ריטב"א על קידושין נו:

מתני' המקדש בערלה וכלאי הכרם דאיסורי הנאה נינהו אינה מקודשת. ואיכא דקשיא ליה אמאי אינה מקודשת בערלה דהא אפשר ליהנות בה שלא כדרך הנאתה כדאמרינן בפרק כל שעה כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן. ולאו מילתא היא דנהי דלית בהו איסורא דאורייתא איסורא דרבנן מיהא איכא והמקדש באיסורי הנאה דרבנן כגון סתם יינם וכיוצא בו א"מ וכדאמרינן בפסחים המקדש אשה בחמץ משש שעות ולמעלה ואפילו בחטי קורדנייתא דשרירן ויבישן שאינם חמץ מן התורה אלא נוקשה דרבנן אינה מקודשת ואע"ג דהמקדש בעדים פסולים מדרבנן מקודשת אומר מורי נר"ו דלא דמי דהתם איכא עדות מעליא מן התורה ומקודשת של תורה היא ולא מפקעי רבנן קדושי דאורייתא בכדי אבל הכא כיון דאמר רחמנא דליתיב לה ממונא ומאי דיהיב לה השתא לאו ממונא הוא דהא אסרוה רבנן עלה לא מיקדשא כלל ומאי דאמרינן לקמן בפירקין דלרבי שמעון חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ואשה מתקדשת בה הכי קאמר דכיון דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא לא אסרינהו רבנן בהנאה אלא באכילה אבל חמץ וסתם יינם וערלה שלא כדרך הנאתם דאיסורי הנאה דרבנן אינה מקודשת כלל וכי תימא והא שרי שלא כדרך הנאתן אפילו מדרבנן לחולה שאין בו סכנה כדאמרינן בפרק כל שעה בעובדא דרבינא דהוה שייף לברתיה בגוהרקיא דערלה ואמר מידי דרך הנאתן עבידנא הא ל"ק ואע"ג דחולה שאין בו סכנה מותר בו שלא כדרך הנאתן מכל מקום אסור הוא לה למכרה לחולה זה וליטול דמים ממנו תדע דהא אפילו בדרך הנאתה מותרת בחולה שיש בו סכנה ואפילו הכי אסור למוכרה לו בדמים דאם כן נמצא נהנה באיסורי הנאה של תורה אלא דודאי אסור למכרם וכיון דכן לא חשיב ממונא כלל ואפילו היא חולה שראויה ליהנות בה אינה מקודשת דלאו ממונא יהיב לה אלא אם כן אומר לה הרי את מקודשת לי באותה הנאה שיש לך שנתתי לך דבר שתתרפאי בו ויש באותה הנאה שוה פרוטה. וכי תימא הרי אכתי ערלה וכלאי הכרם מן הנשרפים הם וקיימא לן דכל הנשרפים אפרן מותר והוי דבר של ממון. ויש מתרצין דמיירי שאין באפרן שוה פרוטה. ומורי נר"ו תירץ דאפי' יש באפרן שוה פרוטה כיון דהשתא לית בהו דין ממון אינה מקודשת דכי שריף להו לבערינהו לאו דידיה נינהו וכל הקודם זכה באפרן:

והא דלא קתני תנא בהדי הני דמתני' איסורא עבודה זרה ופירות שביעית לאחר זמן הביעור דהוו איסורי הנאה נמי משום דבעי למתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת דאלו ע"ז תופסת דמיה ואם קידש בדמיה אינה מקודשת והכי תניא בתוספתא המקדש ביין נסך ובעבודה זרה בעיר הנדחת ויושביו בעירות לבובין באשרה ובפירותיה בבימוס ובמה שעליו במרקוליס ובמה שעליו באיסורי ע"ז כולם אף על פי שמוכרן וקידש בדמיהן אינה מקודשת מיהו הא הוה מצי למתני חמץ בפסח דאיסורי הנאה ואינו תופס דמיו דהא פשיטא ליה דחמץ בפסח אסור בהנאה הוא אלא דתנא ושייר והכי נמי שייר פיגול ונותר. הא דקתני בציפורי מכורע דמשמע דשתיתן אסורות ואלו לקמן אמרינן דמשולחת מותרת אפי' באכילה שלא אמרה תורה שלח לתקלה לא קשיא דמשעת שחיטת השחוטה נאסרות שתיהן ובשעת שלוח הותרה המשולחת שלא נאסרה מתחלה אלא עד זמן זה שיש זמן לאיסורה ושילוחה מתירה:

מכרן וקידש בדמיהן מקודשת טעם הדבר מפורש בירושלמי דגרסי' התם ר' חגי בשם ר' זעירא לפי שאין דמיהן פי' שאיסורי הנאה אינם שוים כלום ואין להם דמים ומעות שנתן לו לוקח בהם גזל הם בידו או מתנה ואמרי' א"ר חנינא זאת אומרת מקדשים בגזילה פי' דכיון דאיסורי הנאה נינהו דלא שוו מידי כדאמרינן וגם אינן תופסין דמיהן המעות שנתן לו לוקח כשלא הכיר בהם גזל הם בידו ובגמרא דילן לא אמרו כן משום דסמכי אדיוקא דדייק רב ממתני' דאחיות דאין מקדשין בגזל ולית ליה דיוקא דרב חנינא דירוש' ור' חנינא לית ליה דיוקא דהתם דיייקינן מדקתני שלהן היתה ומשמע לן דמתניתין דהכא כשהכיר בהן לוקח וגמר ונתן להם מתנה לשמואל או על מנת שיוציאם לו לרב א"נ כשמכרן לעכו"ם ואפי' מכרן לישראל ולא הכיר בהם אע"פ שהיה מכיר בהם מוכר לא נתכוין לגזול אלא שיהו אצלו מלוה וכשיחזור בו לוקח ישלם מביתו וכיון דכן אידך יהבינהו ניהליה לאנפוקיה לאו גזל הוא אלא מלוה ויכול לקדש בהם את האשה:

והא דקתני וקדש בהם לאו דוקא בדיעבד אלא אפי' לכתחילה יכול להוציאם במה שירצה ולקדש בהם שהרי אינם דמי איסורי הנאה כדאמרן אלא שלכתחלה אסור למכור איסורי הנאה שלא יהא כנהנה בא"ה ויהא להם דמים ולהכי קתני מכרן בדיעבד ואיידי דקתני מכרן בדיעבד דוקא תנא נמי וקדש בדמים ולאו דוקא והכי מוכח בפרק השוכר דע"ז בשמעתא קמייתא דאקשינן ממתניתין דהכא דקתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת למאי דתנינן תמן השוכר את הפועל לעשות ביין נסך שכרו אסור ולא משנינן דהתם אסור לכתחילה והכא מותר בדיעבד דאלמא הני אפילו לכתחלה שרי וכדפרי' התם ובפ"ק דחולין אמרינן דאפי' לר' יהודה דאמר חמץ לאחר פסח אסור בהנאה מן התורה חמצן של עוברי עבירה לאחר פסח מותר מיד מפני שהם מחליפים דאלמא חלופיו מותרין לכתחלה לכל דבר ואפילו לאכילה אם הוא בר אכילה והטעם לפי שאינם דמיו. ומאי דקשיא ליה לרש"י ז"ל א"כ מצינו דמים לחמץ בפסח. ואנן תנן האוכל תרומת חמץ פטור מן התשלומין לא מצינו לו דמים מכיון שאסור למכרן לכתחלה וכשמכרן אינן דמיהם אלא מתנה. או מלוה. ומאי דבעי' התם בנדרים מהו בחליפיהן אסור דחלופיהן אסור היינו דאסור להחליפם לכתחלה וזה מבואר. מעתה מי שמכר פירות ערלה וכיוצא בהם מאיסורי הנאה שאין תופסין דמיהן אותן הדמים מותרים בהנאה אבל אסור לעשות כן מפי רבינו נר"ו:

גמ' בערלה מנ"ל דתניא כו'. כלאי הכרם מנ"ל שור הנסקל מנ"ל דתניא ממשמע שנאמר סקול יסקל השור איני יודע שנבלה הוא ונבילה אסורה באכילה. איכא למידק ודלמא בן פקועה שניתר בשחיטת אמו ויש מתרצין דהא אתיא דלא כהלכתא כר"מ דאמר בן פקועה טעון שחיטה. ולא נהירא. ומורי נר"ו בשם רבו ז"ל תירץ דהא ודאי כי אמר רחמנא סקול יסקל השור לאו משום קנסא דשור אלא משום קנסא דבעלים נמי הלכך על כרחך אסריה באכילה לעולם ואפי' בבן פקועה דאי לאו מאי קנסא איכא לבעלים אלא ודאי שלכך אמרה תורה שיסקל כדי שיהיה דינו כנבילה ואפילו בבן פקיעה שאין טעון שחיטה:

ומה ת"ל ולא יאכל את בשרו מגיד לך הכתוב שאם שחטו אחר שנגמר דינו אסור באכילה כו' ואקשינן דממאי דהאי לא יאכל את בשרו להיכא דשחטיה לאחר שנגמר דינו הוא דאתא דלמא שחטו קודם ג"ד לסקילה מותר באכילה ודקאמרת א"כ לא יאכל למה לי פשיטא אי לאו לא יאכל הוה שרינן ליה בהנאה מיהת אתא לא יאכל למיסריה בהנאה מדר' אבהו דאמר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב היתר הנאה כדרך שפרט בנבלה לגר בנתינה ולכותי במכירה לאו דוקא לגר בנתינה ולכותי במכירה דהא פלוגתא דר' יהודא ור"מ היא ואיכא מ"ד א' גר ואחד כותי בין במכירה בין בנתינה ולא אתי ר' אבהו השתא לאכרועי באידך אלא דלישנא דקרא נקט דכתב נתינה בגר ומכירה בעכו"ם ובדין הוא דבלאו דר' אבהו מצי מייתי לה נמי מדחזקי' בר פלוגת' דהא כתיב הכא לא יאכל דמודה חזקיה דמשמע איסור הנאה כדאמרי' בפרק כל שעה אמר חזקיה מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה אלא משום דר' אבהו איירי דרך כלל בכלהו איסורי וחזקיה לא איירי בהדיא אלא בחמין נקט דרבי אבהו הילכך לעולם אימא לך דשחטו קודם שנגמר דינו מותר באכילה וה"ה אם לא שחטו וקרעו מגבו דבבן פקיעה מותר באכילה ובשאר בהמות מותר בהנאה דלא אסור רחמנא עד שעת מיתת ב"ד וכי אתא מיתת ב"ד מיתסר אפילו בהנאה מדכתיב לאו יאכל ל"ש בן פקועה ול"ש בשאר בהמות ומאי דכתיב ובעל השור נקי אפי' הנאת עורו כדלקמן:

ופרקינן אמרי ה"נ היכא דנפקא איסור אכילה מלא יאכל אבל הכא דאיסור אכילה מסקול יסקל נפקא לן כו'. פי' אם איתא כדקאמרת דלא אסר ביה רחמנא מידי עד שעת סקילה א"כ מסקול יסקל נפקא לן איסור אכילה ואפילו בבן פקיעה כדכתיבנא לעיל ולא אצטרך לא יאכל אלא למיסריה בהנאה וכיון דכן אמאי אפקיה רחמנא בלשון אכילה. לימא לא יהנה ואפילו תימא דכתב רחמנא לא יאכל כלישנא דעלמא למה לי למכתב את בשרו דהא בלא יאכל משמע איסור הנאה מדר' אבהו או מדחזקיה ובשרו לא שייך בו כלל כיון דלא מיתכלל ביה איסור אכילה אלא ודאי שמע מיניה דאף על גב דעבדיה כעין בשר דשחטיה כראוי מיתסר בהנאה ולא משכחת לה אלא קודם סקילה ואחר שנגמר דינו והוא הדין בבן פקועה נמי דהא כיון דמיתסר בהנאה לא סגיא דלא מיתסר באכילה:

מתקיף לה מר זוטרא אימא ה"נ היכא דבדק צור ושחט בה דעבדי' כעין סקילה. פי' דהשתא מיתסר אפי' בהנאה משנגמר דינו ואפילו בבן פקועה דאף על גב דלא מת במיתת ב"ד כיון דהוא כעין מיתת ב"ד אסור אבל היכא דשחטה משחט וה"ה בן פקועה שעשאו גיסטרא דלא דמי לסקילה כנ"ל לשתרי ומהדרינן אטו סכין כתיבא. באורייתא והא תנן בכל שוחטין ואית דגרסי ועוד תנן וה"פ ואפילו תימא דנהי דלא כתיב באורייתא מ"מ גמרי גמירי לה בכמה הלכות שחיטה הא תנן בהדיא כנ"ל: בין בציר בין בזכוכית בין בקרומות של קנה. פי' כיון דליכא הפרישה כלל לגבי הכשרא דבשר בין סכין דשאר מילי דהא מתכשר לגמרי בציר כבסכין אפי' לכתחלה ליכא למימרא להאי הפרישא כלל שאלו היה מותר כששוחטין בסכין אף כששוחט בצור היה כשר והשתא דאסר רחמנא בכל ענין אסור בין שוחט בצור בין בשוחט בסכין. והשתא דנפקא לן איסור הנאה מלא יאכל בעל השור נקי למה לי להנאת עורו סד"א לא יאכל את בשרו כתיב בשרו אסור בהנאה אבל עורו לא קמל"ן וכי תימא והא מתני' לא תני הכא דמתניתין מוציא איסור הנאה מבעל השור נקי. ואיכא למימר דמתניתין נמי ה"ק אין לי אלא באכילה כלומר אין לי דמתסר אפילו בהנאה אלא בדבר הראוי לאכילה כגון בשרו דבר שאינו ראוי לאכילה אלא בהנאה מניין שיאסר בהנאה ת"ל ובעל השור נקי. אבל מדברי רש"י ז"ל נראה שהוא מפרש דתנא לית ליה דרבי אבהו וכך פירש השתא דנפקא לן מלא יאכל ולא דרשינן איסור הנאה כדדריש תנא מבעל השור נקי ולא מיחוור לפום סוגיין. ועוד דאפילו מאן דלית ליה דרבי אבהו אית ליה דחזקיה וכדכתיבנא לעיל. ולמאן דמפיק מבעל השור נקי למעוטי מחצי כופר ומדמי ולדות נפקא ליה הנאת עורו מריבויי דאת בשרו הטפל לבשרו וכדרבי עקיבא דדריש את לרבות דכתיב את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים כך פי' שמועה זו מורי נר"ו ותו לא מידי: