ריטב"א על כתובות כה.

ואלא מאי גדול' חזקה פשיט' דמספיק' מפקינן להו מחזקייהו וא"ת ולמ"ד אין מעלין הא ליכא למיחוש למידי וא"כ מאי גדולה חזקה ויש שפי' דהכי קו' דתלמוד' היא דפריך לכ"ע ולא דייק הכא לישנא דאמר ואלא אלא ה"פ בשלמא לדידי לית לי טעמייהו דרעי חזקייהו לדורות הא ודאי לא טעי בהכי אדרבה אלו היו יכולין היו מורידין אותו שהקול היה משתכ' וכיון דכן אע"פ דמדינ' אין מעלי' איכא למיחש שמא יטעו ויעלו אותו ליוחסין אי לאו משום דגדולה חזקה אלא לדידך א"א דריעי חזקייהו לדורות הא ודאי לא טעו בהכי אדרבה אלו היו יכולים היו מורידים מחזקתם וכמו שנעשו בימי עזרא אי לאו דאוקימינהו עזר' בחזקייהו א"כ מאי גדולה חזקה:

וא"א מתרומה דרבנן וכי מסקינן מתרומה ליוחסין הא ודאי לא היה צריך לומר השתא כי מסקי מתרומה ליוחסין אלא דקושטא דמלתא קאמר השתא דגופא הכא ליכא למימר הא דאמרינן לעיל למ"ד מתרומה כיון דאכלו תרומה אתי לאסוקינהו וליכא לאברוחי מתרומה כדלעיל והדין אורחא דתלמודא בדוכתא טובא:

אכילת חלה דאורייתא לגופא ולתרומה דאורייתא. פירשו סבירא ליה להאי תנא שאין מעלין מתרומה ליוחסין ומסקינן מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא וא"כ כיון דחלה מדרבנן היא מאי אירי' סורי' אפילו בבל נמי בשלמא אי חלה בזמן הזה דאורייתא משום הכי נקרא סורי' משום דס"ל כיבוש יחיד שמי' כיבוש וחלה דידי' דאורייתא וי"ל דאע"ג דחלה בזמן הזה דרבנן אפילו בארץ מ"מ חמירא חלה דסוריא כיון דאית ליה עיקר מן התורה בזמן שבית המקדש קיים משום דכיבוש יחיד שמי' כיבוש וכן יש לנו לפרש באידך מתני' דבסמוך דקתני חילוק גרנות דבסוריא ואוקימנא דקסבר דתרומה בזמן הזה דרבנן ואפילו הכי דוקא בא"י חמירא דאית ליה עיקר מן התורה משא"כ בסוריא דקסבר ההוא תנא דכיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש וכן פי' רש"י ז"ל:

אף אלכסנדריא של מצרים בראשונה מפני שבתי דינין קבועי' שם פי' והא קמ"ל דאי איכא האי דינא דקבעני' דהכא כד הוה קביעי התם בנשיאת כפים הוה חזק' דאי לא מאי קמ"ל דהאי מאי דהוה היה:

שבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה. פי' רש"י ז"ל נתחייבו בחלה דכתיב ביה בבואכם ותניא בספרי משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה שבכולן נאמר כי תבואו כי יביאך וכאן נאמר בבואכם ללמוד כיון שנכנסו לה נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה ומעשרו' דכתיב מעש' דגנך תירושך ויצהרך תבואת זרעך המיוחדת לך ועוד שהרי תלה הכתוב במעשר במנין שני השמיטה כדכתי' בשנה השלישי' שנת המעש' ושמיט' לא נאמר עד שנכנסו וחלקו כדאי' בסדר עולם ובמס' ערכי' ע"כ ובפ' בהר סיני אשכח' דמפיק שלא נהגו שמיט' עד שכבשו' וחלקו' דכתיב שדך וכרמך ועד שכבשוה וחלקוה לא הוא שדך וכרמך ואיכא דמפיק דשמיטן נפקא לן מדכתיב ביובל לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה וילפינן שמיטין מיובל מדכתיב וזה דבר השמיטה שמוט בב' שמטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים וכו' והא אתיא שפיר אליבא דר' דדריש הכי בפרק השולח אבל ר' יוסי דהוא תנא בסדר עולם לית ליה דר' כדאיתא בירושלמי בשביעי' ותו דכתב ז"ל בפרק השולח דשמטות קרקע אינו משום יובל שהשדות לבעליהן כדפירש רש"י ז"ל אלא שמיטות עבוד' קרקעות ונשבעין ואע"פ שפרשו הוא הנכון כדפרישית בדוכתא בס"ד ובתוספת כתבו ותרומה ומעשר לא משמטין לפי' אלא מדכתיב ועברת' את הירדן בארץ וכו' והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ואת תרומת ידכם ומסתמא לא נתחייבו להפרישו אלא כשהוא ראויה להביאו ולא שהיה מופרש ומונח עד לאחר כיבוש וישיבה ואע"פ שבזמן הזה למ"ד קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא מפרישן לאבוד מעתה הדרי שמטות ממעשר שאין נוהגין אלא לאחר כיבוש וחילוק שהרי תלה הכתוב מעשר בשמיטין וכדפירש רש"י ז"ל. יש ספרים דגורסין כתנאי כי תבואו יכול משנכנסו בה שנים או שלשה מרגלים ת"ל בבואכם ואין גירסא זו מכוונת דהא גבי חלה לא כתיב כי תבואו וה"ג לה יכול משנכנסו לה וכו' ת"ל בבואכ' ופי' ז"ל כיון דשוה ביאה זו לגמרי דכתי' בבואכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתם מדלא כתיב כי תבואו. וחיוב חלה נמי דהא תניא בכיבוש הארץ קודם כיבוש וחילוק שהיה רובה ביד ישראל מ"מ בעינן שיהי' כל ישראל או רובם וכו' בארץ כמו שהיא בזמן כיבוש דשיבה וכדאסקינהו עזרא לאו כולהו סליק אע"ג דחלה נהגה מן התורה בזמן כיבוש וחילוק לא נהגה עכשיו כיון שאיו רוב ישראל עליה ואפי' מתרומת ומעשרות נוהגות בה מן התורה משום קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא וזו הכתוב הוא נחלה: