ריטב"א על נדה לח:

הריון בגמטריא וכו׳. סמך בעלמא נקטו להו ולאו דגמרי ליה דהא לית הלכתא כוותיהו.

דיו לבא מן הדין ולהיות כנדון. פי׳ והכא לא מפריך ק״ל דהכתיב ממקור דמיה ולא מחמת ולד כדלקמן ואהני ק״ו לטהר בימי זיבה.

הרי אנו משיבין וכו' פי׳ דהשתא לא עבדינן ק״ו מקושי שהוא לפני הולד אלא מזמן לזמן אנו דנין וכאלו דנין הקושי שלאחר הולד מן השופי שלאחר הולד ואעפ״י שא״א לדון ק״ו זה בלא קושי שלפני הולד סבורים חכמים לומר שאין לומר דיו אלא כשהוא בעיקר הק״ו ולא כשהוא בענפיו ור״א אמר לך דלעולם פרכינן ליה ואפילו בכה״ג ויש כיוצא בזה בפ׳ כיצד.

בהא זכנהו. פרש״י ז״ל תשובה נצחת יכול להשיבן ואינו נכון דהא הלכתא כרבנן כדעת הגאונים ז״ל אלא פי׳ כי בזה היה סבור לנצחם לפי דעתו.

אימה בימי נדה נדה. פרש״י ז״ל שאין זה מדברי רבא שאמר לדעת ר׳ אליעזר אלא דפרכא הוא דפרכינן ליה לר״א דמ״מ יש לו להורות בימי זיבה מיהת שיהא טהור ופריך אמר קרא תשב ישיבה אחת לכלן וכיון שא״א שיהו כולן טהורים דהכתי׳ ממקור דמיה ולא מחמת הולד ע״כ נכון בכלן לטומאה ומה שהיה אומר ר״א במתני׳ ובריתא דיו לבא מן הדין דמשמע דמודה לטהר בימי זיבה לדבריהם דרבנן קאמר זו שיטת רש״י ז״ל ולא גריס ורבנן אמרי׳ קראי ואין פי׳ מחוור וכ״ש דבעיקר נסחי גרסי׳ ורבנן אמר קרא וכו׳ והנכון דמודה ר״א דעודה בימי זיבה כפשטה דמתני׳ ובריתא והא דאמר בימי נדה נדה וכו׳ אינה פירכא אלא תשלום דברי רבא לדברי ר״א דכיון דכתיב וטהרה ממקור דמיה שבא לטמא כל שהוא מחמת הולד דיינו לדון ק״ו לטהר בימי זיבה כעין קושי על פני הולד וא״ת וא״כ מה בא ללמדנו רבא י״ל דמעיקרא הוה ס״ד שאין טעם לחומרא ר״א דכיון שהכתוב בא לטהר כל דם טוהר כל מה שיש לתלות בטהרה תולין ועל זה בא לומר דר״א סובר דקרא לטומאה משמע מדכתיב ממקור דמיה וא״א בשום ק״ו לטהר לגמרי ואמרי רבנן אמר קרא תשב ישיבה אחת לכולן כלו׳ דא״א לדון אותן לחצאין וק״ל ותיפוק ליה לרבנן דהא ליכא למימר דיו כדאיתא במתני׳ וי״ל דלדבריו דר״א א״ל כאן ועוד ק׳ דרבנן מאי סברי אי ס״ל למדרש ממקור דמיה כר״א א״כ שפיר קאמר ר״א שא״א לטהר לגמרי דא״כ הכא במאי דרשת ליה ואי לא דרשת קרא דמקור דמיה ולא מחמת ולד למה להו ק״ו כלל וי״ל דודאי לא דרשי לי׳ נדה עם דבריהם כדמפרש ואזיל דהא אף ר״א מודה לטהר במקצת וכתי׳ תשב ישיבה אחת לכלן וק״ו דאמר לפלפולא דעלמא נקטיה ליה לומר דעל כרחין כך לו לדון כנ״ל.