ריטב"א על קידושין פא.

אמר רבא מלקין על הייחוד ואין אוסרין על הייחוד. פירוש שאשת איש שנתייחדה עם א' ושהתה עמו כדי ביאה אין ב"ד אוסרין אותה לבעלה מפני כך אע"פ שיש עדים בדבר כרישא דקתני מלקין והתם לא סגיא בלא עדים וטעמא דמילתא משום דלעולם אין ב"ד מוציאין אשה מתחת בעלה עד דמודה בעל דאסיר' ליה דהודאתו עדיפא מעדים אי נמי עד דאיכא עדי טומאה ממש או שיראו מנאפים או כמכחיל בשפופרת אבל לא משום יחוד גרידא ולא משום קלא דלא פסיק ודבר מכוער בעדים ואפילו אין לה בנים וכדאמרן ביבמות בפרק כיצד אשת אחיו ובי דינא בעדים הוא דמפקי כלומר בעידי טומאה ואמר נמי בפרק בתרא דמסכת גיטין בשילהי פירקא אכלה בשוק גרגרה בשוק הניקה בשוק בכלן ר"מ אומר תצא אמר ליה ריב"נ אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה והתורה אמרה כי מצא בה ערות דבר נאמר כאן דבר ונאמר להלן על פי שני עדים יקום דבר מה להלן דבר ברור כלומר שלוה או מכר ולא משום אמתלאות גמורות אף כאן דבר ברור כלומר עידי טומאה דבלאו הכי לא הוה דבר ברור וכדאמר נמי בפ' האיש מקדש הוה דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים והא דתנן במסכת כתובות העוברת על דת משה ויהודית תצא שלא בכתובה לאו דמפקי' לה בי דינא מיניה בע"כ אלא שאם רצה מוציאה שלא בכתובה וכ"נ הא דאמרינן ביבמות פרק כיצד רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר ומנעלים הפוכים תחת המטה הואיל ומכוער הדבר תצא שלא בכתובה היינו שאם רצה להוציא יוצאה בלא כתובה לא שיוצאיה ממנו ב"ד בע"כ וכ"פ שם הגאונים ז"ל. ודין הוא דהא קיי"ל אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה אבל בסתירה בלא קנוי אינה נאסרת ואפילו במקנא לה על פי עצמו או במקנ' לה ע"פ עד א' ואמר לה אל תסתרי עם פלוני ונכנסה עמו בפני עדים לסתר או לחורבה ושהתה עמו כדי ביאה אינה נאסרת על בעלה כדאיתא במסכת סוטה והרי אין לך מכוער גדול מזה והא דאמרינן בשלהי מסכת נדרים ההוא נואף דעל גבי דההיא איתתא אתא גברא סליק נואף יתיב בבבא הוה תחלי התם וטעמינון חויא בעא מאריה דביתא למיכל מנהון אמר לי' ההוא נואף לא תיכול מנהון דטעמיה חויא אמר רבא איתתא שריא אם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דליכול ולימות דאלמא אי לאו דאמר נואף הכי אסורה לבעלה התם לאו דמפקי ליה בי דינא אלא דאלו בא לצאת ידי שמים ולבו נוקפו מפיק לה כדאמר בפרקא דלעיל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה שכל שלבו מאמין על פי עצמו או אפילו על פי עכו"ם שאסורה לו אשתו חייב להוציאה בבא לצאת ידי שמים ואם הודה נאמן דהוה ליה ספיקא כדאיתא בפ' קמא דכתובות. אלא דבכה"ג דליכא עידי ייחוד ולא עידי דבר מכוער אלא שהוא אוסרה על עצמו חייב לפרוע לה כתובתה שאם אין אתה אומר כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיהא לה כתובה:

פסק נמצאת אומר כי שלשה דינין בדבר דעל פי עצמו או על פי עד אחד שמאמין בו אסורה לו וחייב להוציאה בבא לצאת ידי שמים ובית דין מוציאין ממנו גם כן על פיו וחייב לפרוע לה כתובתה. ובעוברת על דת משה ויהודית או בעידי דבר מכוער אם רצה להוציא מוציא שלא בכתובה והוא דאיכא התראה כדאיתא במסכת סוטה מיהו דוקא בעוברת על דת אבל בדת יהודית או בעידי דבר מכוער אינה צריכה התראה והא דאיבעיא לן התם בעוברת על דת ורצה הבעל לקיימה אם מותר אם לאו ולא איפשיטא התם במקום בעיא הא איפשטא מאידך דקיימא לן דבעל שמחל על קנויו קודם שנסתרה שהוא מחול וכל שכן לעוברת על דת שאם רצה לקיים מקיים ואין בית דין מוציאין מידו וכ"פ רבותינו ז"ל. וכיון שקיימה לאחר שהיה יכול למיקבל בבית דין ולהוציאה ולא הוציאה גלי אדעתיה דמחל ותו לא מפסיד לה לכתובתה. איכא עידי טומאה ממש או עידי קינוי וסתירה שהוא כעידי טומאה בית דין מוציאין ממנו בעל כרחו שלא בכתובה ואפילו יש לה כמה בנים ואינה צריכה התראה כלל ועידי טומאה קיימא לן כשמואל דאפילו לעונשין סגיא שיראו המנאפין ולא בעי כמכחול בשפופרת מיהו כל היכא דאיכא דבר מכוער ורצה הבעל והוציאה וכנסה נטען בית דין מוציאין ממנו בע"כ וכל שהוציאה בעל מדינא אפי' מעצמו בענין שאסורה לנטען אי כנסה נטען מוציאין בית דין ממנו ובהא חמיר נטען טפי מבעל שאין מוציאין ממנו בע"כ וטעמא דמילתא משום דדבר מכוער הוי כקלא דלא פסיק ומתחזק בב"ד דקיי"ל שלהי מסכת גיטין דאי הוי קלא מקמי נשואין חיישינן ליה ואי הוה קלא דבתר נשואין לא חיישינן ליה הילכך לגבי בעל הוה ליה קלא דבתר נישואין ולגבי נטען הוי קלא דמקמי נישואין ומשום הכי מפקינן לה מיניה ואלומיה אלמיה לקלא אבל בעל שגירש שאף על פי שאסור לו לחזור כיון דמשום נטען אפקה אם החזיר אין מוציאין דקים ליה בקלא דליתיה וכדאיתא התם וכן קבלתי שמועה זו מפי רבינו הרב נר"ו וכן דעת גדולי רבותינו זכרונם לברכה והנה נכון):

מלקין על לא טובה השמועה. פי' אדם ששמועתו רעה שפרוץ בעריות וכיוצא בו ויש רגלים בדבר או קלא דלא פסוק מכין אותו מכות מרדות משום דעבר על הא דכתיב אל בני כי לא טובה השמועה וקיי"ל דאין מלקין על ייחוד אשת איש ידועה אפילו בעדים ואפילו בהכרזה דמשום ייחוד מלקין ליה דילמא איכא דשמע במלקותו ולא שמע בדבר זה ואתה מוצא לעז על בניה שיש לה עכשיו או שיהיו לה לאחר מכאן. אסיקנא דבעלה בעיר אין חוששין לה משום ייחוד ואי גייסא ביה חוששין:

אמר רב כהנא אנשים מבפנים ונשים מבחוץ חוששין להם משום ייחוד נשים מבפנים אין חוששין משום ייחוד. פי' שהפנימיי' יש להם דרך לחוץ ואין לחיצונים דרך לפנים הלכך כשהאנשים בפנים חווששין שמא יצא אחד מהם לחוץ ויתייחד עם נשים הרבה שהוא אסור אבל כשהנשים בפנים אפילו תצא אחת מהן הרי מתייחדת עם ב' אנשים שהוא מותר:

במתניתא תנא איפכא משום דהנהו דבפנים כד נפק חד מנייהו לברא מירתת דילמא נפק חברא שיש לו גם כן דרך לחוץ והוי כפתח פתוח לרשות הרבים הילכך אנשים בפנים אין חוששין משום ייחוד דכי נפיק חד מנייהו לברא מרתת אבל אנשים מבחוץ חוששין שמא יכנס א' מהם לפנים ולא מרתת שאין לחבריו דרך לפנים ונמצא מתייחד עם הנשים שהוא אסור:

ואסיקנא דבין הכי ובין הכי חוששין משום ייחוד הכל לפי דעת יראת שמי' וכן הלכתא דהכל כפי מה שאדם מכיר בעצמו אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו עושה ואפילו להסתכל בבגדי צבעונין של אשה אסור כדאיתא במסכת ע"ז. ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו אין מעלה טינא כלל מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש והיינו ההיא דר' יוחנן דיתיב אשערי טבילה ולא חייש איצר הרע ור' אמי דנפקי ליה אמהתה דבי קיסר וכמה מרבנן דמשתעי בהדי הנהו מטרוניית' ורב אדא בר אהבה שאמר בכתובות דנקיט כלה אכתפיה ורקיד בה ולא חייש להרהורא מטעמא דאמרן אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו ולא כל ת"ח בוטחין ביצריהן כדחזינן בשמעתין כל הני עובדין דמייתי ואשרי מי שגובר על יצרו ועמלו ואומנתו בתורה שדברי תורה עומדים לו לאדם בילדותו ונותנין לו אחרית ותקוה לעת זקנתו. שנאמר עוד ינובין בשיבה דשנים ורעננים יהיו וכי"ר: