ריטב"א על נדרים מו:

אמר רב הונא הלכה כר' אליעזר בן יעקב. פי' דשרי בדבר שאין בו דין חלוקה וכן אמר ר' אלעזר הלכה כר' אליעזר בן יעקב:

כתב רבינו ז"ל הדין הוא מסקנא דשמעתא וקי"ל כוותיה ואע"ג דאשכחן ליה לרבינא דהוא בתרא בפ' שור שנגח את הפרה [דף נא:] דאוקי פלוגתייהו דר' אליעזר ורבנן ביש ברירה ואין ברירה דר' אליעזר סבר יש ברירה ורבנן סברי אין ברירה וקיימא לן בעלמא דבדאורייתא אין ברירה פי' כדאי' בסוף פרק משילין [דף לח.] ונדרים מילתא דאורייתא הוא אפילו הכי לא דחי' מסקנא דשמעתין דפסק והלכה כר' אליעזר בן יעקב מדלא אשכחן דאפליגו עליה אמוראי במידי ולא דמיא הך ברירה לברירה דאתמרא בעלמא בשאר דוכתי דברירה בעלמא היינו מילתא דלא מיבררא השתא דכי מיבררא בתר הכי תלינן מלתא דכן הוה למפרע כגון אחין שחלקו שני בתים או שתי שדות זה נטל אחד מהם וזה נטל האחר דאמרינן הוברר הדבר שזה נפל לזה מתחלה וזה לזה ולאו לקוחות הם זה מזה אבל הכא לאו מידי דלאו מיתבריר האידנא ומיתבריר למחר הוא דתימא איברירא מילתא למפרע דכדההשתא הוה מעיקרא שהרי כל א' מהם משתמש בכולה ואי אפשר להתברר לעולם שיהא כולה שלו ועוד דהא אכתי לא פלגוה ומשותפת היא ביניהם ולא הוברר בה כלום אלא ה"ז אחד מן המקומות שבתלמוד שיש לשון אחד בשני מקומות וענינם מתחלף ופי' ברירה דהכא לומר שכל או"א מדין זכותו משתמש בכל החצר ולא חשבינן ליה משתמש בחלק חבירו כלל ובכי האי גוונא איתמר בגמ' התם במתניתא דהיה ממלא מים מן הבור כדאיתא התם תדע דהא מבעי בעו לה הכא בהדירו דלמא אפילו רבנן מודו ליה לר"א דמשום דכאנוסין דמו ולאו כל כמיניה דאסר נכסי חבירו על חבירו פי' דאלמא מטעמא דכל החצר הוו נכסי חבירו אתי עלה למימרא דכיון דנכסי חבירו הוא לא כל הימנו לאסרה עליו:

ואיצטריכינן לברורי מילתא וכו' עד אלא דאיכא מרבנן דמזכי שטרא לבי תרי דקא פסק הלכה כראב"י ופסק נמי כמתני' דקתני ואסורין בדברים של אותה העיר. והא גמרא אמר בהדיא לעיל דבית הכנסת (ב) בחצרו שאין בה דין חלוקה דמי דשרי ר"א ליכנס ולהשתמש שם וה"ה נמי דשרו להו בבית הכנסת ובכל דבר שהוא של אותה העיר ומתני' דאסר לקמן רבנן היא דלית הלכתא כוותייהו:

מתני' המודר הנאה מחבירו ויש למדיר מרחץ ובית הבד מושכרין בעיר. פירוש שהשכירן קודם הנדר הן למודר הן לאחרים:

אם יש לו בהן תפיסת יד. למדיר אסור למודר ליהנות מהן דנכסי מדיר הן ואם אין למדיר בהן תפיסת יד מותר המודר ליהנות בהן דנכסי של (ג) מוכר חשיבי:

גמ' היכי דמי. שאין לו בהן תפיסת יד דשרי:

דמקבל בטסקא. פי' שהוא אצל הלה בחכירות דבר ידוע בכל שנה בין עושים פירות בין אינם עושים פירות והא קמ"ל דאע"ג דאי לא יהיב חוכר טסקא לא אכיל ארעא אפילו הכי כמה דיהיב טסקא ארעא דחוכר מיקרייא ואם החכירו לאחר הנדר הרי הוא כאילו מכרה לאחרים והמודר מותר בהם כשלא אמר נכסים אלו כדלקמן ואם כבר החכירם לאחרים קודם הנדר מסתברא נמי דשרו דאף על גב דקונם הוא מפקיע מידי שעבוד משכונא או שכירות משא"כ בהקדש דעלמא כדאי' בפ' אע"פ [דף נט.] ה"מ היכא דאסרינהו להנהו נכסי בפירוש דכיון דקונמות קדושת הגוף איסורא חייל אגופא ולא אפשר למלוה למגבי מינייהו ולא לאשתמושי בהו אבל היכא שאסר המדיר נכסיו על חבירו אין בדעתו לאסור עליו מן הסתם אלא נכסים שיש לו בהם תפיסת יד והם בכלל נכסים שלו לגמרי הא אילו אסר מרחץ ובית הבד שלו על חבירו בפירוש פשיטא דאיתסר בהו בשכבר היו מוחכרים למודר עצמו דבין שנדר הוא או שהדירו חבירו מנכסיו אין מרחץ ובית הבד בכללו מן הסתם וכן הדין בשכירות בית או משכנתא שהיו מושכרים או מושכנים קודם הנדר בין לאחרים בין לנודר אינם בכלל נכסיו של מדיר מן הסתם ואינם נאסרין עליו ואפילו לאחר זמן השכירות והמשכונא דהא לא חל נדרא עלייהו מסתמא מעיקרא וכיון דכן תו לא חייל וכאילו קנה המדיר נכסים דמי וכן כתבו מקצת חכמי הצרפתים אבל יש מרבותינו ז"ל שכתבו דדוקא ארעא דיהביה לטסקא דכל כמה דיהיב טסקא הוי למארי טסקא לעולם עד סוף כל הדורות ומורישה החוכר לבניו הוא דלא הוי בכלל נכסיו ולא חייל עלייהו נדרא כדאמרן אבל שכירות או משכונא הרי הוא בכלל נכסי הבעלים דמצי למסרינהו בקונם ובין שהיו מושכרין או שהיו ממושכנים למודר עצמו או לאחרים הרי הן נאסרין עליו בין שנדר הוא או שהדירו חבירו מנכסיו וראוי להחמיר למעשה:

מתני' האומר לחבירו קונם ביתך שאני נכנס שדך שאני חורש. פירוש אם אני נכנס או אם אני לוקח אותו:

מת או שמכרו או נתנו לאחר מותר. דביתך ושדך משמע כל זמן שהם שלך והרי אינם שלו מיהו דוקא שמכרם או נתנם לאחרים אבל מכרם או נתנם למודר עצמו אסור כדאמרינן לעיל [דף לד:] בשמעתא דככרי עליך אסור ודוקא או מכרו או נתנו וה"ה החכירו חכירות עולם אבל השכירו או משכנו אפילו לאחרים אסור דאכתי שמו עליו וביתו ושדהו מיקרי:

בית זה שאני נכנס שדה זו שאני לוקח מת או שמכרן לאחרים אסור. פירוש שזה הלשון משמע שאסרו עליו לעולם ממי שיהא ואפילו הפקירו שאין לו בעלים:

גמ' בעי אבימי קונם בית זה שאתה נכנס בו ומת מדיר או שמכרו לאחר מהו. פי' מי אמרינן דדוקא כי אסר נודר עליה בית זה (אבל) איסור עולם אבל כשאסרו בעליו על אחרים אפילו בלשון זה אי נמי לשון אחר מפורש יותר לא מהני שאין אדם אוסר נכסיו על חבירו לכשיצאו מרשותו אע"פ שאמרו כן בפירוש או דילמא מצי למיסר נכסיה לעולם על חבירו אפילו לכשיצאו מרשותו וא"כ כי אמר בית זה דמשמע איסור עולמית אע"פ שמת או שמכרו המודר אסור בהם ופשטינן דאדם אוסר על אחרים דבר שברשותו לכשיצאו מרשותו בין שאמר כן בפירוש בין שאמר בית זה ונכסים אלו וה"ה לביתי זה ונכסי אלו או ביתך זה ונכסיך אלו איסור עולם משמע אבל אמר ביתי או נכסי דלא משמע אלא בעודם שלו כי נפקי לגמרי מרשותיה משתרי מודר בהן ולעולם אין אדם אוסר על חבירו דבר שלא בא לעולם ושאינו עכשיו ברשותו אבל אוסר הוא על עצמו דבר שלא בא לעולם ושאינו ברשותו אע"ג דמידי דמיתסר ליתא בעולם איהו דמיתסר בהו הוי ברשותו דנפשיה לאיתסורי:

כללא דמילתא לעולם בעינן שיהא ברשות האוסר או הדבר הנאסר או האדם הנאסר כגון פירותיו שהן ברשותו על חבירו שאינו ברשותו או פירות שאינם ברשותו על עצמו שהוא ברשותו אבל לא פירות שאינם ברשותו על חבירו שאינו ברשותו והכי איתא בהדיא בפ' אע"פ גמ' [עלה] דמתני' דהמקדיש מעשה ידי אשתו [בדף נט.] כדכתיבנא התם בס"ד:

ירושלמי ביתך זה משום מה אתה תופסו. פי' איזה לשון אתה תופס בתר ביתך אזלינן דמשמע בעודו שלך או בתר זה דמשמע לעולם:

נפל ובניה הא לית הוא. פי' נפקא מינה כגון שנפל וחזר ובנאו דאי תפסינן לשין זה פנים חדשות באו לכאן ואינו זה ומותר בו ואי תפסינן לשון ביתך מ"מ ביתו היא ואסור ואמרינן נשמעינה מן הדא האומר ליורשיו תנו בית חתנות לבני או בית אלמנות לבתי פי' והיה לו באותה שעה בית חתנות או בית אלמנות וכיון דכך הרי הוא כאילו אמר בית זה וקתני שאם נפל אין היורשים חייבין לבנותו דכמות שהוא עכשיו משמע. ולענין נדרים נמי כי אמר ביתי זה או ביתך זה ונפל מותר בו דפנים חדשות יש כאן אבל אמר ביתי ונכסי או ביתך ונכסיך ונפל ובנאו המודר אסור בו ושמעינן נמי דביתך זה וביתי זה לשון זה תפסינן בין לקולא בין לחומרא שאם נפל ובנאו מותר בו ואם לא נפל אע"פ שמת או מכרו או נתנו אסור בו המודר: