ריטב"א על מועד קטן ח.

וכי אצטריך כו' פי' לרוחא דמלתא עבד צריכותא לכל חד מינייהו דאנן לא הוה בעי צריכותא אלא ליום הוראות בו דאידך ודאי מצטריך לדבר הרשות:

אבל טומאה דגופיה אומר לא צריכא וא"ת השתא נמי היכי שמעינן מיניה דבר הרשות לטומאה דגופיה ונ"ל דכיון דכתב אידך קרא סתם אינו אלא גלויי מילתא וכעין ילמד סתום מן המפורש:

ורבא נמי מיבעי ליה להכי אלא ביום ולא בלילה ודלא ליה נפקא ליה מכנגע נראה לי בבית ולא לאורי ואע"ג דבסנהדרין פ' א' דיני ממונות מפקי' ליה מביום הראות בו אמר לך רבא דלא דק בין התם ודכותה בש"ס טובא:

ואביי אימ' התם הוה אמינא אלאו טומאה דגופיה וכו' וא"ת ולרבא היכי שמעי' מההי' לטומאה דגופיה וי"ל דכיון דהא כתיב לכל מראה עיני הכהן דמשמע דבעי' ראיה גמורה ולאפוקי סומא בא' מעיניו בגלוי מילתא סגי ליה לביום ולא בלילה:

המלקט עצמות אביו ואמו הרי זה מתאבל עליהן כל היום כלו. פי' מדרבנן לכבוד אביו ואמו ובירוש' אמרו שקורע ואינו מאחה עליו כמו שקורע בשעת מיתה ועוד אמרו שם היו קוברין אותם במזמורות נתאכל הבשר מלקטין את העצמות וקוברין אותם בארונם אותו היום מתאבל ולמתר שמח שנפטרו עצמות אבותיו מן הדין:

והא מתני' דהמלקט כו' כתב רש"י ז"ל לא ידענא היכא ואיכא במס' שמחות:

ואמר רב חסדא אפי' צרורין לו בסדינו פי' שלא קברם בו ביום דהא ליתא דהא פירשה רב חסדא דמיירי בשלא קברם כתב רש"י ז"ל דבדין הוא דמצי לאוקמה למתניתא כרבי יוסי אלא דהא לא ניחא ליה למימ' דלימא שום תנא דלקוט עצמות אביו שמחה ובעי לפרושי דהא שמחה היינו שמחת הרגל:

כדהדר ספדנא במערבא לבכון עמיה כל מרירי לבא פי' כשהא' עושה הספד הולך הכרוז להתקבץ שם כל מרירי לבא לספוד ולהזכיר מתיהם:

מאי שנא למד יום וכו' מעשה באדם א' וכו' באותה שעה אמרו וכו' ופסקו למד יום שדרך לכנס מעות לצורך הרגל שמתחילין לדרוש בעניני החג: