ריטב"א על כתובות קב:

גופא אמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך פי' הרשב"ם ז"ל דווקא שעמדו וקדשו באותו מעמד אבל במעמד אחר צריך קנין והיינו דנקטינן עמדו וקידשו ור"י ז"ל פי' שזה אינו דלעולם כל שקדשו על דעת התנאים הראשוני' הוא ועמדו לשון התלמוד הוא בכמה מקומות כדתנן ועמד פרנס א' ופרנס את אשתו מיהו כל שלא קדשו לא קנו וכן אם חזרו בהם בפני עדים קודם קדושין ובירושלמי אמרו שאין האם פוסק ע"י בתה ולא האח ע"י אחותו ואמרי' ג"כ שהאב אינו חייב אלא בפוסק בנשואין הראשונים ודעת הגאונים ז"ל הוה דמהני הא דרב גידל אפי' בפוסק ע"י עצמו מטבע ודבר שאינה ברשותו ושאינה נקנה בחליפין והא דרב גידל בחיוב דקנין הוא וכל דמהני התם מהני הכא בדברי'. ומסתברא מלתא דרב פי' מסתברא כי אי נמי מסתברא לעלמא. בבתי נערה פי' ובאבי' דוק' דקא מטי הנאה לידי' אבל (לא בן הבן כלל) [בוגרת דלא מטי הנאה לידו לא] והאלהי' אמר רב אפילו בוגרת דאי לא תימא הכי וכו' וש"מ שיכול אינש למימר כה"ג אפ' על מלתא דלא שמיע ליה כיון דאית ליה הכרחא דאמר ליה ודו"ק:

אמר ליה רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב פי' רש"י ז"ל ויש עיקר לכתיבתן לגבות ממשעבדי כשנכתבו או אין עיקר לכתיבת דאע"פ שנכתבו לא עדיף ממשעבדי כיון דלא הוו בהו קנין א"ל לא נתנו לכתוב שאעפ"י שנכתבו לא טריף ממשעבדי ומותבי' לרב אשי מדתנן הפקחין היו כותבין ומדנקט לישנא דכתיבא מכלל דהא נמי בכלל פקחותא דקרובי אשה כדי שתטרוף ממשעבדי דאע"ג דעיקר פקחותא דקתני תנא איכא מפני שאומרים כל זמן שאת עמי כדמוכח מתני' מ"מ הא נמי בכלל דאי לא לתני אומרין או פוסקי' ופרקינן דהא כתיבה אמירה היא כדתנן הכותב לאשתו דין ודברים ותני רבי חייא האומר ודקארי לה סבר דאדרבה התם בלחוד כדתני עלה רבי חייא ואין למדים משם למה שלא נתפרש לו כן ואותבינן מהא דתנן אין כותבין שטר ארוסין ולא מצי למטען פרעתי דהא ודאי כל היכא דלא מטא זימנא בלאו הכי נמי לא מהימן וכל היכא דמטא זמניה אפילו איכא כתיבה נמי מהימן דחזקה היא שלא היו כונסין אלא בכך אלא וודאי דעתייהו לכתוב לענין משעבדי קאמר ופרקינן דלרב אשי מתניתן בשטר קדושין וכדרב פפא ורב שרביא ושמעי' מינה דהלכתא כוותייהו כיון דרב אשי הכי סבירא ליה וכן פסק הרי"ף ז"ל אבל ר"ת ז"ל פי' דכל היכא דנכתבו פשיטא דגבי ממשעבדי והכא קא מבעיא לן אם צריכין כתיבה או אם טרוף ממשעבדי אפי' בלא כתיבה כלל דקלא אית להו אמר ליה שלא נתנו ליכתוב שאינה צריכין כתיבה ואקשי' דא"כ מאי פקחות דכותבין ופרקינן דמאי כותבין אומרין הדר אקשינן מדתנן אין כותבין שטר ארוסין אלא מדעת שניהם מאי לאו שטר פסיקתא ממש אלמא בלא כתיבה לא טריף ממשעבדי ואוקימנא בשטר קדושין וכדר"פ, הדר פרכי' מדתנן מתו בנותיו וכו' והיא ניזונת מנכסי' משועבדי' אלמא לא נתנו לכתוב דבלא כתיבה נמי טריף ממשעבדי ופרקי' דמתני' בשקנו מידו ואיכא דקשיא לן להאי פי' למה לן לאוקמי בשקנו מידו לוקמה בשנכתב, וי"ל דאין הכי נמי ורווחא דמלתא נקטי שקנו מידו לוקמה בשנכתב. וי"ל דאין הכי נמי ורווחא דמלתא נקטי שקנו מידו להפוכי לגמרי הא דס"ד מעיקרא דליכא אלא אמירה גרידתא וכההיא דאמרי' בפ"ק דחולין כגון שלבנה באור ודכוותא בתלמודא טובא כך נראה לי ואף לפי שיטה זו אתיא דרב פפא ורב שרביא אליבא דרב אשי והלכתא כוותייהו כדפסק הרי"ף ז"ל והראב"ד ז"ל פירש נתנו לכתוב שלא מדעתם ואפי' נכתבו ליכא תוספת חיוב ולא טריף ממשעבדי או לא ניתן לכתוב שלא מדעתם ואפי' וכו' דכתיבה מהניא להו ואקשינן ליה מדתנן הפקחים היו כותבין ואי איתא דבכתיבה איכא תוספת חיוב א"כ טפשים הם שעושין ממלוה ע"פ מלוה בשטר דהא בכתיבת בעל מיירי כדקתני כל זמן שאת עמי ופרקי' דמאי כותבין אומרין הדר אותיב רב אשי לרבינא מדתניא אין כותבין שטרי ארוסין אלא מדעת שניהם דאלמא מהניא להו כתיבה ופרקינן דמתני' לרבינא בשטר קדושין וכדרב פפא ורב שרביא הדר פרכינן לרבינא מדתנן והיא ניזונת מנכסי' משועבדים אלמלא מהני להו לכתיבה ובשלמא לרב אשי דמוקים לה בשכתב אלא לרבינא קשיא ופרקינן דמתני' לרבינא בשקנו מידו דוקא ולהאי פי' לא מצי לאוקמי לרבינא אלא בשקנו מידו ולפי שיטה זו פסק הוא ז"ל דלית הלכתא כרב פפא ור' שרביא דהא ליכא הכרחה דרב אשי ס"ל כוותייהו דהא מצי לאוקמא בשטרי פסיקתא כיון דליכא הכריחא מדרב אשי הוה ליה פלוגתא דרבא ורבינא לגבי רב פפא והלכתא כרבא ורבינא ואין פי' זה נכון מכמה טעמים חדא דלישנא דנתנו ליכתוב או לא נתנו לכתוב לא אתי שפיר ועוד דקא פריש לרבינא הוא דפרכינן ממהני' דאין כותבין שטר אירוסין ואיהו מוקים לה בשטר קדושין וכדרב פפא והא רבינא גופיה פליג אדרב פפא ורב שרביא והיכי מוקים לדידיה מתני' כסברא דידהו ואין זו שיטת התלמוד ועוד דהיכי פרקינן לעיל מאי כותבין אומרינן וכההיא דכותב לאשתו דהא לא דמי דהתם לא כותב ממש אלא כמו שכותב ואלו הכא בעינן למימר דלא בעי לומר כותבין אלא אומרין דוקא וזו אינה שיטה לומר כותב במקום אומר והנכון בכולם פי' רש"י ז"ל או פי' ר"ת ז"ל:

אימר צררי אתפסינהו פי' והא חששא אלימתא הכא כולי האי אפילו בשבועה לא גביא משא"כ בחשש צררי דכתובה דגביא בשבועה מיהת ואין כל החששות שוות דאע"ג דלקמן בפרק שני דייני גזירות אמרינן גבי מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות אמרינן דלקטנה לא תפיס איכא צררי ואלו הכא אמרינן דהפיס תירץ ר"י ז"ל דלגבי משעבדי החמירו לחוש אפילו בקטנה והתם גבי בני חרי קאמר אי נמי דמיתה שאני דכיון דלא הדר מתפיס ליה צררי ועוד דהתם הוא באשתו אבל לגבי בתו מתפיס אפילו לקטנה על ידה או ע"י מי שזוכה לה ובפרק הניזקין פרישנא טעמא דאין מוציאין למזון אשה והבנות מנכסים משועבדים לפי שאין קצובין אי נמי שאין כתובין ההיא טעמא אלים טפי ואלו לפום טעמא דהתם אפי' הודה האב בשעת מיתה דלא אתפסה צררי לא טרפה ממשעבדי וא"כ ההוא טעמא הוה ליה למתני הכא דאלים טפי אלא דהכא סוף טעמא נקט ותדע דהתם פרכינן מההיא דניזונה מנכסים מנכסים משועבדים למ"ד לפי שאין קצובים ואוקימנא בשקנו מידו ובסוגיין דהכא ממש ש"מ דתרווייהו איתנהו דאי לאו דאיכא נמי חששא דצררי היו גובין מן המשועבדין בדין כיון דאיכא קנין וכדמהני קנין אצל בתו וזה ברור. והא דתנן אלו נותנין לה מדור לפי כבודה נראה מכאן שאינה משתמשת עם היתומים ביחד אלא שנותנים לה בית מיוחד לפי כבודה באחד מן הדיורים וכ"כ הרשב"א ז"ל: