ריטב"א על נדה ב.

פרק ראשון שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן. טעם דשמאי פי׳ בגמ׳ ודכ״ע משיצא דם טיפה כחרדל לפרוזדור טמאה מן התורה כדכתי׳ בבשרה וכדאיתא לקמן במכילתין אלא שנחלקו אם חוששין שמא יצא דם חוץ לפרוזדור קודם בדיקתה אם לאו ומסקנא דמדינא אפי׳ מדרבנן לא חיישינן אלא דהעמד האשה על חזקה אלא דרבנן והלל עבדי סייג לגבי טהרות מיהת ושמאי לא עביד סייג והא דקתני שמאי אומר דיין שעתן איכא למידק בה דבעלמא לא מיתמר האי לישנא אלא אחר דברי׳ אחרים שמפריזין על המדה ולא מיתמר נמי אלא במי שמוותר מדינו קצת כאותה שאמר דיו שיקנה כנגד ערבונו והכא שעתן דינא הוא ומדאוריתא וא״כ מאי דיין וי״ל דמדינא דאוריתא לא הוה לן למיחש אל תוך שיעור ויתיאוס והכא מודי שמאי דחיישינן טפי ואפי׳ לאחר ויתיאוס וכדאיתא באידך פרק ובכל מקום היה מדבר הלל תחילה אלא שמתוך ענותנותו היה מקדים דברי ב״ש לדבריו כדאמר׳ בפ״ק דערובין לגבי תלמידיהם הלכך אמר דיין שעתן ותנא אקדמיה כדמקדים ליה הלל ומתני׳ בנשים שאין להם ווסת וכדמוכח מסיפא.

גמרא מ״ט דשמאי. איכא דק״ל דהא לכ״ע טעמא דשמאי טעמא תריצא הוא ואפילו מדרבנן דהעמד אשה על חזקתה שכן דין כל ספקות דעלמא והכי מסקנא דגמר׳ ומתני׳ נמי מוכחא הכי להדיא דשמאי והלל בסייג דעלמא הוא דפליגי ולטהרות בלחוד ואפי׳ תימא דהשתא ודאי לא ידעינן הני מתנייתא בדלא ידעי׳ מסקנא דלקמ׳ ולהכי פרכינן חבית ומקוה וכדאמרינן במסקנא דינא קאמרת מיהו עשה סייג לדבריך מ״מ הא כל ספיקי דעלמא דין תורה הוא לאוקמי גברא בחזקתיה ובהא ליכא מאן דפליג וי״ל דהשתא ס״ד דהכא כיון דדרך הנשים לראות דם ומגופה חזיא ודם טפה כחרדל קרוב לצאת בלא הרגשה דראוי הוא לחוש לו או מדאוריתא או מדרבנן דהרעה חזקתה והיינו דפרכינן ממקוה וחבית ומבוי דבכלהו ריעותא דידהו מגופייהו אתי וי״א דהא דאמ׳ מ״ט דשמאי לא נאמר אלא להתחלת ענין כלו׳ הא ודאי ע״כ היינו טעמא דשמאי אבל הלל הוה סבר וכו׳ ונכון הוא.