ריטב"א על קידושין עט.

אתמר קידשה אביה בדרך וקידשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת. פי' שיש בה סימני בוגרת השנויין בפי יוצא דופן (דף מ"ז) ולא ידעי אם כשקדשה אביה ביום זה היתה עדיין נערה שהיא ברשותו או אם כבר בגרה ויצאתה מרשותו רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו וכיון דהשתא בוגרת צפרא נמי בוגרת ואין חוששין לקדושי האב כלל ושמואל אמר חוששין לקידושי שניהם מן הספק ואסיקנא דאי בתוך ו' חדשים של ימי נערות כגון דידעינן ודאי אימתי התחיל זמן נערות לא אמר הרי בוגרת לפנינו שכל ו' חדשים אלו חזקה הם לנערות עד שידוע לנו שבגרה ואין לנו לתלות אלא משעה שראינוהו בוגרת ולא למפרע ואם אחר ו' חדשים חזקה הם לבוגרות ודכ"ע אית להו דרב ואין חוששין לקידושי האב כלל אלא הכא ביומא דמישלם שיתא חדשים פליגי דההוא יומא לא מוחזק לא בנערות ודאי ולא בבגרות ודאי ושקול הוא בשניהם דזימנין דבגרה וזימנין דלא בגרה הילכך האי יומא לא קיימא בחזקת נערה ולא בחזקת בוגרת ומשמע מדלא אוקימנא בדלא ידעינן בהאי איתתא סימני נערות דמעיקרא מידי כן אייתיתינהו דמני להו אלא שמצאנוה בסימני בוגרת עכשיו דבהא דכולי עלמא חוששין לקידושי שניהם. ואפשר נמי דה"ה דתלינן בה וחדא מנייהו נקט:

ואקשינן לשמואל מדתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר. פי' ומתחלתו היה שלם ודאי ואין ידוע מאימתי התחיל ליחסר כל טהרות שנעשו על גביו כלומר כל טהרות שנגע ועשה טמא שטבל שם על סמך טבילה זו למפרע טמאות ואפילו טהרות שנגע בר"ה דאע"ג דספק טומאה בר"ה ספקו טהור הכא לא בספק חסר משוינן לה למפרע אלא ודאי חסר ומי שטבל בו טמא ודאי אלא כיון דהשתא חסר למפרע נמי חסר ודאי מכיון שראוי לחסר והיינו דרב דאמר דכיון דהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת ודאי וקשי' לשמואל דמשוי לה ספק ופריק דשאני התם דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו ואימור לא טבל אבל הכא ליכא למימר אוקמה בחזקת בוגרת דהא לית לה חזקה דבגרות עד לאחר ו' חדשים כדפרישנא:

וקשיא לן אמאי אזלינן בתר חזקת טמא ניזל בתר חזקת טהרות שנגע בהן שהיו בחזקת טהרה ולא נטמאה מספק ואיכא למימר דכיון דודאי נגע בהם אין להם שוב חזקה וכדאמרי' בשליא בבית דכיון דרוב שליות יש להם ולד הבית טמא ולא אזלינן בתר חזקה דבית כלל למימר אוקים מיעוט שליות שאין להם ולד לחזקת בית שהוא טהור אלא מכיון דה"ל שליא בבית נפק ליה בית מחזקתיה וה"ל כשליא וה"ה להא וכן בנדה לב"ה דמטמאו למפרע מעת לעת כל טהרות שנגעה דכיון דודאי נגעה נפקו טהרות מחזקתם והוה כנדה גופה וכן אתה דן בכ"מ דאיכא ודאי מגע ולא אזלינן בתר חזקת טהרות אלא כשיש ספק במגע עצמו ושמא לא נגע:

ומקשינן אדרבה העמד מקוה על חזקתה ואימור לא חסר עד השתא. פירוש דהא מתחלתה שלם הנחנו אותו ואוקמי' אחזקיה ואסיקנא דלא דמי הא דשמעתין למקוה במקוה איכא תרתי לריעותא חדא דהעמד טמא על חזקתו וחדא דהוה חסר לפניך והכא ליכא אלא חדא לריעותא והיינו הרי בוגרת לפניך אבל חזקה דבגרות ליכא ומשום הכי משוינן ליה התם למפרע בודאי חסר והכא משוינן ליה ספק ואף על גב דבסוטה ליכא אלא חדא לריעות' ומשוינן לה טמאה ודאי לא דמי דהתם מכאן ולהבא אבל הכא למפרע לא. אי נמי דשאני התם דיש רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה כדפריק ר"ש בריש מסכת נדה דהא דמיא למעת לעת שבנדה שתולין ולא אוכלין ולא שורפין כדאיתא התם. והא דלא אקשינן לרב מההיא דבנדה משום דשאני התם דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי ובדין הוא שתהא דיה שעתא דנוקים איתתא בחזקתה אלא שעשו חכמים סייג לדבריהם לטהרות מיהת כדאיתא התם כנ"ל:

ולשמואל מ"ש מחביות דתניא היה בודק את החבית. פירש בריחא או שתקן ממנו קצת וטעמו דאי לא אסור לטעום ואפילו לכהן כי טבל אסור לכהן להיות מפריש עליה והולך ואח"כ שנמצאה חומץ וכל שבודאי חומץ אין תרומתו על היין תרומה ולאו משום דהוה להו שני מינין כפירש"י ז"ל הכא אלא משום דהוה תרומות טעות. וכדפרישנא בפ' האיש מקדש כל ג' ימים ודאי מכאן ואילך ספק בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ו) אפליגו בה אמוראי דחד אמר כל ג' ימים הראשונים של אחר בדיקה ודאי יין דטעמיה חמרא וריחא חלא חמרא מכאן ואילך ספק. וחד אמר כל ג' ימים האחרונים הסמוכים למציאה ודאי חומץ דבודאי כבר איקרם ג' ימים קודם לכן וה"ל טעמיה וריחו חלא דהוה חלא מכאן ואילך ספק חומץ ואפילו ג' ימים הראשונים דדילמא לאלתר איקרם והוה ריחיה חלא דדיניה כחלא והכי מפרש התם:

ורמינן חביות אמקוה. פירוש דקס"ד דהא דחביות רבנן היא ומ"ש התם גבי מקוה דמשוינן לה ודאי חסר למפרע ומ"ש הכא גבי חביות דמשוינן לה ספק חומץ למפרע ופרקינן מאן תנא חביות ספיקא הוה ר"ש דלגבי מקוה נמי ספק משוי לה דתניא מקוה שנמדד כו' אבל לרבנן ודאי חומץ משוינן ליה כי השתא דומיא דמקוה ופירותיו טבלים ודאי למפרע והשתא דאמר הכי מסתברא דלית הילכתא כההיא מתניתא דחביות דהא אוקימנא כר"ש ואנן כרבנן דמקוה קי"ל וה"ה גבי חביות דהא כי הדדי נינהו ומן התימא הגדול על הרמב"ם ז"ל שפסק במקוה כרבנן ובחביות כר"ש ואפשר שהזקיקו לרב ז"ל לומר כן משום דהתם בפ' המוכר איפלגו ר"י וריב"ל בפירוש דהאי מתניתא דחביות במאי דקתני כל שלשה ימים ודאי וכדכתיבנא לעיל דאלמא הלכתא כההיא מתניתין אלא דאם כן אמאי מקשי' הכא לשמואל מחביות ומקוה מרבנן לימא אנא דאמרי כר"ש דהלכתא כותיה ותו דאם כן במקוה נמי הוה ליה למר"ן ז"ל למיפסק כר"ש דמאן פלגינהו ואמאי נקט חוטרא בתרי רישי אלא ודאי הלכתא כרבנן בתרווייהו ומאי דאיפלגו ר"י וריב"ל התם בפי' דמתניתא דחביות לאו משום דהלכת' כותיה בספיקו אלא למגמר מינה מאי דס"ל בדינא דטעמיה חמרא וריחיה חלא אי הוה חלא או חמרא דבהא לא איפלגו רבנן עליה ושפיר מצינן למגמר מיניה הא דינא מכלל ודכותיה בתלמודא טובא כנ"ל. ובריש מסכת נדה דר"ש ורבנן לא למדוה אלא מסוטה ואף על גב דחד מנייהו לא יהיב להו דין סוטה דרבנן מיטמו אפי' ברשות הרבים ורבי שמעון ברשות היחיד תולה משא"כ בסוטה דטמאה ודאי כבר פי' רבינו תם ז"ל דה"ק ושניהם לא למדוה אלא ממה שמחלקין בין אלו לסוטה דלכולי עלמא איכא חלוקה בינייהו ובהאי חלוקה פליגי דרבנן סברי דכרה"י דמי הני לסוטה אבל לא ברשות הרבים לגריעותא דהתם חדא לגריעותא והכא תרתי ור"ש סבר דבר"ה דמי לסוטה לטהרה אבל לא ברה"י דהתם רגלים לדבר שקנא לה ולהכי הויא ודאי אבל הכא ליכא רגלים ותולין וכדמפרש התם:

נימא כתנאי דתניא מי שהוציא מיד מי הוא מוציא מידיהם בלא ראיה. פירוש הא מתניתא איתא בפרק מי שמת אמתניתין דתני לא כתב בה ש"מ הוא אומר ש"מ הייתי פירוש וכיון שעמדתי חזרה מתנתי והם אומרים בריא היית פירוש שאין בשטר המתנה שום הוכחה לענין זה וע"כ מיירי בדאית בה קנין דאי באמירה בעלמא מאי הם אומרים בריא היית דהא בריא לא מקני באמירה וע"כ לאו מתנה במקצת היא דא"כ מאי הוא אומר ש"מ היית דהא מתנה במקצת אם עמד אינו חוזר ואפילו במצוה מחמת מיתה אלא ודאי מתנה בכל היא והיינו לישנא דהם אומרים בריא דמשמע דחילק כל נכסיו לרבים וארישא קאי דקתני כתב כל נכסיו לאחרים ואית בה קנין אי נמי כגון שכתב בשטר סתם אנו העדים מעידין שנתן פלוני כל נכסיו לפלוני וכן פירש הר"ד יוסף ז"ל. במיפה את כחו ולא מוכיח אם הוא מתנת בריא או מתנת ש"מ ואלו היו העדים כאן יכולין היו לברר הדבר ואפי' כתב ידן יוצא ממקום אחר דלית בהא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כדפרשי' התם. ועל הא איפלגו רבי מאיר ורבנן במתניתין מי נאמן ואמרו ליה חכמים המע"ה ואיפלגו בה במתניתא רבי יעקב ורבי נתן דר"י סבר דנכסי בחזקת נותן קיימי ועל המקבלים להביא ראיה שהיה בריא ורבי נתן סבר דבתר השתא מוקמינן לה ואם בריא הוא עכשיו עליו להביא ראיה שהי' למפרע ש"מ כשנתן מתנה זו ואם ש"מ הוא עכשיו עליהם להביא ראיה שהיה בריא כשנתן מתנה והתם פריש רבא טעמיה דרבי יעקב ורבנן דמתני' דקיימי כוותיה משום דספיקא ואוקי ממונא בחזקת מריה ומשום הכי פרכינן הכא לימא רב דאמר כרבי נתן ומוקים לה בתר השתא דבצפרא נמי בוגרת כי השתא ושמואל דאמר כר"י דספיקא והתם דאיכא חזקת נכסים מוקמי' נכסי בחזקתייהו הכא דליכא חזקת הגוף הוה ספיקא וחוששין לקדושי שניהם ופרקינן אמר לך רב אנא דאמרי אפילו לר"י התם הוא דאיכא למימר העמד ממון על חזקתו ובכי האי גוונא לא אזלינן בתר השתא למפרע כיון דאיכא חזקה דמרעא הוא אבל הכא ליכא למרעה לשוויוה בוגרת בצפרא דליכא למימר אוקמה בחזקת נערה דהא כל יומא דמישלם לית לה חזקה דנערות ושמואל אמר אנא דאמרי אפילו לר"נ ע"כ לא קאמר אלא דכ"ע בחזקת בריאים קיימי ואיהו מפיק נפשיה מחזקיה אבל הכא משום דחיישינן לקדושי האב דצפרא מי מפקינן לה מחזקתה דבגרות הוא כל הדין יומא לית לה חזקה דבגרות דביומא דנא לית לה שום חזקה כלל כדפירש לעיל:

ופסק תלמודא הילכתא כוותיה דרב אפילו בשאינו מכחישתו וכ"ש במכחישתו לומר דקים לה שהיתה בוגרת בצפרא שמואל נמי מודה בהא והא דאיצטריך תלמודא למיפסק כותיה דרב אף על גב דהא קי"ל דכל רב ושמואל הלכתא כותיה דרב באיסורי והכא איסורי הוא היינו משום דאמימר פסק כשמואל וכיון דהוא פלוגתא דאמימר ורב אשי פסק תלמודא כרב (וכרב אשי) ותו דפשטה דמתניתין דרבי נתן כרב ושמואל דאמר כרב יעקב דהלכתא כותיה וקמ"ל תלמודא דשנוייא דשניין שינוייא היא דרב דאמר אפילו כרבי יעקב. ותו דהכא נמי איכא ממונא שאין האב זוכה בכסף קידושיה כנ"ל: