ריטב"א על נדה יא.

א״ר יהודה קפצה וראתה קפצה וראתה קבעה לה וסת כך הגרסא בכל הספרים וכן נראית גרסתו של רש״י שכתב וכן בפעם הג׳ כלו׳ דלישנא קלילא נקט וה״ה דבעיא פעם ג׳ דהא קיי״ל בוסתות כרשב״ג ואפשר דסרכא דלישנא דמתני׳ נקט דהוי כר׳ ומינה שמעינן בקפיצת שלישית לרשב״ג.

והא דקאמר קפצה וראתה. פרש״י ז״ל קפצה בחד בשבת וראתה קפצה בחד בשבת וראתה.

למאי אי לימים כלו׳ דקביעת וסת לימים לחודייהו כלו׳ לראות בכל חד בשבת ואפי׳ בלא קפיצה אמאי דהא כל יומא דלא קפיץ לא חזאי אלא לקפיצת פי׳ הוא ז״ל שראתה ג׳ פעמים ע״י קפיצה בכל יום שתקפוץ מחזיקינן לה כרואה ואפי׳ בשאר הימים עכ״ל פי׳ לפי׳ ואפילו בשאר הימים שלא ראתה בהם עדין בקפיצה.

ולכאורה היה נראה מן הלשון דמיירי בשקפצה וראתה ג׳ פעמים ביום ידוע כגון בחד בשבת ואפ״ה קבעה וסת לקפיצת בשאר הימים אבל א״א לומר כן וכדאמרי׳ על ברייתא דבסמוך דכי קבעה וסת מורכב בקפיצת וימים מסויימים לא קבעה וסת לקפיצת לחודייהו לכך יש לומר דמרן ז״ל בקפיצת דימים מסויימים שאינן מכוונים מיירי ואפ״ה קבעה וסת לקפיצת לכל הימים ואפילו בשאר הימים שלא ראתה בהם כלל בקפיצה וא״ת דהא כי פרכינן על רב הונא ואמרינן אי לימים ע״כ בימים מכוונים שמעינן לה והיכי היה מוקמינן לה עכשו בימים שאינם מכוונים וי״ל דאנן נקטינן כל מאי דאפשר וכל חדא וחדא כדאיתא דבמאי קאמ׳ רב הונא שקבעה לה וסת אי לימים לחודייהו וכגון שראתה בימים מכוונים כל יומא בלא קפצה ולא חזאי אלא לקפיצת לחוד וכגון שלא ראתה בימים מכוונים.

והתניא וכו'. ומיהו הא ק׳ טובא דכיון דאמרינן דלרב הונא קבעה וסת לקפיצת בלא ימים כי פרכינן עליה ממתניתן אמאי פרישנא דקבעה לה וסת לחפיצת לימים ולא לקפיצות לחוד ולא לימים לחוד ולא פרישנא דקבעה וסת לקפיצות לחוד וכדרב הונא דהכי אורחא דתלמודא דהא לקיומא לדרב הונא במאי דאמרי׳ לקפיצת אתינן וי״ל שהרי א״א דהא מתנית׳ לא קתני דקבעה וסת אלא לא קבעה לה וסת ואתא לאשמועינן דלא קבעה לה וסת לימים לחוד כדאמרינן לקמן בסמוך. וא״כ ע״כ כשראתה בימים מכוונים וכדפרשנא לקמן ואלו לימים שאינן מכוונין פשיטא דלא קבעה וסת לימים לחודייהו. וא״ת מ״מ כיון דתנא דמתני׳ לא תנא לן קביעות וסת לקפיצות אלא וסת מורכב לימים וקפיצות וכשקפצה וראתה בימים מכוונים מנא ליה לרב הונא דאשה קובעת וסת לקפיצות לחודייהו כשקפצה וראתה בימים שאינן מכוונים וי״ל דתנא לא נחת אלא לאשמועינן דבוסת מורכב לא קבעה וסת לימים ומשום צריכותא דלקמן ואנן הא דאמרינן דקבעה וסת לימים וקפיצות ולא אמרינן דכיון דמחמת האונס לא קבעה ומשום הכי בא רב הונא ואמר דמחמת האונס הוא קבעה ואפי׳ לקפיצת לחוד ככל הימים אם קבעה אותו בימים שאינן מכוונים וכ״ש שקבעה אותו מורכב לימים וקפיצות אם קפצה וראתה בימים מכוונים ולהאי שיטה דרש״י ז״ל אתיא כפשוטה הוא דאמרינן בפ׳ כל היד לא שנו אלא שיש לה וסת לקפיצות דמשמע כפשוטה דאשה קובעת וסת פשוט לקפיצות לחודייהו ומיהו עדין קשה בלשונו של רש״י ז״ל למה פירש מימרא דרב הונא כשראתה בחד בשבת בחד בשבת דהא אוקימנא מימרא לקפיצות לחודייהו וכשראתה ג׳ פעמים בימים שאינם מכוונים וי״ל דמימרא דרב הונא בתרוייהו איתא אלא דאנן פרכינן דאי לקפיצות לחוד קא תניא וכו׳ ואנן מפרשי׳ דלעולם מימרא דרב הונא לקפיצות או לקפיצות לחוד וכדאמרינן או לקפיצות עם הימים דהא דתניא אלא קבעה לה וסת היינו דכל שראתה אותו מורכב היינו שלא קבעה לה וסת לא לימים לחוד ולא לקפיצות כנ״ל לתרץ לשונו של רבי׳ ז״ל וכן דעת הר״ז הלוי ז״ל.

אבל אחרים מרבותינו הצרפתים ושאר המפרשים ז״ל פי׳ דודאי מימרא דרב הונא בוסת מורכב וה״פ למאי אי לימים לחוד הא כל יומא דלא קפצה לא חזאי ואי לקפיצות נמי הא תניא וכו׳ ופריש׳ לא ימים לחוד ולא לקפיצות אלא לימים וקפיצות וכדרב הונא אבל לקפיצות לחוד לא קבעה לעולם ואפי׳ קבעה וראתה בימים שאינם מכוונים וההיא דפ׳ כל היד לישנא קלילא ופירוש׳ דקבעה לה וסת לימים וקפיצות אלא דנקט לישנא דנקטי הכי כדרב הונא. וא״ת וכי פרכינן בסמוך לימים לחוד פשיטא אמאי לא פרכי׳ נמי אי לקפיצות לחוד פשיטא דבשלמא לפרש״י ז״ל לא נקטי לה משום דזמנין דקבעה וסת לחוד כגון בימים שאינן מכוונים הילכך מרגלי׳ לה כדי שלא יטעה אלא בלשונינו וי״ל דחדא מנייהו נקט וכאלו אמרינן ימים מאן דכר שמייהו דאנן לא הוה פרכינן לעיל מבריתא אלא לקפיצות וה״ל למימר לא קבעה לה וסת לקפיצות לחוד אבל קבעה לה וסת לימים וקפיצות ולמה הוצרך לומר לא קבעה לה וסת לימים ופרכינן דאדרבה הא אצטריכא ליה לאשמועינן וכמפרש ואזיל וזו היא שיטת הראב״ד ז״ל ורבי׳ הגדול ז״ל וכן דעת ר״ח ז״ל לקמן פי׳ כל היד:

כגון דקפצה בחד בשבא וחזאי קפצא בחד בשבא וחזאי. פי׳ לאו בתרי חד בשבא רצופים דא״כ הויא לה ראיה שניה בימי זיבה ממעין פתוח ואין אשה קובעת וסת בכך כדאיתא לקמן בשלהי פ׳ בנות כותיים אלא לומר שראתה מעשרים לעשרים יום בחד בשבא וזה ברור וכן כתבו בתוס׳ ובנמוקי הראב״ד.

ה״ג כגון שקפצה בחד בשבא וחזאי וקפצה בחד בשבא וחזאי ולשבתא קפצה ולא חזאי ולמחר חזאי בלא קפיצה מ״ד איגלאי מילתא דיומא הוא דקא גרים וכו׳. וזו ג׳ רש״י ז״ל ויש שאין גורסין ולמחר חזאי בלא קפיצה וליתיה כלל דהיכי הוה תיסוק אדעתין דקבעה וסת לימים לחודייהו כלו׳ לחד בשבא והא לא חזיא כי אלא תרי זמנא דהא ודאי ראיה דחזאי בשבתא לא קבעה וסת לחד בשבא אלא הגרסא שכתבתי היא עיקר.

חוץ מן הנדה ובתוך נדתה לא בעיא בדיקה. פי׳ לא בעיא בדיקה ואפי׳ לקבוע וסת דאלו לגופא פשיטא דהא נדה היא והיינו דאמ׳ הניחא לר״ל דאמר אשה קובעת וסת בימי זבתה וכו׳ עד כי אמרי אנא היכא דחזיתיה ממעין סתום אבל ממעין פתוח לא אמרינן פי׳ מעין סתום הוא שהיו שתי ראיות ראשונות בתחלת ימי נדה אפי׳ היתה ראיה ג׳ הגומרת עיקר הוסת בתוך ימי נדה וכגון דחזאי בריש ירחא ובריש ירחא ובתמניא דירחא ובריש ירחא דמשום דראיה דתמניא דירחא הסמוכה לראיה ג׳ דריש ירחא בתרא חשבי לה לגבי הא לתוספת דמים בעלמא דקדים ואתא אהדרורא דאורחא ומעין פתוח הוא כשהיה אחד משתי ראיות ראשונות בתוך ימי נדה ואפי׳ היתה ראיה ג׳ בתחלת ימי נדה כגון דחזאי בריש ירחא ובחמשא דירחא וחמשא בירחא חמשא דירחא דבהא לא קבעה וסתה. א״נ בחמשא דירחא וריש ירחא וחמשא בירחא ובחמשא בירחא וכ״ש היכא דחזאי בריש ירחא וחמשא בירחא ובריש ירחא וחמשא בירחא וחמשא דירחא דשתי ראיות ראשונות היה ממעין פתוח וכן מתפרש בפ׳ בנות כותיים ולענין הקובעת וסת בימי זיבתה היה נר׳ דבין לר״ל ובין לר״י אשה קובעת בהם וסת ואפילו ממעין פתוח דהא מעיקרא כולו נתייהו בימי נדה במעין פתוח והוה שמעינן ליה ואפ״ה קאמרי תרוייהו דקובעת וסת בימי זיבתה אבל אין לפרש כן דהא שמואל אמר להדיא בפ׳ בנות כותים גבי משום כל י״א בחזקת טהרה שאין אשה קובעת וסת בימי זיבתה ואפליג אדר״ל ור״י היכי לא מדכר ליה תלמודא כלל בכלה מכילתין אלא ודאי דלא פליגי וההיא דשמואל במעין פתוח והא דהכא ממעין סתום וכדאסיק׳ דבימי נדה ואמסקנא דסוגיין אית לן למסמוך ומעין פתוח דימי זיבה כגון דקבעה וסת בתמניא דירחא והוא חדא משתי ראיות ראשונות בתוך ימי זיבה דחזיא בריש ירחא ובתמניא ירחא ומעין סתום דהוי שתי ראיות ראשונות במעין סתום כגון דחזיא בתמניא דירחא ובריש ירחא ותמניא בירחא וכמו דפרישי׳ בימי נדה וזה דעת הראב״ד ז״ל ומקצת רבותי׳ הצרפתים ז״ל ואם יש מהם מי שסובר דהא דר״י ור״ל פליגי אדשמואל ולית הלכתא כותיה ודעת רבי׳ כלשון הראשון.

ושמעינן מסוגין תרתי חדא דכל היכא דלא קבעה וסת בימי נדה אפי׳ מיחש נמי לא חיישא לבדוק עצמה באותו יום ולראות אם היא משכה וסתה דאי לא אכתי היכי קתני חוץ מן הנדה תבדוק משום דחוששת לראיתה ואע״ג דבההיא דשמואל אמר דאע״ג דלא קבעה וסת בימי זיבה מיחש חיישא כדאיתא התם שאני ימי זיבה שאין המעין פתוח כל כך אבל בימי נדה שהמעין פתוח אפי׳ מיחש לא חיישא תו ש״מ שכל אשה שקבעה וסת בראיה גדולה ששפעה מקצת היום ומקצת הלילה או יותר או בהפך אין לה לחוש להפרשת עונה דוסתה אלא העונה שבה התחילה ראיתה או יום או לילה ואם בדקה בו והיא טהורה אין לה לחוש יותר דאי לא תוך נדתה תבדוק שמא היא שופעת או מזלפת שהיא כשופעת וחשיבה חדא ראיה וראוי לה לעשות הפרשה בכולה ולעקור את כלו כשיחזור ותעקור וסתה אלא ודאי דהכל הולך אחר התחלת הראיה בין להפרשת עונה בין לעקירת הוסת שאם היא יודעת ודאי נעקר הוסת ג׳ פעמים שלא בעונת התחלתו נעקר לגמרי ואעפ״י שאינה יודעת אם נעקר בסופו והכי משמע מהא דתניא לקמן במכילתין היתה למודה לראות עם הנץ החמה ר׳ יהודה אומר כל הלילה שלה ואוקימנא דרגילה למחזי בסוף לילא והתם סתמא קתני ואפי׳ ראיה גדולה ואחר לה והם תקוניה להשתהותה עם בעלה ועיוותיה להוציאה ממנו שאם בדקה ג׳ פעמים ולא ראתה הרי היא מותרת לו ואינה צריכה עוד שום בדיקה בשעת תשמיש יותר משאר הנשים ואם ראתה הרי היא אסורה לו ויוציא שכבר הוחזקה לראות דם בשעת תשמיש ואסורה לו ואין לה לא כתובה ולא תנאי כתובה וכההיא דתניא לקמן במכילתין בריש פ׳ תינוקת ונמצא גט בטל ובניה ממזרים כבר פי׳ במס׳ גיטין על מתני׳ דהמוציא את אשתו משום שם רע ומשום אילונית לדעת ר״י ז״ל דלאו דוקא גט בטל ובניה ממזרים אלא דאיכא לעז מיהת ובודאי דהתם לא אמרו לא יחזיר משום האי לעז אלא כשאמר לה משום אילונית או משום שם רע אני מוציאך וכדאיתא התם בהדיא ואע״ג דלא כפליה לתנאיה בהכי סגי להוציא לעז ואע״ג דלר״מ כל דלא כפילה לתנאיה לא מהני ולפי׳ א״ל הוי יודע וכו׳ כדאיתא התם ואפשר דה״ה להא דהכא ויגיד עליו ריעו. או אפשר הוא דהתם לפי שמוציאה בכדי משום רנון שם רע בעלמא ומשום חשש אילונית בלא סימנין דעקרה שהרי נמצא שאינו שם רע ואם לזה אדם חושש ומגרש לא הנחת בת לאברהם אבינו תחת בעלה ויכול היה לקיימא בהתר גמור ולפי׳ כל שלא אמר כלום בשעת גרושין אינו יכול לקלקלה דודאי לא משום שם רע מגרש לה אלא עילה מצא אבל בכאן שאין לה וסת ויש חשש איסור חמור בקיומה אפי׳ לא אמר כלום כשגרש רגלים לדבר שמפני כן גרש ויכול לקלקל לה ולפי׳ לא פירשו בכאן שצריך שיאמר לה כן כשמגרש וזה דעת התוס׳ ונר׳ עיקר.