ובמ׳ פסחים בס״ד דהלכתא כרבנן דפליגי עליה דר״י וס״ל תרומה בזמן הזה דרבנן אבל ר׳ יוסי בזמן הזה דאורייתא ס״ל כמסקנא וכמתני׳ דסדר עולם וכן חלה בזמן הזה כדאסיקנא הכא וכרב הונא בריה דר׳ יהושע ובכתובות פירשתיה לההיא בס״ד.