ריטב"א על נדה לג:

גרסת כל הספרים שלנו בכותי שטבל ועלה פי׳ ונגע הוא עצמו או בגדיו בתרומה שהרי בגדיו טמאין הם לדברי הכל הן מחמת חשש מדרס ישיבת אשתו הן מחמת מגעו אבל רש״י ז״ל גורס בכותי שטבל ועלה ודרס בבגדי חבר ואזיל בגדי חבר ונגעו כתרומה ולפי גרסא זו יש לדון לפום פשטא דע״ה עושה מדרס ולאשמועינן הא נקט תלמודא בהכי ולא נקטה כלישנא באידך גירסא אבל א״א לומר כן לפום מאי דברירנא לעיל וי״ל לפי גרסא זו דהכא מדין מגע הוא מטמא בגדי חבר דמיירי כשדרס בהם ברגלו יחף דאיכא משום מגע ונקטה בהכי משום דבעי לאוקמא בבעין בגדי עם הארץ דפרכינן מינה שתהא טומאת התרומה באה מחמת נגיעת הבגדים. עוד הוה אפשר לומר דלעולם דרס ממש ואפי׳ ברגלו נעול או בהפסקת כלי וכותי עם הארץ שאני שדינו לעשות מדרס כגוי שהוא עושה הסטות ומשכבות דמתני׳ דגנבים שהרי בבנותיהן החמירו יותר מבנות גוים ואנן מעיקרא פרכינן בכל דכן דאפי׳ בגדי עם הארץ דידן שורפים כ״ש עם הארץ כותי ובהכי מיתבא שפיר כלה שמעתא אלא שקשיא מאי דאמרינן בסמוך ותופוק ליה וכו׳ וכדבעינן לפרושי בסמוך ותיפוק לי׳ משום בגדי עם הארץ דאמר מר בגדי ע״ה מדרס לפרושים פי׳ וקי״ל שהטהור נושא את המדרס טמא לטמא אפי׳ אדם אוכלים טומאה ראשונה משום טומאת חבורין אלא דאינו עושה משכבות ומושבות כדאיתא במשנת מס׳ זבין הילכך קושין אתיא שפיר לגרסא דידן א״נ למאי דפרישנא לאידך גרסא דדרס לאו דוקא אלא שנגע אבל למאי דמטמא מפשוטא דוקא נקט דרס משום טומאת מדרס ואפי׳ ברגלו נעול או בהפסקת כלים קשיא טובא מאי קושיא שהרי נושא את המדרס אינו עושה משכבות וא״כ שפיר אמרינן דאי משום עם הארץ הא טביל ליה אלא ודאי כדאמרן וכן הקשו בתוס׳ ויש מי שסבור לתרץ אותה ולא עלה בידו כלום לפי׳ מעיינת שפיר בעיקר הקושיא שהיא כמו שכתבתי ופרקי׳ ומאי טעמא לא תשני ליה בכותי פרוס פי׳ בכותי ערום שנגע הוא בתרומה לפום מאי דפרישנא לאידך גירסא ואין כאן לא טומאת עם הארץ עצמו שכבר טבל ולא טומאת נושא מדרס ואע״ג דאוקימנא בכותי ערום צריכין אנו לאוקמתא דאוקימנא כשטבל שאלו לא טבל היה מטמאת התרומה במגעו ואעפ״י שפירש מן המדרס. וגם לגר׳ רש״י ז״ל שפיר אתיא לדברי האומרים דעם הארץ עושה מדרס אבל לפום מאי דברירנא שאין עם הארץ עושה מדרס תקשי לפום פשטא גרסת רש״י ז״ל דכיון דסוף סוף מוקים לה בכותי ערום למה לי לאוקומא כשטבל אפי׳ לא טבל נמי דהא עצמו אינו עושה מדרס כדברירנא לעיל ואי משום דהוה מעיקרא נושא מדרס כיון שאין בגדיו עליו אפי׳ במגע גמור אינו מטמא כלים לפי שאין נושא מדרס מטמא אדם וכלים אלא בחבורין בלבד וכ״ש שאינו עושה מדרס ואוכלין ומשקין בלחוד הוא מטמא שנים ופוסל אחד כדאיתא במשנת מסכת זבין ומיהו אמאי דפרישנא דכותי עם הארץ שאני שהוא עושה מדרס כל זמן שלא טבל לא הוי האי קושיא שאלו לא טבל אפי׳ שהוא ערום היה מטמא בגדי חבר במדרס אלא שהיה קשה גם לזה הפי׳ דא״כ אפי׳ בלבוש נמי מצי לאוקומא כיון שטבל שאין נושא מדרס עושה מדרס כדכתיבנא לעיל הילכך אין לנו אלא גרסת הספרים או שנפרש גר׳ רש״י ז״ל מדין מגע וכדכתיבנא לעיל דהשתא אלו לא טבל או שטבל והיה לבוש בגדיו היה מטמא בגדי החבר שדרס בהם ברגלו יחף.

קדם אצל אשתו. איכא מרבותי דקשיא ליה האיך האמינה לדידה דהא החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו ועוד ולשיילה לדידיה ונר׳ דאם איתא להאי קושי׳ חדא מנייהו מתרצא לחברתה דאיהו גופי שראה שהריקו פניו היה מתכוין לעדות ואינו מעידו אבל לאשתו שאל ומסיח לפי תומו שאין כאן עדות חשוד ומיהו נר׳ דקושיא קמייתא לא דקו בה שפיר חדא דהלכתא כרשב״א דאמר דנו ומעידו בדבר שאין לו בו הנאה וכדאיתא בבכורות ועוד שלא אמר אינו מעידו אלא בחשוד לעשות במזיד אבל כסבור לעשות התר כגון אלו הצדוקים כדברירנא בפ״ק דיבמות הילכך לצדוקי עצמו שהכיר שחרה לו לא סמך עליו שמא יעיד שקר מחמת יראה לפי שבאה לו הטומאה על ידו שהרי מתיראין היו מן הפרושים אבל באשתו ליכא למיחש ואפי׳ בשואל ממנה בתורת עדות כיון שלא ידעה בענין בעלה ולפי׳ קדם אצל אשתו קודם שילך בעלה ויספר לה הענין כנ״ל.

ותיפוק לי׳ משום צנורא דעם הארץ. פי׳ דלכ״ע אעפ״י שלא גזרו בעם הארץ טומאת הסט וטומאת מדרס על רוקו גזרו שיהא כזב לטמא אדם ובגדים שהוא לבוש והכי משמע במס׳ חגיגה גבי כלים שגמרן עם הארץ ושמעינן מסוגיין דבועל נדה יש לו מעיינות כנדה משום ותהי נדתה עליו ואעפ״י שאינו עושה משכבות ומושבות כמוה כדאיתא לעיל אבל רבי׳ שמשון ז״ל דחה ראיה זו דאפי׳ אין לו מעינות צנורא שלו טמאה לפי שנטמאת בשפתו ומטמאה כלים בכל שהוא משום טומאת משקין דרבנן וכדמוכח בכריתות בפ׳ אמר לו גבי׳ אשה שנטף חלב מדדיה ונפל לאויר התנור וכן בסוף אין דורשין גבי אשה שאמרה נימא נפסקא לו וקשרתיה בפה דלא משמע שהיתה נדה מדלא אמרה נדה הייתי כדאמ׳ באידך עובדא דהתם דאמרה נדה משכה עמי בחבל אלא מחמת ידים נטמא הרוק והא דבעינן רביעית גבי תשעה משקין הזב בפ׳ דם הנדה וגבי יין נסך בפ׳ אין מעמידין דלמא היינו דאורייתא אי נמי דפסול גויה אי נמי לחולין ע״כ ולפי׳ זה אף בעם הארץ י״ל שלא גזרו עליו מעינות לטמא אדם לטמא בגדים ואין טומאתו בכאן אלא מפני מה שנטמאת בפיו ג״כ וכן כתוב במקצת נמוקי בעלי התוספות ז״ל וראיתי ג״כ מי שאומר דבועל נדה יש לו מעינות אבל לא עם הארץ והוקשה להם דא״כ היכי פרכי הכא ותיפוק ליה משום צנורא דעם הארץ דהא טובא איכא בינייהו דאלו משום צנורא דע״ה דיו בטבילת בגדיו ואלו משום מעינות בועל נדה אף גופו עצמו טמא מחמת רוקו שמטמא אדם במשא. ויש מתרצין מרבותי שכהן גדול זה לא הריקו פניו אלא מפני כבוס בגדיו שהוא צריך להטבילם ולא על טבילות גופו דהא איכא מיא בשקעה. ועוד דאנן לא פרכינן ותיפוק לי׳ משום עם הארץ אלא לפי שנראה לנו שנתפייס הכהן לגמרי בדברי האשה על טומאת בגדיו מיהת ולהכי פרכי׳ במה נתפייס אפי׳ על טומאת בגדיו דהא איכא משום צנורא דע״ה ואין שני התירוצין הללו נוחין בדעתי דא״כ הוה לן למימר ואכתי תיפוק לי׳ וכו׳ דלישנא דקאמר ותיפוק לי׳ לא משמע אלא על מה שקדם אצלה מה היה צריך לו כלל לומר דהא בלאו הכי טמא משום צנורא דע״ה לגמרי ואפי׳ אין כאן משום בועל נדה הילכך אין לנו אלא לומר דתרוייהו אית בהו מעינות או דליתנהו לחד מנייהו וכן עיקר.

אמר רבא רגל הוה. ולעיל גבי כותי לא תירץ הכי חדא דההיא דלעיל סתמא קתני בכל זמן מה שאין כן בזו דקים להו שכן היה המעשה וכן מוכיח לשונו של רבא דלא תירוץ לה בלשון דילמא ועוד דבכותיים החמירו יותר לפי שאינם בכלל ישראל כלל שקלקלו מעשיהם הרבה במה שלא החזיקו ואפי׳ בשל תורה ממש כנ״ל.