ריטב"א על מכות ט.

ולא מקשינן הכאה לקללה. פיר׳ דבקללה הזה דבעינן עושה מעש׳ עמך ולא בהכאה למ"ד לא מקשינן הכאה לקללה כדאית׳ בפ׳ הנחנקין (סנהדרין דף פה ע"ב) ופלוגתא הוא התם דאיכא מ"ד דמקשינן ולישנא קלילא נקט הכא תלמודא והוה לן למימר דקסבר לא מקשינן הכאה לקלל׳ ומקלל דלוקה אע"פ שאין בו מעשה במס׳ תמורה (דף ד) מייתי לה מקרא ואפי׳ לרבנן:

אלמא גר תושב כותי הוא. ג׳ לשונות נאמרו בכותים גר תושב ובן נח וכותי גר תושב הוא שקבל בב"ד של ישראל לקיים שבע מצות שנצטוו בני נח כדאי׳ בע"א וכזה מותר להתייש׳ בינינו ולזה נקרא תושב וכיון שקבלן בב"ד הוא נקרא בשבע מצות אלו מצווה ועושה וכי הא אלו ממצווין להחיותו גדלתי וחי אחיך עמך ואין צריך לומר שאסו׳ לנו לגרום לו שום קטלה וכל שכן להורידו לבור. ובן נח הוא שלא קבלם בב"ד אלא דקי׳ לן שמקיים אות׳ מעצמו והוא נדון בהם כמי שאינו מצווה ועושה מדכתי׳ עמד וימוד׳ ארץ ראה ויתר כותי׳ כדאית׳ בב"ק וע"ז וכי הא אין אנו מצווין להחיותו וגם אין לנו להורידו בידי׳ ולא לגרו׳ בו שום קטלא כיון דסו׳ סוף עוש׳ אותם שאף שאינו מצווה ועוש׳ שכר יש לו קצת כדאית׳ התם. וסתם כותי׳ הוא שאינו זהיר לקיים שבע מצו׳ וכי הא מותר להורידו לבור במקום דליכא איבא או לגרום לו הריגה כל היכא דנקיט שום עילה כדאיתא בע"א וכדפרישנא התם גבי הכותי׳ לא מעלין ולא מורידין כלומר במקום איבה. ומעתה הדרינן לפרושי שמעתין דהא דאמרינן אלמא גר תושב כותי הוא הדין כוי יש לו בהריגתו כאלו כותי ממש הרג ודייקינן לה מקדתני הכל גולין ע"י ישראל וישראל גולה על ידם חוץ מגר תושב ומשמע לן דהא דקתני חוץ מגר תושב ותרווייהו דיני קאי שאין גר תושב גולה על ידי ישראל ולא ישראל ע"י גר תושב וכיון דישראל אינו גולה על הריגתו דגר תושב אלמא ככותי דיינינן ליה שאין הריגתו איסורא לישראל כדי שיהא ישראל גולה על הריגתו. והדר תני גר תושב גולה על ידי גר תושב אלמא גר תושב כגר צדק הוא בזה שצריך כפרת גלות על הריגתו אפילו בשוגג:

א"ר כהנא לא קשיא כאן בגר תושב שהרג ישראל כאן כגר תושב שהרג גר תושב. פי׳ רבי׳ מאיר הלוי ז"ל דלאו דוקא דה"ה בישראל שהרג גר תושב שאינו גולה וכדדיקא רישא כדאמרן אלא דנקט תלמודא לישנא קלילא ותדע דהא לא קתני סיפ׳ לגות אלא בגר תשוב ע"י גר תושב ולפ"ז לא חדש לנו רב כהנא כלום כתירוצו ולא יישב לנו הקושיא שלנו דאנן ידעינן דריש׳ מיירי בהכי וסיפ׳ מיירי בהכי אלא דהוה קשיא לן רישא אסיפא. וי"ל דרב כהנא משמע ליה דלאו פירכא היא כלל דהא לא דמו כלל וזה דוחק והנכון בעיני שיטת׳ רש"י ז"ל דדוקא נקט רב כהנא דמתני׳ דקתני חוץ מן הגר תושב לאו אתרווייהו דיני דרישא קאי אלא בגר תושב שהרג את ישראל דוקא שאין לו כפרה בגלות ואולי הוא נהרג על שגגתו אבל ישראל שהרג גר תושב ודאי גולה כי יש בשגג׳ הריגתו כפרה ע"י גלות שכיון שאנו אסורין להרגו במזי׳ ומצווין להחיותו והא דלא קתני׳ סיפא אלא דגר תושב גולה ע"י גר תושב לרבותא נקט דאפילו גר תושב שהרגו צריך כפרה כ"ש ישראל שמוזהר עליו להחיותו שהקב"ה רוצה בכפרתו. ויש סיוע לפי׳ זה לשון הגמרא שבכאן וכן מדלקמן דתריצנא הכי כאן בגר תושב והרג את ישראל וההוא בדוקא ינקיט ליה לדברי הכל. כנ"ל:

ורמינהי לפיכך גר וכותי שהרגו נהרגין. פירש"י ז"ל דהאי לפיכך על שבע מצות שנצטוו בני נח קאי דקתני רישא דאזהרה שלהם זו היא מיתתם ואינם צריכים התראה ולהכי קתני עלה דלפיכך אם הרגו אפילו בשוגג נהרגין ובודאי מדרמינן מינה בשמעתין משמע הכי דהא כולה שמעתין דמיירי בדין גלו׳ בהריגה בשוגג וא"כ למדנו מכאן דאפילו כוי שהרג חבירו בשוגג גמור נהרג כדאמרינן מה כותי ל"ש קטל בר מיניה ל"ש קטל דלאו בר מיניה נהרג ובר מיניה היינו כותי. וקשי׳ ליה לרבינו הרמב"ן ז"ל דהא לא אמרינן בפ"ד מיתות ב"ד אלא דלא בעו התראה דאזהרה שלהם זו היא מיתתם אבל מזיד בעינן. ובשלמא כי קטיל לישראל בשוגג ניחא הא דאפילו בישראל שהרג לישראל בשוגג עומד בספק מיתה כשגולה אם יצא חוץ לתחומו ודין הוא שיהא כותי נהרג על שגגתו אלא כותי דקטל כותי מהיכן אשכחן דנהרג עלה. וי"ל דודאי סוגיין מוכחא כפי׳ רש"י ז"ל ואלו מה שפירש בברייתא זו דבכלל אזהרה שלהם זו היא מיתתם יש להרגם אפילו על השוגג בסתם כותי מיהת דאלו בני נח גמור אפשר דזדון בעינן כנ"ל:

אף גר תושב וכו’. פי’ דלהכי קתני גר וכוי לאשווינהו בהא ר"ל דאי לא הא ליתני גר שהרג נהרג וכ"ש כותי:

ל"ש קטיל בר מיניה וכו׳. פירש רש"י ז"ל בר מיניה גר תושב ולא בר מיניה ישראל נראה מדבריו דעל כוי אינו נהרג וגם בזה יש לו דין ישראל שמותר בכותי להורידו וכל היכא דליכא משום איבה ואיהו אפילו במקום איבה נדון הוא:

א"ל רבא ולאו ק"ו הוא וכו’. נראין דברים דרב חסדא ורבא בהא פליגי דרב חסדא סבר דדרך עליה דפטר רחמנא לדידן מגלות הוא מפני שהוא קרוב למזי׳ וכיון דכן בגר תושב נהרג ורבא סבר דדרך עליה משום דאנוס הוא פטריה רחמנא ולא הוצרך התלמו׳ לפרש טועמייהו במחלוקת זו משום דממילא משמע מתוך דבריהם ובאומר מותר דבריהם בהפך דלרב חסדא אומר מותר אנוס ולרבא קרוב למזיד וכדאיתא בסמוך ולהכי מוקים רב חסדא קרא בדרך עליה ולרבא מוקים לה באומר מותר. ואיכא דקשיא ליה דברייתא דלעיל דתניא בריש סוגיין דפירקין פליגא עליה דרב חסדא דתניא בשגגה פרט למזי׳ ואוקימנא באומר מותר ומשום דאומר מותר קרוב למזיד: והנכון דההיא קומת אדרבא הוא דעביד לה כטעמיה דהכא אבל ר"ח מוקים לה בדרך עליה ולאשמועינן דלאו אנוס הוא אלא קרוב למזי׳. ואזדו לטעמייהו דאיתמר כסבור כו׳ כבר פרשתיה לעיל כיצד תתיש׳ לפי׳ רש"י ז"ל באומ׳ מותר:

איתיביה רבא לרב חסדא הנך מת על האשה אשר לקחת. פי’ מקרא זה אמר הקב"ה לאבימלך על ענין שרה והתם סבור שהיתה אחותו פנויה שהיא מותרת ונמצאת אשת איש שהיא אסורה לבני נח ואפ"ה אמר לו הקב"ה שהוא מת עליה מאי לאו מיתת ב"ד אלמא כסבור אומר מותר חייב: לא בידי שמים. פי׳ ואע"ג דבדידן אנוס פטור אף בידי שמים לגבי בני נח אינו כן. א"נ דהכא ידע ביה קודש אבריך הוא דקרוב למזי׳ הוה יותר מאומ׳ מותר בעלמא:

הגוי גם צדיק תהרוג. פי’ ושתיק ליה הקב"ה אלמא אנוס הוא שהוא צדיק ופרקי׳ דהתם כדקא מהדר ליה רחמנא כלומר שלא הודה לו הקב"ה אדרבה הודיעו שחטא וכדמשמע וכדמפרש ואזיל: