ריטב"א על מגילה כז.

ת"ר לא ימכו' אדם ס"ת אעפ"י שאינו (ואע"ג)[ואיכא] דגרסי אעפ"י שהוא צריך לו כלומ' צרך גדול למוכרו. יותר ע"כ אמר רשב"ג אפי' אין לו מה יאכל ומכר ס"ת ובתו אינו רואה סימן ברכה לעול' כלומר באותן דמים. (שיהא)[ומיהו] המכר מכר גמור הוא בדיעבד ודמיו מותרין לו לכל דבר ולא צריך עילויא כיון דשלו מכר והרי הוא בזה ככל בני העיר ומסתבר' דכיון שאין לו רשות למכרו אינו משעבדו מן הסתם בכלל נכסיו ואין ב"ח גובה ממנו ואם שעבדו בפי' משועבד כאלו מכרו התם תניא המקדיש נכסיו מעלין לו תפליו ובס"ת איבעיא לן וסלקא בתיקו ואין מעלין אלא דהתם דוקא במקדיש דאיפשר דכיון דלהקדש אזיל דעתו היה אף על ס"ת אבל במכר אינו בכלל מכר נכסיו מן הסתם וה"ה לשעבוד:

אמר רבא ל"ש אלא שמכרו והותירו וכו' איתיביה אביי בד"א שלא התנו אפי' לדכסוסיא ה"ד אילימא שמכרו והותירו כי התנו מאי הוי דקס"ד דהתנו עם הלוקח קאמר והיינו דק"ל הלוקח מה עסקו אצל דמים דהא לאו מדידיה יהיב מידי דיכיל לאתנויי עליה לאחותיה מקדושתה ומפרשי' לעולם מכרו והתנו והיינו שהתנו הפרנסים במעמד אנשי העיר אפי' אחד המוכר ותנאיהו תנאה לאפוקינהו לחולין סד"א כיון שמכרוהו הפרנסים בלא דעתם וצריכין לעלויי תו לא מחתינן להו קמ"ל דאי כשהתנו מתחלה קודם המכר פשי' וכ"ת א"כ מאי אשמעי' רבא לעיל שאם מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר יכולי' לעשו' מה שירצה פשי' אפי' מכרו הם לבדם שרי מתני' אם התנו עמהם וכ"ש כשהיו כלם מצויין במכר וי"ל דאה"נ דמהכא דייקי' לה ורב' היא גופה קמל"ן דהא מתני' כשמכרו והתנו היא ולא כשגבו והתנו כדסבר אביי א"נ הא ס"ד שהתנו שאני שאמר כפי' יצאו לחולין אכל מכר סתם אע"פ שמכרו כלם יכלי למשתי בהו שיכרא: