ריטב"א על נדרים מט.

הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק. פי' דלא קרו אינשי מבושל אלא למה שנתבשל בקדרה כל צרכו אבל צלי או כל שלא נתבשל כל צרכו כגון שלוק לא קרו ליה מבושל:

אמר קונם תבשיל שאיני טועם אסור במעשה קדרה רך. כגון המרק והרוטב והכרוב והקמחים הרכים וכל דבר שאדם אוכל בו פתו ומעשה קדרה עבה כל שנאכל בפני עצמו שלא בפת כגון דייסא וכיוצא בו:

ומותר בביצה טרמוטא. פרישו בגמ' דעבדי לה לרפואה:

ובדלעת הרמוצה. פירשו בגמ' דמין דלעת הוא:

גמ' תאנא ר' יאשיה אוסר. פי' אוסר בצלי לנודר מן המבושל ואע"פ שאין ראיה לדבר דצלי אקרי מבושל זכר לדבר שנאמר [ד"ה ב' לה] ויבשלו (את) הפסח באש כמשפט פירש ומשפט הפסח והלכתו צלי הוא ואמרינן לימא בהא קא מיפלגי דרבי יאשיה סבר בנדרים הלך אחר לשון תורה ותנא דידן סבר הלך אחר לשון בני אדם ובלשון ב"א לא קרו לצלי מבושל ומהדרינן דכ"ע בנדרים הלך אחר לשון בני אדם אע"ג דאיכא לשון תורה דפליג אלא היכא דלא ידעינן לשון בני אדם נקיטינן לשון תורה ובלשון ב"א נמי אזלינן בתר ההוא דוכתא דלישניה דנודר ובאתריה דר' יאשיה לצלי נמי קרו מבושל. והא קרא נסיב ומהדרינן דקרא אסמכתא בעלמא אבל עיקר טעמיה משום לשון בני אדם והיינו דקאמר אע"פ שאין זה ראיה לדבר דלית לן למיגמר לנדרים מלשון תורה זכר הוא לדבר שהכתוב מסייע ללשון מקומינו ואילו אזיל בתר לשון תורה לגמרי האי קרא לראיה הוא ממש ולא זכר בלחוד. מיהו מעיקרא קא ס"ד דאפילו ללשון תורה לא הוי ראיה כיון דבכולהו שאר דוכתי קרי מבושל למבושל בקדרה ממש כנ"ל.