ריטב"א על כתובות ו:

ה"ג אמר אביי לא דטריד דלא מצי בעיל אמר רבא וטרדו פטור אלא מעתה ויש נוסחאות שמהפכין אביי במקום רבא ורבא במקום אביי וטעות הוא ;

אבל חייב פירש"י דכתיב פארך חבוש עליך והקשו בתוס' למה ליה למנקט האי טעמא דאבל מעולל בעפר קרנו תיפוק ליה מדאמרינן במסכת מועד קטן מדאמר ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דכ"ע אסור וכ"ת דבעי מרן לפרושי לן טעמא דקרא ומאי מרווחי' בהאי טעמא ופרושו משום דלא נימא ניליף מתפילין לשאר מצות אתא רבינו לומר דשאני תפילין שיש בהן פאר ואין פאר במקום אפר ולישנא דרב מסייע לפירוש זה דרבינו ז"ל דנקט לפי שנאמר בהן פאר ולא נקיט קרא דפארך חבוש עליך ;

חוץ מן התפילין אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר חוץ שהרי היא פטור מן התורה כדילפי' התם מדכתיב האנק דום דנילף מיחזקאל שלא היה אבל גמור ואסור בתורה כ"ש לאבלים דקולא דאבילות לא ילפינן מיחזקאל אבל חומרא דאבילות ילפי' מיניה מכ"ש:

ואביי התם בטרדא פליגו דלכ"ע אסור לבעול בתחלה בשבת אלא דמר סבר דטריד דלא מצי בעיל ומ"ס דלא הוי טרדא וא"ת ולמאן דסבר טרדא היא תקשה ליה אבל לספינה וי"ל דשאני התם דטרידי טרדא דרשי' לגמרי משא"כ בזו דנהי דלא טריד במצוה ממש המצוה גורמת טרדתו והלכתא כבבא דטרדא דלאו כמעשה חשיבא טרדא לפטרה מק"ש:

והני תנאי כהני תנאי. פי' אליבא דרבא דאמר בבעילה גופא איפלגי תנאי דלעיל וקשה לאביי דאמר דכ"ע אסור לבעול בתחלה בשבת ובטרדא איפלגו והרי זה כאלו אמרינן תניא כוותיה דרבא אלא משום דהא דרבא לאו מימרא היא אלא דמתרץ מתניתין נקטיה האי לישנא לאמר והני תנאי כהני תנאי:

מאן חכמים אמר רבא רבי שמעון דאמר דבר שאינו מתכוון מותר וא"ת אם כן ת"ק דאסר רבי יהודא ותקשה ליה לרב דשרי והוא סבר הלכה כרבי יהודא וי"ל דהא דרבא לאו הכרחה היא אלא סברא דנפשיה ורב אמר לך דאדרבה מאן חכמים רבי יהודה ומשום דלהנאת עצמו הוא צריך ומקלקל בחבורה הוא ותנא קמא רבי שמעון דסבר לדם הוא צריך ומקלקל חייב:

אמר ליה אביי והא מודה פירוש בשלמא לדידי טעמא דמאן דשרי משום דדבר שאין מתכווין מותר כרבי שמעון הא פסיק רישיה ולא ימות אמר ליה לא כהללו בבליים אלא כהללו שאין פתח נפתח:

אמר רבי טרדו למה כלומר מה טרדו של בועל להיפטר מק"ש אפילו בחול ומהדרינן לשאין בקי ופריך יאמרו בקי מותר ושאינו בקי אסור כלומר בקי מותר לבעול ושאינו בקי אסור לבעול ולדידיה פסיק רישיה ולא ימות הוא וה"ה דמצי פריך שיאמר בקי חייב ושאינו בקי פטור אלא דאידך עדיפא ליה דהוה עיקר פרכי' מעיקרא שיהא כולם אסורים לבעול משום פסיק רישיה והשתא פריך דשאינו בקי מיהא ליתסר ופרקינן רוב בקיאין הן. נראה לפום פשטא דשמעתין דה"ק רוב העולם בקיאין בהטיה ולפיכך אמר סתם מותר לבעול ולא חש להוציא את המועט מן הכלל ואע"ג דאותו מיעוט אסורים מיהו אי אפשר לפרש כן חדא דלאו אורחא דתנא למימר סתמא במידי דאיכא אסורי אפילו למעוטי והכא קתני וחכמים מתירין ופסקינן לקמן סתמא מותר לכתחלה לבעול בשבת וליכא למימר בתר רובא אזלינן ושרי לכולהו מן הסתם שהרי המיעוט ניכר הוא כי הוא יודע בעצמו שאין בקי ועוד דר"ג שקרא ק"ש בלילה ראשונה למה אמרו לו תלמידיו למדתנו רבינו חתן פטור דלמא ר"ג מרוב דבקיאין היה ועוד דהא בבליים הם שאין בקיאין בהטיה ור"ג מא"י היה ועוד פטור מק"ש למאן אי בקיאים לא טרידי אי לשאינו בקי הרי הוא אסור לבעול ולרבא טרדא דלא מצי בעיל לאו טרדא הוא ועוד דהתם במס' נדה דאמר שמואל יכולני לבעול כמה בתולות בלא דם אמר רבא שאני שמואל דרב גוברי' ומאי גוברי' דרוב בקיאין הן ואין השכל ולא הטבע נותן שתהא שם בעילה אחרת בלא דם ובלא הטי' לכך יש לפרש שזה הלשון שאמר רבה לא כהללו בבליים היה לשון סתם וכוונת רבה לומר לא כהללו בבליים שאינם בקיאין בהטי' וסבורים שאין הטי' מזדמנת לשום אדם אלא כהללו שבקיאין וסבורים שפעמים שמזדמנת הטי' לכל אדם ולא הוה פסיק רישיה ואביי הוא סבר שכוונת רבה לומר שלא התירו בשבת לבעול לכתחלה אלא לאותן שבקיאין במעשה הטי' לבעול בהטי'. ועל זה הקשה א"כ (שם) טורד למה בשבת כלומר כיון שבקיאין במעשה למה פטרו אותו מק"ש כדקתני פטור ורבא סבור דהכי פריך ליה כיון דאפשר בהטי' כיון שאנו בקיאין במעשה הרי יש לו טרדא ועדיין לא הבין אביי דבריו של רבא והיה סבור כי כוונת רבא לומר שאין אלא למי שאינו בקי וה"ק מ"מ יאמרו בקי מותר לבעול ושאינו בקי אסור לבעול וחד מתרתי פרכי נקט כדפרשי' לעיל ועכשיו הבין רבא דברי אביי ואמר לו רוב בקיאים הם כלומר שאפי' הבבליים בקיאין הם חשובים בשעת מעשה שאף להני מזדמן הטיה ולכן שנו סתם וחכמים מתירין ואפ"ה פטור מק"ש ואפילו בני ארץ ישראל משום טרדא שאין בקיאין בשעת מעשה לדעת לכוון ממש לבעול בהטיה בר מדשמואל דרב גוברי' וכן פי' ר"ת ורש"י פי' רוב בקיאים הם הלכך סתמא לא פסיק רישיה ונראה לי לפי פשיטא מן הלשון הזה שלכל אדם התירו אפי' למי שאינו בקי במעשה כיון שהרוב בקיאין יש לומר שאפשר ובדרך ר"ת ז"ל. אבל ממה שפירש בסמוך גבי שושבינים למה נראה שהוא סובר בקיאין ממש קאמר שבקיאין לבעול בלא דם וכפי פשוטו של לשון שפי' לעיל דכיון שרוב בקיאין תולין סתם כל אדם שהוא מן הרוב ולפיכך אמר שהוא מותר לבעול ולא חשו למעוטי אבל אין לפרש כן מן הטעם שאמר לעיל. אלא מעתה שושבינים למה פירש"י כיון שיש בקיאים לבעול בלא דם מה מועיל שושבינים שתקנו חכמים לבקר אחריהם שלא ינהגו מנהג רמאות ומפה למה לברר הבתולים ואהדר ליה שמא יראה ויאבד שמא לא יטה ויצא דם ויאבדינו ויאמר לא מצאתי דם דאלו בהטיה אם בא לטעון תאמר לו עדיין בתולה אני שהאשה מרגשת בהטיה והקשו בתוס' דלפ"ז כל תירוץ זה שתירץ עיקר חסר מן הספר כי רב חנן הכי קאמר לו מה יועילו שושבינים לבקיאין בהטיה ובזה לא תירץ כלום וה"ל לומר דאמרת ליה בתולה עדיין אני לכך פירש ר"ת ז"ל לפי פירוש של מעלה דה"ק שושבינים ומפה בשבת למה כיון שכל עיקר לא התירו בעילה בשבת אלא על דעת הטיה מה ענין לשושבינים ומפה דהא מתחזי לכ"ע תרתי דסתרן אהדדי א"ל שמא יראה ויאבד כלומר כיון שאינם בקיאין במעשה אין לחסר מן התקנה אף בשבת שמא יראה ויאבד ולזות שפתים דעמי הארץ דתרתי דסתרן אהדדי לא חיישינן ורש"י פירש שמא יראה ויאבד כי לפעמים שיצא קצת דם הטיה מן הצדדים וכיון דמזדמן כן אפי' פעם באלף פעמים ראוי הוא לעמוד שם שושבינים ומפה א"נ דליכא לזות שפתים שהעולם יסברו שאפילו בהטיה שמא יראה ויאבד:

מתיב רב אמי אם לתקן לה פה להיות לפתח כדי שיתרפא חייב שהוא מתקן וחייב משום בונה דאשכחן בנין בב"ח דכתיב ויבן את הצלע והקשו בתוס' דהא קי"ל בעירובין דכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא לאו פתח הוא ותרצו דה"נ עשוי להוציא ליחה ולהכניס אויר:

ואם להוציא ממנה ליחה פטור פי' דפטור ומותר לכתחלה דאע"ג דאפשר דעבד פה הוה ליה דבר שאינו מתכוין שהוא מותר ואוקימנא התם כר' שמעון וכיון שכן קושיין הכא לשמואל דאסר אליבא דבי רב וקס"ד דר' אמי דחבור דם בתולים וחבור ליחה דמורסה שווים הם וס"ל דה"נ לדם הוא צריך ופתחה ממילא קאתי ובדין הוא דמצי לשנויי דהא דאסר שמואל היינו משום דלפתח הוא צריך ומקלקל בחבורה חייב כר"ש והוה ליה דבר המתכוין שאסור דהו"ל כמתבינן במורסה לעשות לה פה אלא ר"א דמותיב לה ס"ל כרבה דאמר לעיל מאן חכמים ר"ש היא דאמר דבר שאין מתכוון מותר הלכך בעיא לתרוצי אליבא דרבה ואמרינן דלא דמי דהאם במורסה פקיד ועקיר אבל הכא פקיד ולא עקיר ואפי' מתכוון להוציא דם עושה חבורה קצת אליבא דשמואל ופי' דפקיד ולא פקוד דאע"פ דמדאורייתא פקיד חשיב לפי שאינו נבלע בבשר דומיא דאילים מאדמים מכל מקום כיון דלא עקיר לגמרי והוה מדובק קצת במקומו אסור הוא מדרבנן מפני שדומה למחובר וכן פירש"י ז"ל ויש מקשי' אמאי לא משני ליה דהתם במתכוון להוציא ליחה אע"פ שמחוברת היא הוה מלאכה שאינה צריכה לגופא שהוא פטור מן התורה ובמקום צערא שריא אפי' מדרבנן במס' שבת גבי נחש אבל הכא מלאכה שצריך לגופה היא להראות שהיא בתולה ומתרצין דמלאכה דהתם נמי מלאכה לגופא חשוב כיון שעושה להקל מעליו ולאו מילתא היא אלא כך היא פריקין של קושיא זאת דר' אמי קים ליה דליחה מיפקד פקיד ומשום הכי מותר ולא משום מלאכה שאינה צריכה לגופא וס"ל שאף דם בתולים מיפקד פקיד כיון שאינו נבלע בבשר ואע"פ שצריך לגופו של דם אין לאסור כיון דפתח ממילא הוי הוי דבר שאינו מתכוון ותלמודא משני דשאני דם בתולים דלא פקיד לגמרי ואית ביה איסורא דרבנן מיהת וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל: