ריטב"א על כתובות ע.

הא מני ר"מ היא דאמר מצוה לקיים דברי המת וכן הלכתא מדאמר בסמוך להדיא והא קי"ל כר"מ והקשה ר"ת ז"ל כיון דהלכתא כר"מ למה הוצרכו חכמים לתקן שיהיה דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דבשלמא הא דר"מ איצטריך משום דאיכא בברי' האומר נעשית דבר לאחר מיתתו שמצוה לקיים דבריו וכדאיתא בפ"ק דגיטין אבל כיון דאיתא להא למה להו תקנתא דהתם וכ"ת דמשום הא אין כופין דליכא אלא מצוה בעלמא הא ליתא מדאמרי' בגיטין האומר פ' שפחתי עשת' לי נחת רוח עשו לה קורת רוח כופין את היורשין לעשות לה קורת רוח משום מצוה לקיים דברי המת אלמא כופין על מצוה זו. ותירץ ז"ל דלא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אלא בדבר שהושלש ביד שליש מתחלה לכך דומיא דמתני' דהכא וההיא דאמרי' האומר תנו שקל וכו' הממון הושלש לכך בידם וכן ההיא דפ' קמא דגיטין הא לאו הכי אין בו מצוה והביא ראיה ז"ל לדבריו ממעש' דרב' ואיסור גיורא דלא הוה משכח אנפא היכי זכה בהו רב מרי בהנהו זוזי ואמאי והא איכא מצוה לקיים דברי המת אלא וודאי כיון שלא הושלש בידו הממון מתחילה לכך אין בו משום מצוה לקיים דברי המת והקשו לו ז"ל ההיא דשפחה שאמרו כופין היורשים לעשות לה קורת רוח והתם אין השפחה ביד שליש ותירץ דכיון שהיא ברשות עצמה וזכה מעצמה וגם יש בה זכות לשמים לזכות בה מיד הרי דינה כממון דעלמא כהושלש לכך וזה דוחק גדול, אבל הנכון שאין אומרים מצוה לקיים דברי המת אלא במי שאומר בלשון צוואה שאומר עשו כך וכך אבל אם אומר בלשון מתנה נתתי או הרני נותן דבר פלוני לפלוני אין בזה מצוה לקיים דברי המת ולפיכך הוצרכו לתקן דין מתנת שכיב מרע שהוא מקנה באמירה ואפי' כשאומר בלשון צוואה אין בו מצוה אלא כשאמר למי שספק בידו לעשות כגון שצווה ליורשים או לאחרים שהממון ברשותם או שנתן להם כח בדבר ושאמר כן בפניהם ושתקו או קבלו עליהם והא"ש ההיא דשפחה כי לשם אמר כן ליורשים ושתקו אבל ההיא דאיסור גיורא הא אמר רבא כי שלח לי לא אתינא וא"כ אפי' כשיצוה איסור שיתנם רבא לרב מרי אין על רבא מצוה לקיים דברי המת:

תנן התם הפעוטות מקחן מקח כבר פירשתי במקומו יפה בס"ד.

אבל אם יש אפטרופוס אין מקחן מקח פי' כל אפטרופוס במשמע בין שמינהו ב"ד בין שמינהו אבי היתומים ואפשר דה"ה ליתומים שסמכו אצל בעל הבית הבית שדינו כאפטרופוס לענין זה שהרי יש לו רשות לעשר פירותיהם ולמכור בנכסיהם כדמוכח התם בעובדא דההיא סבתא וצ"ע:

מאי אין מעשה קטנ' כלום דאפי' בעלמא וש"מ דדוקא קטנ' אבל גדול' אפי' במקום אפטרופס מעשיה קיימים ואע"פ שהשליטו האב בידו לזמן הידוע אם שמטו היורשין הממון מרשותו מה שעשו עשוי דאין עליהם מצוה מכאן ואילך שהרי אין ספק בידו לבטל דבריהם מ"ר. כתב ר"ח ז"ל דמתנתן מתנה אפי' במקום אפטרופוס דהא טעמא דמתנה מפרש התם משום דאי לאו דעביד להו נייח נפשא לא הוו יהבי לאידך מתנה והאי טעמא איתיה אפי' במקום אפוטרופוס ואין זה נכון דבמקום שמקחן מקח וממכרן ממכר עשו חכמים מתנתו כממכרו מן הטעם ההוא אבל במקום שאין ממכרן ממכר אין מתנתם כלום דבמקח וממכר נמי איכא נייחא דנפשה ואפילו הכי אין מעשיהם כלום במקום שהאפטרופוס וכן עיקר מפי רבינו ז"ל:

פרק שביעי המדיר המדיר את אשתו מליהנו' לו עד שלשים יום יעמיד פרנס פירוש רש"י ז"ל אבל מתשמיש המטה לא חייל נדרו כלל דהא משועבד לה דאלו הוה חייל [לא הי'] יכול להשהות [אלא] שבת אחד לב"ה או שתי שבתות לב"ש כדתנן בפרק אף ע"פ והקשה עליו ר"ת ז"ל דלמאי דאוקימנא מתני' בעודה ארוסה הא חייל נדרה אפי' מתשמיש המטה כשם שחל על שאר הנאו' ועוד כי פרכינן היכי [מצי] מדיר לה אדפרכינן ממתני' דקונם שאני עושה לפיך נפרוך ממתני' גופה דאתשמיש לא חל נדרה משום דמשעבד לה כדפירש"י ז"ל וי"ל לפירש"י [דמרן] ז"ל פי' משנתינו בקוצר כמנהגו וה"ק דהא דקתני יעמיד פרנס שלשים יום ואף ע"פ שתשמיש המטה לא אפשר בפרנס היינו טעמא דמילתא דלמאי דאוקימנא מתני' כשהיא ארוסה פשיטא דל"ק אתשמיש המטה דהא לאוקימתא דאוקימנא כשהגיע זמן אינו מחויב לה בעונה ולמאי דאוקימנא כשהדיר' כשהי' ארוסה ונשאת הא סבר' וקיבל' ולאוקימת' קמייתא דאוקימנ' כשהגיע זמן אינו חייב לה בגניבה ולמאי דאוקימנ' כשהדירה כשהוא נשואה אמזונות חל נדרה משום דאמר לה צאי מעש' ידיך אבל אתשמיש [לא] חייל (לא) נדר' והיינו דפסיק ותני יעמיד פרנס והא דלא פרכי' מעיקרא ממתני' גופא דמוכח מינה דאתשמיש לא חל נדר' מדקתני עד שלושים יום יעמיד פרנס טפי ניחא לן למפרך ממתני' דעלמא דמפרש בהדיא מלמפרך מדיוקא דמתני' דהכא ותו דההיא ניחא לן טפי דפרכינן ממעשה ידי' למזונות דשייכי להדדי ודינם שוה מלמפרך מעונה דדילמה בעונה אפקעוה רבנן לנדרה טפי משום בטול פרי' ורביה וכבר פי' בפ' אע"פ [עיין לעיל (כתובות דף ס"א) בסופו] אמאי לא אמרינן דיכול למיחל נדר' אתשמיש המטה באומר הנאת תשמישך אסיר עלי. ור"ת ז"ל פי' דלישנא דליהנו' לו לא משמע אלא אסור נכסיו ולא אסור דגופו אי נמי דבתר דאיירי תנא לעיל במדיר' מתשמיש איירי הכא במדיר' מנכסיו וכן מוכח בירושלמי דרמי מתני' דהכא אמתני' דמדיר את אשתו מתשמיש המטה והכי אמרינן התם תמן תנינן שתי שבתות והכא אמרינן שלשים יום ופרקינן תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנדסיו פי' שהדירה מנכסיו בפי' או שהיו מדברים קודם לכן בענין שמוכיח שלא הדירה אלא מנכסיו:

יותר מכאן יוציא ויתן כתובה פי' כופין אותו להוציא וליתן כתובה דהא אמרינן בעלמא האומר איני זן ואיני מפרנס רב אמר יוציא ויתן כתובה ושמואל אמר עד שאתה כופהו להוציא כופהו לזון אלמ' רב כופין קאמר וכן אמר בירושלמי מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לכ"ש ועוד דעד כאן ל"פ שמואל אלא התם דאפשר לכופו לזון אבל הכא דאי אפשר דהאי מודר' היא מנכסיו לכ"ע כופה אותו להוצי' ומיהו יש מקומת דקתני יוציא ויתן כתובה ואין במשמע שכופין וכדגרסי' בירושלמי עלה דאמרינן שאין מעשין אלא לפסולת והא תנן המדיר יוציא ויתן כתובה ופרקינן שמענו שמוציא' שמענו שכופין בתמי' כלומר דאע"ג דקתני שיוציא לא משמע כפי' בכל דוכתא עד דאיכא הכרחה אחרינא דלא גרע ממוכה שחין כגון הא דמדירה מתשמיש המטה דהתם ודאי כופין שאפי' באומר אי אפשי אלא בבגדי יוציא ויתן כתובה הא באידך אין במשמעותו כפי' על הגט אלא מבקשים על הגט וכופין על הכתובה וכבר פי' לעיל גבי המשרה את אשתו מאי דאקשו ופריקו בירושלמי ממתני' דהכא אמתני' דהתם (ודאי כופין שאפי' האומר אי אפשר אלא בשקבלו עליה):

המדיר את אשתו שלא תטעו' כו'. פי' לאו מפירות דידיה בלחוד דא"כ אמאי חמירא הא מרישא דהדיר' מכל נכסיו אלא ודאי ע"כ מתני' מפירות דעלמא וא"ת והא אין אדם אוסר פירות העולם על חבירו ואע"ג דבתלמודא אוקמי' בשנדרה היא וקיים לה הוא וקרי ליה מכירה לפי שקיים ל"ה ה"מ לשמואל אבל לרב מתני' במדיר ממש משמע לן וי"ל דלרב מתני' כשהדירה מנכסיו או מתשמיש המטה אם תטעום א' מכל הפירות [וכ"ת] תיכול ותתסר ותמתין [שלשים יום] במזונות ושבת אחת בתשמיש המטה הא אמר רב דאין לה להמתין אלא במפרש והא בסתם וכדאי' בתלמודא בהדי':

גמרא וכיון דמשתעבד לה היכא מצי מדיר לה ולא ניחא לאוקמי בשנדרה הוא שלא ליהנות משלו דלישנא דהמדיר לא משמע לפום פשטא אלא בדאדרה איהו ועוד כי נדרה היא [הא] שמעינן לר"מ [דאמר] דהיא נתנה אצבע בין שיניה כדאי' לקמן וסתם מתני' ר"מ היא וא"כ למה יוציא ויתן כתיבה דכי פרכינן לקמן הא וודאי אע"ג דבעלמא קונמות מפקיעין מידי שיעבוד הכא אלמוה רבנן לשעבודה דבעלה דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתא: