ריטב"א על נדה כז:

איזהו מת שיש לו רקב וכו׳ נקבר בכסותו או בארון של עץ ע״ג רצפה וכו׳. פי׳ או או קאמר דכל היכא דאיכא חדא מהני אין לו רקב דכי איכא חדא מנייהו עושה גנגולין בתחלתו ושוב אין לו רקב ובמ׳ נזיר פי׳ יפה בס״ד.

אבל נתפזר אימת מודין ליה לר״ש. פי׳ דכיון דנתפזר בטל לגבי הבית ונטהר ושוב אינו חוזר ונעור קמ״ל.

ואי אשמועינן בהא קאמר ר״ש וכו' פי׳ דאי אתמר בהא ה״א דטעמא דר״ש לאו דסופו נעשה גנגילין ולא משום דנתפזר ונטהר ואינו חוזר וניעור קמ״ל אידך דטעמא דידיה משום גנגלין הוא ונקט הא משום כח דר״ש ואידך משום כחן דרבנן.

מלא תרוד רקב ועוד עפר בית הקברות טמא ור״ש מטהר. פירש״י ז״ל דמיירי דנקבר בארון של עץ או בכסותו ולית להו לרבנן טעמא דגנגלין אפי׳ בתחלתו ובריתא דלעיל ר״ש היא והק׳ בתוס׳ חדא דבריתא דלעיל דבע׳ ר״ש היא כדמוכח בנזיר פ׳ כ״ג וכל הגאונים ז״ל קבעוהו הלכה ועוד דכיון דאמר לעיל לר״ש סופו כתחלתו מה תחלתו וכו׳ נר׳ דתחלתו דבר ברור הוא לד״ה לכך פי׳ דהכא מיירי כשנקבר ודאי בארון של שיש ערום אלא שנפתחה קצת מערה דאפשר שיפול שם קצת עפר ומיהו ומסתמא לא נפחתה ולא נפל שם אלא בסופו לאחר שנעשה רקב אלא שאין ידוע בשיעור תרוד ועוד זה אם יש בו תרוד רקב או אם כלו רקב אם נתערבנו עפר ואין בו אפי׳ תרוד רקב דרבנן מטמאים דרוב מתים יש להם תרוד רקב ור״ש מטהר דלא סגיא בלא ועוד עפר ונעשה גנגלין אפי׳ בסופו ואלו לא נמצא שם אלא מלא תרוד מצומצם אף חכמים מטהרין ממה נפשך דהא לא סגיא דלית כאן עפר כל שהוא ואין כאן שיעור רקב ולהכי נקט ועוד וא״ת כיון שנמצא שם פחות וא״א ליפול בו עפר ולא נודע שיעורו האיך אמרו חכמים שא״א כמלא תרוד רקב הרי הכל הוא לפי העפר שנפל שם וי״ל דכיון דרוב מתים יש להם תרוד רקב או יותר זה חשוב להם כודאי אף לטמא ודאי ולומר שלא נפל שם אלא עפר מועט או שלא נפל שם כלל ומורי הרשב״א נר״ו הקשה דא״כ הול״ל מלא תרוד ועוד רקב בית הקברות דהא הרקב ודאי והעפר ספק ועוד הל״ל עפר הקבר דהא לפום האי פי׳ בקבר מסיים איירינן ואמאי נקט עפר בית הקברות לכך פי׳ הוא נר׳ דמיירי שכנסו אותו מעפר בית הקברות שמוחזקים לקבור שם בלא כסות וברצפה של אבנים אלא שפעמים ע״י גשמים או חרישה באורך הימים מתקלקלים הארונות והרקב שבהם מתפזר ומתערב בעפר בית הקברות ומפני שהוא מקום קבר אנו חוששין כל עפר שיש שם הוא רקב וכדאמרינן בעלמא כל האוכל מעפרה של בבל כאלו אוכל בשר אבותיו והכא לפי שיש שם רקב הרבה קסברי רבנן דתרוד ועוד ממנו יש בו תרוד רקב וכודאי משוינן ליה ואזדו לטעמי׳ דלא אמר סופו כתחלתו ועדיפא מינה דהתם למלא תורד רקב ידוע שנתערבו עפר כל שהוא והכא בשאינו ידוע עכ״ל נר״ו.

בהמה ששפעה חררת דם הרי זה תקבר. איכא דק״ל מהא דתנן פ׳ בהמה המקשה מבכרת שהפילה שליה ישליכנה לעכברים והא ודאי עדיפא שליה מדם קפוי זה של חררת דם ולאו קושיא היא למאי דמפ׳ תלמודא בסמוך דחררות דם זו לאו משום שיש בו קדושה נקברת אלא לפרסומי למילתא שנפטרה מן הבכורה וגבי שליה לא צריך פרסום דכ״ע ידע שהיא פוטרת שאין שליה שאין עמה ולד ומיהו אף היא אינה קדושה הילכך ישליכנה לכלבים.

משום בטול ברוב נגעו בה. כלו׳ דדמי לידה וכן על החררה ומבטלה לה דאיכא למידק דהכא קתני ר׳ חייא דטומאה בלולה ברוב בין למגע בין למשא ואלו בבכורות פ׳ הלוקח א״ר חייא נבלות ושחוטות בטלות זו בזו ופרש׳ ר״י בר חנינא התם דלמגעי בטלה דיש לומר דשחוטה נגע אבל במשא דליכא למימר אינה הכי דל אינה בטלה ולאו קושיא דהתם פרכי׳ דכותא דהא מדרב׳ א״ר חייא ומשני דטומאה סרוחה שאני א״נ דכי אומר טומאה בטלה ברוב לח בלח או יבש ביבש בדבר שאינו חשוב אבל חתיכה הראויה להתכבד לפני האורחין נהי דלמגע בטלה למשא אינה בטלה.

אפי׳ לא ילדה אלא כעין שהזריע אמו טמאה לידה. פי׳ להרבות כעין זה של שליה שכבר היה ולד אלא שנימוח אחר כך ואעפ״י שנמוח קודם שיצא.

אר״ל שפיר שנטרפו מימיו נעשה כמת שנתבלבל צורתו הלשון הזה נר׳ דאלו מת שנתבלבל צורתו הכל מודים שהוא טהור וק׳ דא״כ מאי הוא דקאמר ליה ר׳ יוחנן מת שנתבלבל צורתו מנ״ל ותו הא לק׳ בעפר שרופין איכא רבנן דמטהרין וליכא למימר דהתם בשיעורא פליגי רבנן לומר שצריך יותר מרובע ולא משמע הכי לישנא דקתני וחכמים מטהרין ולפי נסח׳ דרש״י ז״ל לקמן בסמוך ר׳ יוחנן דאמר כר׳ אלעזר ומ״מ אדמותיב ליה ר׳ יוחנן מהא דהכא ליסייעיה מההיא דהתם דקיימי רבנן כוותיה ומה שנ׳ יותר נכון בזה לפי סוגיית ההלכה דהכל מודים במת שנתבלבלה צורתו טהור לדברי חכמים מיהת וכן הקבלה ביד כלם ובפי׳ בלבול צורה זו פליגי ור״ל סבר דכל מת שנכתת הרבה עד שאינו ניכר בו תוכן צורת גוף כלל ומשונה מגוף אדם כלל אעפ״י שעיקר חומר שלו קיים ועדיין הוא לח הוא כעץ בעלמא ושוב אינו מטמא באהל ואפי׳ כלו כאן שלם והיינו דקאמר דגם שפיר זה שנטרפו מימיו כבצים הטרופות בקערה עד שאינו ניכר שהיה זה מברית ולד כלל נעשה כמת שנתבלבלה צורתו ור׳ יוחנן פליגי בהא דמשום בלבול צורה בזה אינו טהור לשום אדם ואפי׳ לרבנן דפליגי עליה דר׳ אלעזר דע״כ לא מטהרי רבנן אלא באפר שרופין והיינו דא״ל לר״ל מנ״ל דמת שנתבלבלה צורתו טהור עד שאתה מדמה שפיר שנטרפה דהא ודאי לא מייתית ליה מההיא דעפר שרופין ואפי׳ לרבנן דהא נטרפו מימיו לא דמי לההיא ומדבריך ניכר שאתה דן אותה מיהת דמת שנשרף ושלדו קיימת טמא דדייקת מינה הא אין שלדו קיימת טהור ואתה סבור דכל שנטרפו מימיו וכיוצא בו היינו שאין שלדו קיימת ומי׳ אפי׳ לפי פירושך זה אדדייקת הכי לקולא דוק לחומרא דנקט שלדו קיימת משום דבהכי חשיב מת גמור גדול כמטהר פתחים קטנים שאין בהם ד׳ טפחים ואלו לא היה שלדו קיימת היה נדון כחתיכת מת שמטמא אפי׳ פתחים קטנים בטפח כשסוף הטומאה לצאת משם כדאיתא באהלות ושתיק ר״ל ולא מצא תשובה והתלמוד בא לברר טעמו של ר׳ יוחנן ולכך הביא דברי רבינא ורב אשי דמוכח מנייהו דאפי׳ רבנן לא מטהרי כי הא דר״ל והיינו דאמר א״ל רבינו לרב אשי ר׳ יוחנן דאמר כמאן גרסת הספרים הישנים דאמר כרבנן ופי׳ אפי׳ כרבנן אבל רשי׳ גורס דאמר כר״א וק׳ היכא שביק רבנן ואמר כר״א דשמותי הוא ונראה שאף לגרסא זו ה״פ דר׳ יוחנן מאי דאמר לעיל ודאי מתניתא דלעיל ודאי מתניתא דלעיל משיטת ר״א למד כן וכטעם שלו אמרה דכי היכי דלדידיה אפי׳ שריפתו אינו מוציאו מתורת מת כך בלבול צורתו אינו מוציאו מתורת מת לרבנן שא״א שיהיה כל ההרחקה הזאת בין ר״א ורבנן אלא ודאי דדוקא נקט תנא עפר שרופין גם לרבנן ולא משום כחו דר״א בלחוד והלכתא כר׳ יוחנן דרבי׳ דר״ל דה״ד מת שנשרף ושלדו קיימת הכי ריהטא.