ריטב"א על נדרים ב.

כל כנויי נדרים כנדרים חרמים כחרמים שבועות כשבועות נזירות כנזירות. פי' שני ענייני נדרים הם. האחד נדרי הקדשות והוא כל שמקבל עליו לתת דבר לגבוה הן קדשי שמים הן קדשי בד"ה וכן הנודר לצדקה או הנודר המקבל עליו לעשות שום מצוה וזה הוא שאמר הכתוב מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך לא תאחר לשלמו ודרשינן להו בפ"ק דר"ה בקדשי גבוה וצדקה. ונדר זה בשני פנים או שאומר הרי זה או שאומר הרי (זה) עלי. והענין הב' הוא נדרי איסר שהוא אוסר על עצמו דברים המותרים לו הן מדברים שלו או של אחרים (א) שאוסר על אחרים דברים שלו וזש"ה כי ידור נדר לה' וכו' לאסור איסר על נפשו (ב) והיינו נדרי הקדש מפורשין בסדר קדשים ודיני נדרי איסר מפורשין במסכת זו ושלשה מיני נדרים הם נדר גמור ויד הנדר וכינויי הנדר נדר גמור הוא כל שגומר לשון נדרו כולו בלשון מתוקן והוא שאוסר דבר המותר כדבר האסור מחמת נדר או הקדש כגון שאומר ככר זה אסור עלי באכילה כקרבן או כהקדש וכיוצא בו א"נ ככר זה אסור עלי כקרבן ולאפוקי האומר ככר זה עלי אסור כנבלה שלא אמר כלום כדאי' במכילתין [דף יג:] ובכה"ג שתולה איסור נדרו בהקדש לא חשיב מתפיס בנדר דלא חשיבא התפסה אלא כשאומר זה עלי כזה (מה) אבל כשאומר איסור נדרו בפירוש או בידות שהוא כמפרש אע"פ שתולה איסורו בדבר אחר שיהא כקרבן אינו אלא כמפרש איסור נדרו ואיסורא מנפשיה חיילא אככר זה ולא מחמת התפסתו של זה וזה מבואר: ויד הנדר הוא כל שלשונו מתוקן אלא שלא גמר לשון נדרו אבל יש במשמע מה שפירש ללמד על מה שלא פי' ונלמוד ממנו (ג) והא ידות הכלים שכל הכלי נאחז מחמתו וזה על ג' דרכים. יש מהם ידים מוכיחות והוא כשיש במשמע לשונו או הוכח בעניינו ועסקיו שנתכוון לאיסור אכילה או הנאה כגון שאמר ככר זה עלי קרבן או אסור וכאומר מודרני ממך שאני אוכל לך וכן בנזיר שאמר אהא והיה נזיר עובר לפניו הוי ידים מוכיחות דאהא נזיר קאמר וכן כל כיוצא בזה. והשני הוא ידים שאינן מוכיחות כלומר שאין הוכח גמור בעניינו ולא בלשונו שנתכוון לאיסור כגון האומר ככר זה עלי שהוא יד לקרבן ולא לנדרי איסר כדאיתא בגמ' במתני' וכן האומר מודרני ממך מרוחקני ממך כדאיתא לקמן. והג' שאפילו יד כלל לא חשיב ולא הוי כלום לכ"ע כגון האומר ככר זה או שאומר חבירו קונם ככר זה עלי ואמר הוא אחר זמן ועלי. וכדאמרינן [נזיר דף כ:] באומר הריני נזיר ואמר חבירו אחר כדי דבור ואני דלא הוי נזיר ואפילו למ"ד ידים שאין מוכיחות הויין ידים וכן [שם דף ב:] מי שאמר אהא ולא היה נזיר עובר עליו דדילמא אהא בתענית קאמר ואפילו יד שאינו מוכיח לא חשיב כדפרישית בפ"ק דקידושין וקי"ל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ואפילו ידים מוכיחות דהויין ידים היינו מן הסתם או שאמר שנתכוון באיסור כראוי אבל אם פי' שלא נתכוון לכך ה"ז מותר ולא חשיב דברים שבלב כדתנן [לקמן דף כ.] נדר בחרם ואמר לא נתכוונתי אלא לחרמו של ים הרי הוא מותר הלכך מי שאמר ככר זה עלי אסור ואמר לא נתכוונתי אלא שיהא אסור כחזיר וכנבלה הרי זה מותר שאינו סותר לשון נדרו וקולר תלוי בצוארו וכן כל כיוצא בזה:

וכינוי הנדר הוא שגומר לשון נדרו אלא שאינו לשונו מתוקן שאומרו בלשון אחרת והוא מלשון המכנה שם לחבירו כלומר שקורא אותו בשם אחר שאינו שמו (אפאבן) [אף כאן] כיוצא בו שקורא לקרבן קונם או קונח או קונס ולנזיר נזיח נזיק פזיח. וקורא לשבועה שבותה שקוקה ולחרם חרק וחרף כדמפרש ואזיל במתניתין לקמן ובגמרא [לקמן דף י.] איפליגו בה דר"ל סבר דכינויים לשון שבדו חכמים להיות נודרים בו בכל מקום ובכל זמן כי היכי דלא לימא קרבן לה' דילמא אמר לה' קרבן והוא אסור שהוא קרוב להוציא שם שמים לבעלה ורבי יוחנן סבר לשון אומות שקורין לקרבן קונם ולשבועה שבותה ואם באותו מקום בלבד נדר או נשבע בשמות אלו הרי זה נדר או שבועה גמורה מן התורה והלכתא כר"י ובמקומות אחרים שאין נוהגין בכינויין אלו לא הוי נדר ולא שבועה אבל אם יש להם כנויים אחרים חייב בהם:

ומסתברא דלשון לע"ז וער"ב וכיוצא בו ככינויין חשיבי ואסור בהן והוי יודע דכי היכי דיש ידות וכינויין לנדרי איסר ושבועות ונזירות הוא הדין לנדר הקדש שאומר אתן כך וכך לגבוה או לעניים או אעשה מצוה זו אע"פ שלא אמר הרי עלי חייב משום ידות וכדאמרינן לקמן בפרקין [דף ח.] האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר לה' אלהי ישראל והיינו משום ידות דנדרי הקדש וכן (ד) בב"כ וכן הדין באומר הרי עלי להביא קונם קונח חייב בקרבן משום כינויין וכדתנן כל כינויי חרמים כחרמים דחרמים הוי לישנא דהקדש מלשון כל חרם בישראל וסתמן לכהנים עד שיפרש לבדק הבית [דף יח:]. ומשמע נמי לישנא דאיסורא כדכתיב [עזרא י] יחרם כל רכושו שפירושו שיאסרו כל נכסיו וכדתנן הריני עליך חרם הרי את עלי חרם שפירוש אסור והוי יד נדרי איסר הילכך כל האומר הרי זה חרם או חרך היינו חרמי כהנים וכל האומר הרי זה איסור כחרם הוי נדר איסור גמור דבחרמי כהנים קאמר והוי כאומר ה"ז אסור כקרבן וכל האומר ה"ז עלי חרם פירוש הרי זה עלי אסור והוי ידות נדרים ומתני' דקתני חרמים כחרמים לענין חרמי כהנים איירי ולומר דבנדרי הקדש נמי איכא ידות וכינויין ונקט לשון חרמים טפי משאר הקדשות משום דדמי לנדרי איסור שיש במשמעות איסר דודאי לא איירי בחרמי נדרי איסור דהא תו למה לי כיון דקתני כל כינויי נדרים כנדרים לענין נדרי איסר דהוי עיקר מכלתין ובתר הכי קתני חרמים כחרמים לענין נדרי הקדש וסמכו לו למה שאמר בגמרא [לקמן ע"ב] דאיידי דתנא נדרים מידי דמיתסר חפצא תנא חרמים מידי דמיחסר חפצא עליה כלומר חרמים דעלמא ובגמרא מוכח שלוקין על ידות נדרים כנדרים והוא הדין על הכינויין:

שבועות כשבועות. פרש"י ז"ל בסוף משנתינו כגון שאמר שבותה שבוקה וכן נדר (ה) נמי הוי כינוי לשבועה מפני שהוא כינוי למומי כדמתרגמינן שבועה מומתא וכי תנן דשבותא ושבוקה לא מיחייב אלא משום כינויין דוקא כשלא הזכיר את השם אפילו אבל אם הזכיר את השם לא הזכיר שבועה כלל הרי זו שבועה גמורה בין שהזכיר את השם או אחד מן הכינויין וכדאמרינן במכלתין מארי כולא לא אכילנא ואמרינן בפרק אין מעמידין במס' ע"ז לאלהא דישראל לא מגלינא וכן כשהזכיר שבועה מפיו אע"פ שלא הזכיר השם ולא כינויו שבועה חמורה היא ומיחייב עלה קרבן בין בשבועת בטוי בין בשבועת העדות לרבנן [שבועות דף לה:] דלא גמרי אלה אלה מסוטה לשבועת העדות ואף לר' חנינא בר אידי לא פליג אלא בשבועת העדות לענין קרבן דגמר אלה אלה מסוטה מה להלן בשם אף כאן בשם אבל בשבועת בינווי מודה דמיחייב קרבן ואף בשבועת העדות מודה דחיילא שבועה עליה אלא דפטר ליה מקרבן ורבנן פליגי עליה ומיחייבי ליה קרבן וכדתנן [שם ע"א] משביע אלי עליכם בשבועה אוסרכם אני בשבועה וכדאמרינן בפ' שבועת תניין [דף כ.] מבעא שבועה איסר שבועה מאי דתנן התם [שם דף לה.] בחנון ורחום ובכל הכינויין ה"ז חייב ה"ה בשלא [הזכיר] שום כינוי כל שמזכיר שבועה ולא אתינן אלא לאפוקי ממאן דאמר בשמים ובארץ דלא הויא שבועה:

מיהו סברא דמרן הראב"ד ז"ל דאף על גב דבלאו הזכרת השם חיילא שבועה ומיחייב קרבן מילקא לא לקי עד דאיכא הזכרת השם דבכולהו לאוין דאורייתא דכתיבי בשבועה איכא שם כדכתיב לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא ולא תשבעו בשמי לשקר ואע"ג דלוקין על ידי נדרים אין לוקין על זו כיון שלא הזכיר את השם אבל כל שהזכיר השם או אחד מן הכינויין דרך שבועה אע"פ שלא הוציא שבועה מפיו היה לוקה. והא דאמרינן [שבועות דף לט:] גבי שבועת הדיינין שאם לא הזכיר בה השם טועה בדברי משנה הוא וחוזר לאו למימרא דשבועה שאין בה הזכרת השם לא הויא שבועה דודאי שבועה גמורה היא כדאמרן אלא חומר הוא שהחמירו מטעם זה שאם נשבע שלא בנקיטת חפץ שחוזר אע"פ דשבועה בלא נקיטת חפץ שבועה:

וידות שבועה היינו כההיא דאמרינן בפרק שבועת העדות [שם דף לו.] שהאומר הן הן תרי זימני הוי שבועה פירוש בשנתכוון לשבועה ומשום ידות וכן בשבועה שאמר בלשון נדר ואיכוון לשבועה כגון שאמר ככר זה עלי בשבועה נהי דלא הוי שבועה גמורה ידות מיהא הוי אם אמר שנתכוון לשבועה דבכולהו ידות דאסיר היינו בשנתכוון בהם לנדר או לשבועה הא לאו הכי לא כדכתיבנא לעיל:

האומר מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך שאני אוכל לך שאני טועם לך אסור. פי' ידות נדרים קא מפרש דמתני' חסורי מחסרא והכי קתני כל כינויי נדרים כנדרים וידות נדרים כנדרים ואלו הן ידות האומר לחבירו מודרני ממך וכו' ואלו הן כינויין קונם קונח וכו' ופתח בידות ברישא לפרושינהו משום דחביבא ליה דאתיין מדרשא ואסיקנא בגמ' [לקמן דף ד.] דכי מיחייב במודרני ממך משום ידות דוקא במודרני ממך שאני אוכל לך מופרשני ממך שאני אוכל לך מרוחקני ממך שאני אוכל לך אבל משום מודרני ממן או מופרשני ממך או מרוחקני ממך לא מיחייב כלל אפילו נתכוון דהוו להו ידים שאינם מוכיחות ולא הויין ידים ודוקא במודרני ממך אבל באומר מודרני מנכסיך או מככר זה ידים מוכיחות הם וכן באומר הדרני נדר בככר זה. ופי' שאני אוכל לך מה שאני אוכל משלך וכן כל לי ולך שבמסכת זו פירושו משלי או משלך:

וכתבו מקצת רבנן ז"ל דה"ג (ו) שאני אוכל לך ופי' שאני בהבלעת האל"ף ולא גרסינן שאיני אוכל לך שאיני טועם לך דכל איני אוכל ואיני טועם איסור גברא הוא ונדרים בעינן איסור חפצא שיאסור הדבר על עצמו כדאיתא במכילתין [לקמן ע"ב] וכן רבינו ז"ל גורס אותו בהלכות שני אוכל לך וכן הוא במקצת הגמרות אבל ספרים יש דגרסי שאיני אוכל לך ויש לפרש דאע"ג דבנדרים בעיא איסור חפצא היינו בנדר גמור אבל הכא ידות נינהו:

ולמאן דאמר ידים שאין מוכיחות הויין ידים [לקמן דף ה:] במודרני ממך סגי דמפרש ליה מודרני מנכסיך אלא למ"ד ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים שרי ליה דילמא מודרני ממך דלא משתעינא בהדך קאמר הילכך השתא דמפרש שאיני אוכל לך הוה ליה יד מוכיח במודרני (ז) מכל מקום מנכסיך שלא אוכל מהם קאמר ולהקל על נדרו בא שאילו אמר מודרני מנכסיך שיאסרו עלי הוו אסירי ליה בהנאה להכי פריש שאיני אוכל לך שלא אסר על עצמו מהם הנאה אלא אכילה. מיהו בגמרא מוכח דבשאיני אוכל לך או איני טועם לך לחוד מיחייב משום ידים מוכיחות אפילו לשמואל ורבא דבעו ידים מוכיחות דהא מתניתא. קתני מודרני ממך אסור איני טועם לך אסור ולא חש שמואל לתרוצי אלא מודרני ממך אבל איני טועם לך ניחא ליה (אי) [א"ו] דיד מוכיח הוא דמאכילה קאמר והוי יד ולהכי לא שקלינן וטרינן בכולה סוגיין אלא מודרני מרוחקני ומופרשני ממך וכי תימא הא איני טועם ואיני אוכל איסור גברא הוא והוי כאומר איני מדבר ואיני מהלך דלא חייל מדאורויתא כדאי' בפירקין [דף יג:] ואיכא למימר דנהי דאיני אוכל איסור גברא הוא כיון דגופיה דמאכל יש בו ממש הרי נדר חל על גוף המאכל ומיחייב משום ידות דכל ידות דעלמא לאו משום מאי דפריש מיחייב אלא משום דמתרצי לדבוריה מאי דלא פריש והכי חשבי' ליה כאילו אמר איני אוכל משלך דהנאת אכילה שלך אסור עלי כקרבן ואילו הוה מסיים הכי הוה נדר גמור והשתא דלא מסיים ליה מיחייב משום ידות נדרים מדאורייתא מה שאין כן באומר קונם שאיני מדבר לך דגופיה דדיבור הוי דבר שאין בו ממש דלא חייל ביה נדרא ולפיכך אפילו חאמר דה"ק קונם איני מדבר לך לפי שהנאת דבורך עלי אסור כקרבן לא מהני וכיון דכן השתא נמי לא מיחייב משום ידות מדאורייתא עד דאסר ליה דבר שיש בו ממש שיאמר קונם פי מדבר לך רגלי מהלכת לך וזה מבואר גכון [מפי] רבינו נר"ו:

מנודה אני לך רבי עקיבא היה חוכך בזה להחמיר. פי' דחייש דילמא לישנא דרחוקא הוא והוי כמרוחקני ממך אבל לא עדיף מיניה ולא מחמיר אלא באומר מנודה אני לך שאיני אוכל לך למאן דבעי ידים מוכיחות ואפילו באומר כן פטרי רבנן משום דלישנא דשמתא הוא והכי בעי למימר הריני מתנהג עמך כמנודה שלא לאכול ולעשות (ח) מצות עמך כמו שמתנהגין עם המנודין וקיימא לן כרבנן:

גרסינן בירושלמי ר"ע (בא) היה חוכך בזה להחמיר לאסור כל נכסיו כמא דתימא יחרם כל רכושו כלומר וההוא מנודה הוא כדכתיב (וגם הוא) [והוא] יבדל מקהל הגולה אלמא בכלל מנודה ממש דשמתא יש איסור נכסים הילכך כי אמר מנודה אני לך יש במשמע איסור נכסים ואמרי מה עבדו ליה רבנן חומר הוא בנידוי בית דין ולא למימרא דסברי רבנן דמנודה בעלמא ליאסור ליהנות מנכסיו כדכתב הרב ר' ברוך בר' שמואל ז"ל בפירושיו דא"כ אמאי שרו רבנן הכא דהא שפיר קאמר רבי עקיבא ותו הא קי"ל [מו"ק דף טו.] דמנודה שונה ושונין לו נשכר ונשכרין לו ואין בו איסור הנאת גוף ונכסיו אלא אדרבה הכי קאמרי רבנן לר"ע דסתם מנודה אין בו אסור הנאה מן הסתם ולא משמע נמי הכא איסורא בלשון מנודה והתם דכתיב בה יחרם כל רכושו חומר הוא שהחמירו בית דין באותו הנידוי (ט) שהחמירו כל נכסיו אבל אין במשמע מנודה או מוחרם סתם וכל [זה] כתיבנא בשילהי פרק הזהב מס' ר"י מפי רבינו נר"ו: