ריטב"א על מכות טז.

דאיתמר שבועה שאוכל ככר זו וכו׳ עד ותרווייהו אליבא דר׳ יהודה. כלומר אליבא דרבנן כולי עלמא לא פליגי משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה ואע"ג דמודו רבנן שנשבע וכדאמרינן חוץ מנשבע וממר וכו׳ ההיא בשבועה דלשעבר דנפקא להו מדכתיב לא תשא כי לא ינקה ה׳ אבל ב"ד של מטה מלקין אותו ומנקי׳ אותו כדאיתא במס׳ שבועות ולא תשא היינו שבועה לשעבר דומיא דשוא כדאיתא התם אבל בנשבע להבא שיעשה ולא עשה לרבנן אינו לוקה לדברי הכל והיינו דאשכחן לריש לקיש דאמר גבי חסמה בקול והנהגה בקולו דאינו לוקה משום דסבר דעקימת פיו לא הוי מעשה ועל כרחין לרבנן אמרה ומ"ה אמרינן הכא דתרווייהו אליבא דרבי יהודה וכן לענין מה שנחלקו בהתראת ספק הכי נמי אפליגי לר׳ יהודה דאיפליגו בהאי מתניתין דהכא זה וסברי דהתרא׳ ספק שמה התראה וק"ל דסוגיא דלעי׳ רבנן היא לפום פשטה ואיפליגו בה ר׳ יוחנן וריש לקיש בהתראת ספק ואמרי׳ דאזדו לטעמייהו באידך דאיפליגו לר׳ יהודה. וי"ל דקים לן דמתניתא דתני קמי ר׳ יוחנן אף לר׳ יהודה היא. כנ"ל:

קשיא דר׳ יהודה אדר׳ יהודה. גרסת הספרים שלנו לר׳ יוחנן לא קשיא הא דידיה הא דרביה לריש לקיש לא קשיא תרי תנאי אליבא דר׳ יהודה אבל רש"י ז"ל גורס בהפך לר׳ יוחנן ל"ק תרי תנאי אליבא דר׳ יהודה לריש לקיש הא דידי׳ הא דרבי׳ ושתי הגרסאות יוצאת לדרך א׳ דהא לכולי עלמא דוקיי דמתניתין דאל תותיר קשיא למתני׳ דהכא זה וחזר והכה את זה ולאידך דר׳ יהודה משום ר׳ יוסי הגלילי ולפי גרסת הספרים מקשינן מדוקיי דמתני׳ דאל תותירו לאידך מתניתין בין לדוקיותא דר׳ יוחנן בין לדקיותא דריש לקיש דלדקיותא דר׳ יוחנן קשיא מתני׳ דהכה זה ופרקינן תרי תנאי היא אליבא דר׳ יהודה ולדייקותא דריש לקיש קשיא דר׳ יהודה משום ר׳ יוסי הגלילי דהא אל תותירו דר׳ יהודה ואידך דרביה דר׳ יוסי הגלילי ולגרסי׳ ז"ל עבדינן עיקר קויין ממאי דאיפליגו ר׳ יוחנן וריש לקיש בשבועה שאוכל ככר זו אליבא דר׳ יהודה דלר׳ יוחנן דאמר התם אינו לוקה משום לאו שאין בו מעשה קשיא הא דר׳ יהודה משום ר׳ יוסי הגלילי ופרקי׳ הא דידיה הא דרביה ולריש לקיש דאמר התם דהתראת ספק שמה התראה קשיא מתני׳ דהכה זה ופרקינן תרי תנאי אליבא דר׳ יהודה. וזה ברור. ואנן הא קי"ל אליבא דהלכתא דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו כרבנן וכר׳ יוסי הגלילי והתראת ספק שמה התראה כרבנן דמתני׳ דהכה זה וכר׳ יהודה דדוקיא דמתני׳ דאל מותירו:

תנן התם. כן גורס כאן רש"י ז"ל ואע"ג דתנינן לה בפירקן משום דעיקרא בפ׳ שלוח הקן אבל בפ"ק דפסחים לא גריס תנן התם גבי תנן אוכלין כל חמש כדגרסי בעיקר נוסחי משום דליתא לההיא מתניתין בשום דוכתא אלא בההוא פרקא גופא:

הנוטל אם על בנים ר׳ יהודה אומר משלח ואינו לוקה. פרישנא טעמא בפ׳ שלוח הקן דשלח מעיקרא משמע. כלומר לא תקח האם על בנים אלא שלחה ואח"כ את הבנים תקח לך וכן פירש"י ז"ל ולאו משום טעמא דלאו שקודמו עשה דא"כ תיקשי לריש לקיש דאמר לאו שקודמו עשה אין לוקין עליו וליכא למימר דתיקום מילתא דלעיל כרבנן ודלא כר׳ יהודה וכדמוכחא סוגיין לעיל דאמרינן דאזדו לטעמייהו וכדכתי׳ לעיל אלא דאמר לך ריש לקיש דשאני הכא דלא כתב רחמנא ואם לקחת שלח כדכתיב גבי נותר ושרפת את הנותר באש או והשיב את הגזילה הלכך אע"ג דכתבי׳ לבסוף לא בא הכתוב לנתקו לעשה אלא לומר לא תקח אלא שלח ור׳ יוחנן סבר דטעמא דר׳ יהודה משום דאפשר לקיימו קודם הלאו אבל ודאי לאו שניתק לעשה הוא אפילו לר׳ יהודה אבל רבנן פליגי ואמרי דלא משמע שלח אלא לבסוף ולהכי כתביה רחמנא לבסוף:

א"ר יוחנן אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת. הא ודאי לא בא ר׳ יוחנן לומר שאין לנו לא תעשה שיש בה קום עשה שאין חייבין עליו מלקות אלא זאת ועוד אחרת דהא ליתה דהא ודאי איכא טובא שאין חייבין עליהם בשקיים העשה או בשלא בטלו כנותר וגזל ואחרינו טובא. עוד דבסוגיין כולה לא שקלינן וטרינן אפטורא אלא אחיובא אלא על כרחנו אין לנו לא תעשה שיש בה קום עשה שיהיו חייבים עליו מלקות אלא זאת ועוד אחרת דאית בהו מלקו׳ בשלא קיים העשה או שבטלו אבל כולה ואידך לא משכח׳ בהו מלקות וכן פי׳ בתוספות וזהו מה שכתב רש"י ז"ל דבאלו משכחת דלקי ע"י בטול העשה דאלו בכולהו לא משכחת בטלו:

הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו אלא למאן דתני בטלו ולא בטלו מאי היא וכו׳. הא קשיא לגרסת הספרים דלעיל דהא מאריה דהאי מימרא דהכא רבי יוחנן ואיהו הא ס"ל לעיל קיימו ולא קיימו ולא קשיא דר׳ יוחנן ודאי הא דהכא לדברי הכל אמרה בין למאן דתני קיימו ולא קיימו בין למאן דתני בטלו ולא בטלו דלא משכחת מלקות בשלא קיים או שבטל אלא בשתים אלו דבשתים אלו משכחת בין שלא קיים בין שלט בטלי אי קיטליה קם ליה בדרבה מיניה. ומכאן משמע בהדיא דלמאן דתני בטלו חיוב המלקות בשעת בטולה עשה הוא נגמר ובא עליו לאו שיהא נדון למפרע על שעת עברת הלאו דא"כ היכי אמרינן לקים ליה בדרבה מיניה דהא אין המלקו׳ והמיתה באין כאח׳ דחיוב מיתה על שעת קטלא וחיוב מלקות על שעת נטילה ואי אפשר להריגה בלא נטילה ולנטילה בלא הריגה וכל שאין באין כאחת ואפשר לזו בלא זו לא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה כמוכח בפ׳ אלו נערות אלא ודאי שזו ראיה לפירש שפירשנו לעיל כפי גרסת הספרים ולא כפי׳ רש"י ז"ל:

אי דשותיה שליח איהי קא מבטלא ליה. פי׳ כי אע"פ שהוא מסייע על ידה מכל מקום עיקר הביטול בדידה הוא:

כגון דאדרה על דעת רבים ואמר אמימר הלכתא וכו׳ על דעת רבים אין לו הפרה. פי׳ רבינו מאיר הלוי ז"ל כגון נודר לרבי׳ ואמר על דעתכם אני נודר וכן כתב רש"י ז"ל במס׳ גיטין:

כגון שמדיר על דעת רבי׳ ואמרו הם על דעתינו אנו מדירין אותך. וכת׳ הרמב"ן ז"ל משמע מדבריו ז"ל שאין נדר על דעת רבים עד שיהא על דעת רבים וברבים אבל אם אינם שם רבים אין כלום וכן כתב רבינו האי ז"ל בתשובה וכן נראה דעת הריא"ף ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל וטעם הדבר שאין לו התרה שהרי הוא תלה בדעתם והם לא תלו את הנדר בדבר שיש לו התרה ולקמן אסיקנא דלדבר מצוה יש לו הפרה דהא ודאי תולים הם בדבר שיש לו התרה שלא תהא דעתם מסכמת לביטול מצוה. אבל יש מרבותינו ז"ל שהחמירו דכל שנדר על דעת רבים אף שלא בפניה׳ אין לו התרה לדבר רשות וזה חומר הוא בנדר ושבועה כל שנתלית בדעת רבים לא משתלפא בהתרה כי אם לדבר מצוה לפום מסקנא והשתא סברינן דאפילו לדבר מצוה. ומורי הרא"ה ז"ל היה חושש לפי׳ זה להחמיר אבל רוב רבותינו ז"ל אומרים כפי׳ הראשון והוא הנראה עיקר. והא דאמרינן הכא על דעת רבים פי׳ רש"י ז"ל כגון שהדירה על דעת רבים לפי שמצא בה עון. וא"ת אם מצא בה עון היכי אמרי׳ לקמן אמסקנא דלדבר מצוה יש לו הפרה אדרבה עבירה היא להתירו. וי"ל כי מתחלה הדרה לפי שמצא בה דבר ערוה לפי דעתו ולכך גירשה ולאח"כ נמצא שלא היה לה שם רע אמת ויש מצוה להחזירה ולהתירה. ומ"מ למדנו מתוך פי׳ זה של רש"י ז"ל שהוא סובר כדעת ר"ת ז"ל שכתב לקמן דכי אמרינן דעל דעת רבים יש לו הפרה כי ההיא מיקרי דרדקי דדוקא כי ההיא שהיה בנדר טעות דסברי דאיכא אחריני דדייק כוותיה או טפי מיניה ואשתכח דליכא דדייק כוותיה וכיון דאיכא מצוה יש לו התרה אבל כל שאין טעות בעיקר הנדר אין לו הפרה אפילו לדבר מצוה. וכבר כתבנו במס׳ גיטין פ׳ השולח שאין זה דעת רבי׳ הרמב"ן ז"ל ודעת רבותינו ז"ל אלא כל דבר מצוה יש לו התרה ע"י פתח כהתר נדרים דעלמא ואעפ"י שלא היה טעות בנדר ושם הארכתי בזה בס"ד:

כיון דמחייב בתשלומין אינו לוקה ומשלם. פי׳ הר"ם הלוי ז"ל כיון דגברא בר תשלמין הוא אפילו בטלו אינו לוקה שאין אדם לוקה ומשלם. ונצטרך לפרש דבריו דחיוב תשלומין משעת חבלה דיינינן ליה בחיוב תשלומין ואעפ"י שנשרף מאליו או נאבד דאי לא למאן דתני קיימו ולא קיימו למה אינו לוקה ומשלם דהא חיוב המלקות על שעת הגזילה ותשלמין על שעה שנשרף או נאב׳ אלא ודאי דכיון דחיי׳ בתשלומין דחבל שלא כדין הוה ליה מאותה שעה כגזלן שמשלם כשעת הגזילה כל היכא דאיתבר ממילא. ואין צורך לפי זה אלא ה"ק דכיון דחיי׳ בתשלומין כששורפו לא חשיב בטול עשה להלקותו ותשלומין כמותו לענין זה וכן פי׳ רבינן ז"ל ובתוספות ומיהו לא תקשי לפי׳ רבי׳ מאיר ז"ל הא דאמר ר׳ יוחנן גופיה בפ׳ אלו נערו׳ דכל היכא דאיכא ממון ומלקות לוקה ואינו משל׳ דשאני הכא שהכתוב נתקו לעשה דתשלומין:

והא איכא משכנות של גר. פי׳ ומת הגר ואין לו יורשין ומשכחת לה בלא קיימו שמת הגר קודם שיחזיר לו ומשכחת לה בבטלו כגון ששרפו או זרקו לים בחיי הגר ואח"כ מת הגר שאין לו למי ישלם כלום ונמצא שהוא לוקה ופרקינן דהת׳ נמי גברא בר תשלומין הוא ושעבודא דגר פקע וכששרפו בחיי הגר נתחיי׳ בממון ופטור ממלקות: