ריטב"א על מכות ו:

מתניתין היו שנים רואין אותו מחלון זה ושנים רואין אותו מחלון זה וא׳ מתרה בו באמצע בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי זו עדות אחת. פי׳ ואינן נעשין זוממין עד שיזומו כולן וכן אם נמצא אח׳ מהם קרוב או פסול עדותם בטלה כדקתני רישא וא"ת והיאך היו מקצתן זוממין והלא אם יבוא עדים ויאמרו לאותם שבחלון האחד עמנו הייתם במקום פלוני יכחישום העדי׳ שבחלון האחר ובעדות מוכחשת אין אלו נעשין זוממין. וי"ל דלהכי קתני שמקצתן רואין אלו אל אלו ולא קתני שכולן דסגי בחד מאלו שיראו לאלו לעשות צירוף ביניהם. א"נ שרואין דרך ראיה כללית ולא שהכירום ממש שיוכלו להכחיש את המזימים:

גמרא לא נצרכה אלא לבועל את הערוה. פי׳ דכך חד מנייהו ראה שיעור ביאה. וא"ת א"כ מאי רבותא דהא דקתני ולא עוד דהא סוף סוף לא ראה זה את זה בשע׳ ראיתו י"ל דאפ"ה רבותא איכא כיון דידעי כל חד מינייהו באבריה בשעת מעש׳ והיה המעשה צרוף אחד:

או מתרה רואה אותן מצטרפין. פי׳ ואשמעינן רבא שזה בכלל מה ששנינו במשנתינו בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו דאי לאו הכי הוה פליג רבא אמתני׳ דבעי שיהיו מקצתן רואין אלו את אלו ולא מפרשינן בגמרא איהו דאמר כמאן אלא ודאי כדאמרינן. וא"ת והיאך הדבר הזה נגמר על פי המתרה לבד שעושה אותו עדות אחת שלא להיות זוממין עד שיזומו כולם ושתתבטל עדות כולם קרוב או פסול וי"ל דמיירי שיש עדים שראו את המתרה הזה עומד במקום שרואה אותן אע"פ שהוא לא ראה אותן ואפילו יראו אותן אין צירוף לעדים אלא בראיית המתרה בהם דשייך במילתא. כנ"ל:

אמר רב נחמן עדות מיוחדת. פי׳ שלא העיד לחבירו בשעת מעשה כשר בדיני ממונות והקשו רבותינו ז"ל מאי קמ"ל דהא קי"ל כרבי יהושע בן קרחא דאמר במס׳ סנהדרין (דף ל) דאפילו הלואה אחר הלואה מצטרפין לחייבו מנה ואע"פ שהיו שתי הלואות חלוקות ולא ראו זה את זה כלל וכ"ש זו שהיה מעשה א׳ וברגע אחד אלא שלא ראו זה את זה. והרב ר׳ אברהם אב ב"ד ז"ל תירץ דרב נחמן ה"ק דעדות מיוחדת כשר בדיני ממונות בשכולה כשרה ולאפוקי אם היה א׳ מהם קרוב או פסול עדותן בטלה כיון דהלואה אחת היא. ואין זה נכון חדא דאי הא אתא ר׳ נחמן לאשמועינן היכי סתים לישני לומר כשרה בדיני ממונות דכיון דפסולא אתא לאשמועינן שפסולה הוה ליה לאירויי. ועוד למה נחמיר בדיני ממונות יותר מדיני נפשות שאם לא ראו אלו את אלו הם שתי עדיות ואם נמצא בהן קרוב או פסול אין אחת פוסלת חברתה אלא ודאי הא ליתיה כלל. והנכון לתירוץ קושיתנו מה שאמרו בתוספ׳ שלא נצרכה הא דר׳ נחמן אלא לרבנן דפליגו עליה דר׳ יהושע בן קרחא דסבירא להו דהלואה אחר הלואה אין מצטרפין. דאפ"ה כל שבהלואה אחת כשרה אע"פ שלא ידע שום אחד בחבירו ויש בכלל הזה שאם נמנה אחד מהם פסול חבירו מחייבו שבועה ומיהו לאו הא אתא ר׳ נחמן לא שמועינן דלישנא דעדות מיוחדת כשרה בשכול׳ כשרה מיירי ומשום דמתני וסוגיא דלפעיל איתא אפי׳ לרבנן דהמם אתא רב נחמן לומר דבהא מודו רבנן:

אלא מעתה בדיני נפשות תציל. פירש”י ז"ל דסברא הוא דכיון שכשרה בדיני ממונות שתהא ניצלת בדיני נפשות. ואינו מחוור. ובתוספות פי׳ אלא מעתה דדרשינן יומת במיתה דוקא ולא ילפינן מיניה לממונא וגזרת הכתוב הוא לדרוש נמי מיניה דדוקא במיתה פסולה אבל להציל מצלת והא דאמרינן תציל פי׳ רש"י ז"ל שתציל את הזוממין שלא היו שם ואלו ואת הנדון שתהא העדות בטלה אלמא תנן הוא והן נהרגין. הקשה הרמב"ן ז"ל דאפילו בעדות צרופה ליכא למימר הכין שאם נמצא׳ כת אחת זוממת למה תפסל חברתה הרי אפשר שאלו כן זוממין שלא היו שם ואלו מעידן אמת ואם מפני שנמצא א׳ מהם קרוב או פסול אינה טענה שכיון שהוזם שלא היה שם אינו מהם אלא הנכון שלא הוקשו כאן אלא יהו העדים נהרגין ומדקתני הוא והן נהרגין משמע שלא תציל גם על העדים ונקטינן אלמא תנן הוא והם נהרגין משום הן לחוד דלא אפשר דלא למקטלה לכולה. וכן נראה עיקר. אלא כי מדברי הרמב"ן ז"ל נראה שהוא סובר כדברי רש"י ז"ל כי הוא ז"ל דאפילו במעידין לאחר כדי דיבור שהן השתי כתות עדים לכל דבר וכדאיתא לעיל דאפ"ה נמצאת כת אחת מהם זוממת בטלה כל העדו׳ דהואיל ונפסלה מקצת׳ נפסל׳ כולה ע"כ. וכבר השיבו עליו רבותי׳ ז"ל כי לא ידועו בבירור זו מנין לו:

מתניתין ר׳ יוסי אומר לעול׳ אין נהרגין עד שיהיו פי שני עדים מתרין בו. שנאמר ע"פ שנים עדים. פי׳ לומר שאם על פי התראתם הוא נדון אפילו אתא לדברי הכל דהא הך סיפא הלכה היא וכדאקשי׳ מינה בגמרא לרבא ואע"ג דרושא לאו הלכת׳ דהא קי"ל דמותרה שאמרו אפילו מפי השד:

שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן. וי"א דאע"ג דמייתי לה מקרא דכתיב בעדים דה"ה לבעלי דינין דעובדא דהנהו לעוזי דאמרינן אתו לקמיה דרבא דאתו לדינא משמע וכן דעת רבי׳ מאיר הלוי ז"ל. ומעתה ה"ה למאי שאמרו בעלמא ע"פ שנים עדים מפיהם ולא מכתבם דה"ה לטענות בעלי דינין דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם אלא שסופרי הדיינין כותבין טענותיהם. וכן כתב הרב ב"ה ז"ל גבי הא דאמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין דף לא ע"ב) בענין מלוה אמר נדון כאן שאם אמר שיכתבו טענותיהם וישלחו לב"ד שידונו עליהם דמצי מעכב עליה חבריה שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן וה"ה מפי כתבם דומיא דאמרינן בעדות. ואף לזו הדעת אין זה אלא בשולחים טענותיהם לב"ד אבל בנותני כתבי טענותיהם לב"ד ואומרים שהם טוענים כמו שכתוב שם אין בכך כלום וכמו שנהגו דהא מפיהם קרינן ביה שאפילו בעדים כתב רש"י מפיהם ולא מפי כתבם שלא ישלחו עדותם לב"ד באגרת כמ"ש בפירוש התורה הא כל שנותן עדותו כתובה לב"ד ואומר מה שכתו׳ כאן אני מעיד מפיהם קרינא ביה וכן נהגו. אבל דעת רבותי׳ ז"ל דכיון שלא שנינו זה אלא בעדים שאין לנו אלא מה שאמר הספר ובעדים הוא שהקפיד הכתו׳ שתהא ע"פ ולא מפי התורגמן ולא מפי כתבם ולא בבעלי דינן ועובדא דהנהו לעוזי עדים הוו ולא פי׳ התלמו׳ לומר דאתו לסהדותא משום דפשיטא להו ומיהו ודאי מה שכתב הרב ב"ה ז"ל הדין אמת משום דבעינן ועמדו שני אנשים אשר להם הריב לפני ה׳ דדרשינן התם האנשים אלו העדים אשר להם הריב אלו בעלי דינין לפיני ה׳ אלו דיינים כדאיתא בפ׳ שבועו׳ העדות ואף לסברא דר׳ מאיר ז"ל דאנטלר או מורשה לא חשיב מפי התורגמן דאינהו במקום בעלי דבר ממש הם. והתם בפ׳ שבועות העדות תנן עד שישמעו מפי התובע ואוקימנא דבא בהרשאה מפי התובע קרינא ביה. וזה פשוט:

גמרא ההוא ר׳ יוסי בר יהודה היא. פי’ דר׳ יוסי דהתם לאו היינו ר׳ יוסי דמתני׳ דהוא ר׳ יוסי בן חלפתא כדאיתא בבכורות אלא ר׳ יוסי בר יהודה היא דתניא ר"י בר יהודה אומר חבר אין צריך התראה פי׳ והא דשונא נמי בחבר דאי לא נהי דמועד להרוג במזיד דלמא סבור שהוא מותר וכדפרישו בתוספות. וה"ה דבכל חבר לר"י בר יהודה צריך שיודיעוהו שהנהרג ישראל אם אינו מפורסם וכי היא נערה מאורסה או אשת איש וכדפרישנא במסכ׳ סנהדרין ושמעינן מינה דסנהדרי לאו דוקא אלא ה"ה לכל בתי דינין ואפילו בממון וכן בדין דהא מעל פי שני עדים נפקא דכתי׳ אפילו בדבר שבממון והא דאמרינן בפ"ק דסנהדרין. צריכא שיהא בסנהדרין שנים לדבר בכל לשון ואחד לשמוע ומשמע דדוקא בדיני נפשות אפילו הכי צריך לשמוע ולהבין בלשון בעלי הדין מיהת ואע"פ שאינו יודע לדבר בו כלל וכדאמרינן הכי דרבא הוי ידע מאי דקאמרי: