ריטב"א על מכות יא.

ספר תורה שתפרו בפשתן וכו’. וקי"ל כמ"ד פסול דהכי סוגיין במסכ׳ מגלה (דף ח ע"ב) דאנן אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרי׳ נכתבים בכל לשון ותפילין ומזוזה אין נכתבין אלא אשורית ואמרינן בגמר׳ הא לטמא את הידים ולתופרן בגידין שווין וכן הלכה. ודקדק מכאן רבינו מאיר הלוי ז"ל דמזוזה צריכה עבוד לשמה כס"ת ותפילין דהא אתקוש לכל מילי דהא לא אמרינן הוקש ס"ת לתפילין אלא שהוקשה כל התורה כולה. לרבות אפי׳ מזוזה ובמתני׳ דהתם תפילין ומזוזי כי הדדי נקט להו ולא נחלקו אלא לענין שרטוט דהלכה למשה מסיני דמזוזה ותפילין צריכין שרטוט וכבר ברירנא לן בדוכתי אחרינא דכל שהיא קדושה עצמה הזמנה מילתא היא ובעינן עיבוד לשמה ולא נחלקו אלא ברצועת תפילין שהם תשמיש קדושה כדאיתא במס׳ מגילה. ושפיטא דמזוזה קדושה עצמה היא. איכא דגרסי חזינא להו לתפילי דבי רב דתפירי בכיתנא וטעותא היא דהא בתפלין כ"ע לא פליגי ובס"ת הוא שנחלקו כדאי׳ לעיל. וה"ג חזינא להו לספרי׳ דבי רב דתפירי כיתנא דסבר כמ"ד פשר ולית הלכת׳ כוותיה. ואיכא דגרסי לתילי דבר רב והיינו ספר דכתי׳ ביה קווצותיו תלתלים זה שרטוט כדאיתא במדרש:

מתניתין אחד כהן משוח בשמן המשחה ואח׳ המרובה בגדי׳ וא׳ שעבר ממשיחתו מחזירין את הרוצח. פי’ רש"י ז"ל משוח בשמן המשחה הם כהנים גדולים שהיו עד זמן יאשיהו שלא היה שם שמן המשחה למשוח אותם וכדאיתא במס׳ הוריו׳ ולא היתה כהונה גדולה שלהם אלא בריבוי בגדים שהיו משמשין בשמונה בגדים ובירושלמי דמס׳ הוריות משמע כן דגרסינן התם משוח בשמן המשחה בבנין ראשון מרובה בגדים בבנין אחרון. ואתיא כדמר ר׳ שמעון בשם ר׳ אחא חמשה דברים היו בבית ראשון יתר על בית אחרון שמן המשחה וכו׳ ולפ"ז לא משכחת כהן משיח וכהן מרובה בגדים בזמן אחד. וקשה דהא איבעיא לן לקמן במיתת כולן חוזר או במית׳ אח׳ מהם אלמא משכחת להו בדור אחד. ובמס׳ הוריות אמרו משוח בשמן המשחה קודם לפדו׳ למרובה בגדים ואמרינן נמי במס׳ נזיר יטמא רובה בגדים ואל יטמא משוח במשן המשחה. לכך י"ל דמשכת להו כולהו קודם יאשיהו כגון שהלך כהן משוח למקום א׳ ונתעכב שם או נשבה שם שממנין אחר תחתיו ואין מושחין אותו שאין מושחין שני כ"ג בדור אחד ואם אירע פיסול בזה השני ממנין אחר עד שיעבור פיסולו של שני ואם חזר למקומו השני והוי השלישי כהן שעבר ממשיחתו ומיהו ממשיחתו לאו דוקא אלא לרבויו קרי הכי כדמתרגמינן הכהן המשיח דמתרבא. וגם רש"י ז"ל מודה בזה אלא שתפס במשנתינו פי׳ מרובה בגדים שהוא כהן גדול העיקרי וזה אינו אלא אחר יאשיהו:

ההורג כהן גדול או כ"ג שהרג אינו יוצא משם לעולם. פי׳ רש"י ז"ל כגון שנגמר דינו קודם שמינו כ"ג אחר. ולא נהירא חדא מדפסיק ותני סתם ועוד דמרישא שמעינן לה. לכך הנכון דאפילו היה שם כ"ג כשנגמר דינו פסיק ותני אינו יוצא משם לעולם. וגזרת הכתוב הוא שלא נתן הכתו׳ כפרה לכ"ג אלא כשאין ברציחה שייכו׳ לכ"ג ולכפרה נכתבו ולא לרציחה. ואפשר שטעם הכתוב מפני שהעון חמור מאוד. ויש שנתנו טעם משום דבעינן כ"ג המכפר שיהא נמצא בשעת רציחה ולא הוצרך התנא לפרש אלא שיהא מצוי בשעת גמר דין ג"כ מטעמא דמפרש בגמ׳ ולפי טעם זה לא צריך התנא לתפוס כאן כ"ג הרג שהרג או שנהרג דבלאו הכי נמי משכחת לה להא בשהיתה ההריגה בין כהן לכהן אלא דנקט הכי לאשמועינן דאע"ג דהוה כ"ג בשעת רציחה לא אמרינן שמיתתו וכפרתו באין כאחת. ואין הטעם הזה מתחוור לי: ואינו יוצא משם לעדות מצוה ולא לעדות ממון ולא לעדות׳ נפשות. לא זו אף זו קתני וחשב עדות ממון חשוב מעדות מצוה לפי שמצינו שחייבה תורה עון על כובש עדות ממון ולא על עדות מצוה ועדות נפשות פשיטא דחמירא אע"פ שאין בו קרבן:

גמרא קללת חכם אפי׳ בחנם היא באה. לפי שאין בה תנאי כאידך דעלי והוה משמע כי אחיתופל לפי שלא היה יודע לדרש ק"ו בתחלתו הוא שלא גלה לו קרי ליה קללת חנם מיהו לאו חנם ממש דהא בכל אדם אמר הכתו׳ קללת חנם לא תבא כי נצטע׳ דוד בדבר על שלא גלה לו מיד ולא שם את לבו לדרו׳ ק"ו:

שבשעה שכרה דוד שיתין. הקשה רש"י ז"ל דהא כשקנה דוד מקום המזבח מארונה היבוסי בסוף ימיו של דוד היה כדאיתא בקרא וכבר מת אחיתופל זה כמה שנים קודם. ותירץ דאפ"ה שיתין מעיקרא כרוהו בימי שמואל כי יודע היה דוד באיזה מקום יבנה בית המקדש וכדאיתא בזבחים פ׳ איזהו מקומן (זבחים דף נד ע"ב):

קפא תהומא בעיא למישטפא לעלמא. בתלמו׳ ירושלמי יש שמצא שם חרש שהגביה קולו ואמר אל תטללני מכאן, שאני כבוש על התהום מיום מתן תורה שרעדה הארץ ולא שמע דוד לדבריו ובא ונוטלו: