ריטב"א על נדרים מח.

איזהו דבר של עולי בבל כגון הר הבית והעזרות והבאר שבאמצע הדרך. שהיו שותין ממנו עולי רגלים. ואיזהו דבר של אותה העיר כגון הרחבה והמרחץ ובית הכנסת והתיבה שנותנין עליה ס"ת והספרים פי' שכל אלו של בני העיר הם ורשאים למכרם כדאיתא בפרק בני העיר [דף כו.]:

והכותב חלקו לנשיא. מפרש בגמ' דה"ק מה תקנתן של אלו יכתבו חלקן לנשיא דכיון דיהבי ליה זכותם משתרו לאתהנויי מכל הני מילי דלאו מדחבריה מתהני [מכילתין דף מח.] ר' יהודה אומר אחד כותב לנשיא ואחד כותב להדיוט אלא שהכותב לנשיא חלקו אין צריך לזכות בשטר או בהקנאה ובדבור סגי והכותב חלקו להדיוט צריך לזכות כראוי במקח דעלמא וחכ"א אחד זה ואחד זה צריך לזכות ולא אמרו לנשיא אלא בהווה כלומר שאין סומכין בזה להתיר האסור אלא שכותב לאדם חשוב שבעיר רבי יהודה אומר אין אנשי הגליל צריכין לכתוב שכבר כתבו עליהם אביתיהם מפרש בגמ' [שם] אנשי גליל קנטרינין היו והיו נודרין זה מזה ולפיכך עמדו אבותיהם וכתבי חלקם לנשיא שבהם כדי שלא יהיו אסורין בדברים אלו וכולה מתני' דלא כהלכתא כדכתיבנא ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל שפסק כמשנתינו (א):

המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל והלה רוצה להנותו מנכסיו כיצד יעשה נותן המדיר מנכסיו לאחר משום מתנה גמורה והלה מותר בה. כדקיימא לן [דף מו.] שהמדיר את חבירו מנכסיו ומת או מכרם המודר מותר בהם ודוקא דאמר נכסי אבל אמר נכסים אלו אע"פ שמת או מכרם אסורין למודר:

ומעשה בבית חורון וכו'. בגמ' פרכינן מעשה לסתור ופרקינן חסורי מחסרא והכי קתני ואם הוכיח סופו על תחלתו שלא נתן לאותו אחר במתנה גמורה אלא שעשה כן להערמה אינה מתנה והמודר אסור בה ומעשה בבית חורון באחד שהיה אביו מודר הימנו הנאה כגון שכעס עליו אביו ונדר שלא יהנה בנכסי בנו ונדר בענין שלא היה לו התרת חכם או דלא הוה תמן מאן דשרי ליה והיה הבן משיא את בנו ועשה משתה ורצה שיאכל שם אביו ואמר לחבירו הרי החצר והסעודה נתונים לך במתנה פי' והקנה בקנין כראוי ואמר אינם לפניך אלא שיבא אבא ויאכל בסעודה פי' איני נותנם לך במתנה גמורה לעשות כל חפצך אלא שיהו שלך לענין (ב) שיאכל אבא ליהנות מהם והוא היה סבר דבהכי סגי ליה אמר לו חבירו אם שלי הם הרי הם מוקדשים לשמים פי' אמר לו כן כדי לעמוד על דעתו של נותן יפה אם יקפיד בכך מחמת תנאו גם רצה להודיעו שכיוצא בזה לא סגי ליה (ג) שיאכל ליהנות אביו מהם א"ל ולא נתתי לך שלי כדי שתקדישם לשמים הרי לכך התניתי כדי שלא יהא רשות בידך כלום אלא שתהא שלך לענין שאמרתי. א"ל ולא נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומתרצים זה לזה ויהא העון תלוי בראשי. כלומר שיהא אביך אוכל על ידי הדבר האסור דכי האי גונא לאו מתנה הוא ונכסי דידך אינון אמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה ופריך בירושלמי ר' ירמיה בעי מעתה אין אדם נותן מתנה על מנת שלא יקדישנה לשמים ופריק כיני מתניתא כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בהערמה שאינה בענין שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה פי' הא כל שגמר ונתן לאחרים אע"פ שהתנה שלא יקדישנה (ד) מתנה גמורה והמודר מותר בה ואפילו מדעתו של נותן כדי שיהנה ממנה המודר כדאמרינן לעיל [במשנה זו] נותן לאחר לשם מתנה והלה מותר בה ומתני' הכי קתני כל מתנה שאנו רואין שלא גמר הנותן להקנות ולא עשה אלא להערמה כמתנת בית חורון שסעודתו מוכחת עליו אינה מתנה:

גמ' אמר רבא לא תימא טעמא דאמר ליה ואינם לפניך הוא דאסור. פי' דפריש בהדיא בשעת המתנה הכי דלא גמר ויהיב אבל אמר בשעת מתנה יבא אבא ויאכל מותר מכיון דלא אתני בגוף המתנה. לאיי. פי' באמת אפילו אמר לו בין בשעת המתנה בין אחרי כן יבא אבא ויאכל אסור אף על פי שלא התנה כלום אלא שנתן לו סתם והא דתנן ואינם לפניך לא אמר לו כן אלא לאחר שנגמרה המתנה:

מ"ט סעודתו מוכחת עליו. פי' דאנן סהדי דלא גמר והקנה לזה סעודה שטרח בה כמה טרחות למשתה בנו ואומדן דעתא הוא דמוכח שלא נתכוון אלא שיהא שמו של מקבל עליה ואפילו נתן במתנה גמורה סתם בלא תנאי דתקון סעודה הוי תנאי מפורש והא דתנן במתני' נותן לאחר לשם מתנה והלה מותר בה התם ליכא סעודה מוכחת כשנתן לו (א) ודמעות שבידו או ממכרו דבהא אפשר שפיר דגמר ומקני ליה ואע"ג דנתכוון וגלי דעתיה דעביד הכי כי היכי דליתהני אידך לית לן בה כיון דמוכח דגמר בדעתיה לאקנויי לאידך ובלבד שלא יתנה בפירוש שיתן ממנה למודר דבהא ודאי חיישינן והיינו דקתני נותן לאחר לשם מתנה גמורה פי' בלא תנאי שאם ירצה לא יתן לזה כלום: