ריטב"א על נדה כח:

זכר ודאי נקבה ודאית. מכאן יש סיוע לדברי ר״י ורש״י ז״ל וכל דכותי׳ בעלי תוס׳ ז״ל שאומרים דאפי׳ למ״ד דאנדרוגינוס בריה בפני עצמה הוא אינו מין גמור לעצמו שאינו לא זכר ולא נקבה אלא גם הוא זכר או נקבה אלא שדינו מסופק אלינו ומשום דטומטום אינו בעצמו אלא זכר לחוד או נקבה לחוד אלא שכל זמן שלא נקרע לא נתבררה צורתו ואלו אנדרוגינוס נתבררה צורתו אלינו לעין אלא שלא נתברר לנו דינו קרוי בתלמודא לטומטום ספיקא ולאנדרוג׳ בריה אלא ודאי אין דינו אל כזכר או כנקבה וכן הדין בכוי למ״ד בריה הוא בודאי הוא חיה או בהמה ולא מין שלישי אלא שלא נתברר דינו אלינו ותדע דבפ׳ הערל ס״ל לרב ב״ר יוסי באנדרוגינוס דאמר בריה בפני עצמה ואפ״ה אמר כאן ששורפין על ספקו את התרומה ואמאי שהרי לא נתנה התורה טומאה אלא לזכר או לנקבה וזה שמא אינו לא איש ולא אשה אלא מין בפני עצמו וכן בכוי א״ר יוסי שאין שוחטין אותו בי״ט שמא חיה הוא וטעון כסוי ואין מכסין שמא בהמה הוא ואע״ג דאיהו קרי ליה בריה במ׳ חולין ואי מין לעצמו הוא אמאי טעון כסוי דהא גבי כסוי חיה כתיב ביה אלא ודאי כדאמרן אבל רבינו הרמב״ן ז״ל סובר וכן שמעתי על רבינו מאיר הלוי ז״ל שהשיב על רבינו שמשון ז״ל דלמ״ד אנדרוגינוס בריה בפני עצמה היא הוא מין בפני עצמו ולהכי קרי ליה בריה ותדע דאמר בבכורות דרשב״א סבר דטומטום לא קדיש בבכורה ורבנן סברי דקדיש ואתי׳ לומר דרבנן סברי דספיקא הוי וקדיש מספקא ורשב״א סבר בריה היא ולהכי לא קדיש ואמ׳ דבע׳ טומטום כבריה לא מספק דזכר או נקבה הא דמספקא אלמא כל היכא דאמר בריה אינו משום ספק זכר או נקבה אלא משום דהוי מין בפני עצמו ובפ׳ בתרא דיומא אמר כל חלב לרבות את הכוי ואמ׳ מאי קסבר אי סבר ספקא הוי אצטריך קרא למעוטי ספקא אלא קסבר בריה בפני עצמה ובחגיגה פ״ק זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס והוינן בה בשלמא אנדרוגינוס אצטריך סד״א הואיל ואית ביה צד זכרות ליחייב קמ״ל דבריה הוא אלא טומטום אצטריך קרא למעוטי ספקא וכל הני אתיין כר׳ יוסי דלא אשכחן בהדיא דאית ליה האי סברא אלא הוא ותבע׳ דרב גופיה דפסק בהדיא כר׳ יוסי בפ׳ הערל אמר התם דאנדרוגינות חייבין עליו משני מקומות ומרבינן לה מואת זכר ואי ספק נקבה הוא היכי מתרבי מואת זכר ואיכא אפשר נמי לחייבי משום זכר ודילמא נקבה היא והא דאמר רב הכא שורפין עליו את התרומה גבי טומטום נקבה נקטה לכ״ע ואפי׳ אליבא דנפשיה וכר׳ יוסי אבל באנדרוגינוס נקטיה אליבא דרבנן בדוקא ולדידיה ור׳ יוסי נקטי׳ אגב טומטום בהשגרת לישן ומ״ש בכוי לענין כסוי שאני התם דאע״ג דבריה הוא מ״מ דינו ספק ושמא דינו כחיה או כבהמה או אפשר שדינו כשניהם להחמיר וחזינן לענין חלב ודם שריבהו הכתוב כבהמה ולפי׳ בכל מה ששוין חיה ובהמה א״א להוציא מכללם לפטור שכבר ריבהו הכתוב וכדא׳ בפ׳ דם שחיטה וטומאתו ושחיטה מנ״ל ואמרינן סברא מדלכל מילי שוייה רחמנא כבהמה להחמיר טומאתו ושחיטאתו כבהמה וכיון דהכי הוא לענין כסוי נמי חשו עליו דדילמא לכל מילי דינו כבהמה ואפי׳ להקל או שמא יש עליו גם דיני חיה להחמיר. והא דאמ׳ בבכורות פ׳ אלו מומין וחכמים אומרים לא נגזז ולא נעבד ואמר התם דלרבנן תרי מעוטי כתיבי הזכרים הזכרים דאלמא לא ממעוטי מלשנא דזכר דעלמא והיינו משום דהא ספק הוא דאלו הוי בריה אמאי לא ממעיט הא לא קשי׳ דההוא לרבנן דלית ליה דר׳ יוסי וסבר דאנדרוגינוס ספקי׳ הא לר׳ יוסי לא צריכי מעוטי דהזכרים כלל כל זה מיסודו של מורי הרא״ה ז״ל בשיטת רבי׳ הגדול רבו הרמב״ן ז״ל.

הא מני ר״א היא וכו'. משמע דהכי קים ליה ר״א מדדחי לה בהדיא לרב בהאי לישנא.

הא מכל טמא נפש נפקא. פי׳ דק״ל כלל ואדם פרט ותשלחו כלל ובא לרבות כל כעין הפרט שיש לו טהרה במקוה ופרכינן לרב א״ה אמאי מטמינהו מושלוח באודם ולובן בלחוד אפי׳ דשאר טומאה נמי כגון שנגעו במת וכיוצא בו לא לבעי שלוח ומדנקט לובן ואודם ש״מ דמשאר טומאות הפורשות מזכר ומדכתב עד נקבה נפק כלי חרס וכדמפרש ואזיל.

והא גבי ערכין. וה״ה דה״מ למפרך מיולדת דכתיב בה זכר ונקבה ואפ״ה לא ממעיט טומטום ואנדרוגינוס אלא דחדא מינייהו נקט וכפי דיקא דהאי אפריקה יולדת ואיצטרך קרא לזכר ונקבה דבגווה לחלק בין טומאות זכר לטומאת נקבה וההיא דיולדת דאידך דמתני׳ הוה עדיפא לן למנקט אלא דניחא ליה לפרושי אגב אורחין מהיכא נפקא לן שאין ערך לטומטום ואנדרוגינוס והכי אורחא בתלמודא בקצת דוכתי.