ריטב"א על עירובין צז:

בנו מאי בעי התם כלומ׳ מה האונס שאירע לו שם כדי שיתירו לו להבי׳ בן דהא לא התירו חכמי׳ אלא ע״י דוחק. ופרקינן כגון שילדתו אמו בשדה. פי׳ וצריכין להביאו לעיר (ולא) משו׳ שא״א לעשו׳ לו בשד׳ דברי׳ האמורי׳ בפרש׳ תוכחה דהא קי״ל שמחללין עליה׳ את השבת והיכי פליג ת״ק אהא אלא כגון שאויר השד׳ קשה לו וצריכין להביאו לעיר:

אימר דשמעת ליה לרבי יהודה וכו׳ ואיך בטלין בקדרה. וק״ל ליישבא היכי הוי טעי בהא וי״ל דאיהו סבר דמים שבעיס׳ כיון דאוקומי מוקמי כמאן דאיתנהו בעינייהו דמו ודין ביטול לא שייך בהא אלא ודאי טעי וכו׳ משום דמים שבכד אין בהם ממש לקנות שביתה ואי משום דקתני שאין בטלין בקדרה דסתם מים שאד׳ נותן בתבשיל חשובין יותר ויש בהן ממש כנ״ל

אלא אמר רבא הכא במאי עסקינן כו׳. פירש כגון שהיו מן הנהרו׳ או מי המעינו׳ דכיון דניידי לא קנו שביתה דבטלה חבית לגבי מים כדתנן את האי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפל׳ לו פרש״י ז״ל ורבנן פליגי ס״ל דלא בטלה. והקשה הראב״ד ז״ל דהא בהדיא תנן התם המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפלה לו את החי במטה פטור אף על המט׳ ולא אשכחן לרבנן דפליגי בהא התם. ותירץ דכי אמרי׳ דבטל כלי לגבי אוכלין ואפילו כשהם כתות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפלה לו את החי במטה כגון שהאוכלין דבר חשוב מן הכלי כי האי כמו כן חשוב מן המטה אבל חבית שחשובה יותר מן המים אמרו רבנן דלא בטילא לגבי מים ואין זה מחוור דאם איתא התם הוה להו לפרושי ולאפלוגי במלתא דהא ודאי כיון דקתני התם והמוציא אוכלין פחות מכשיעור באוכלין ול״נ דרבנן סברי דנהי דמדינא דאורייתא בטל כלי לגבי אוכל שלא חייב הכתוב בהוצאת שבת אלא על דבר שעיקר הכוונה בהוצאתו אבל לענין תחומין בכלים נמי גזרו רבנן דהתם נמי פטור אבל אסור הוא:

רבי יהודה אומר בשיירה כו׳. פרש״י ז״ל כגון שיירה שחנתה בבקעה דאנוסין הם שאין להם מים שרו רבנן ולא שאנוסין ממש קאמר מרן ז״ל דאם כן אפי׳ מרשות היחיד לרשו׳ הרבים נמי אלא שהם צריכין להם ומצטערין עליהם. והראב״ד ז״ל פירש. בשיירה במחנה כד׳ דברים שהתירו במחנה כדאיתא בפ״ק וסבר רבי יהודה שאף בתחומין התירו להם כמו בערובי חצרות דהא ודאי דרבנן היא. ורבנן דפליגי עלייהו סברי דתחומין דאורייתא וכאותה שאמר רבי ינאי בפ״ק וסבר לא שנו אלא בעירובי חצרות אבל לא בעירובי תחומין ומשום דס״ל דתחומין דאורייתא.

אביי אמר בשיירה כו׳. פירש אביי בא לתרץ אליבא דרבא דמתני׳ שלא בשיירה כדקאמר רבה מדקתני לה סתמא ומתנייתא מילתא אחריתי קתני ורב אשי אמ׳ הכא בחבית דהפקרא ומיא דהפקרא פירש כגון שהיו המים מבור של הפקר וס״ל לרבי יהודה דחפצי הפקר אינם קונים שביתה וכדתניא בור של הפקר הרי הוא כרגלי הממלא והוא כתוב בפ׳ מי שהוציאוהו כי מכאן הביא ראיה הראב״ד ז״ל דכי תניא בור של הפקר הרי הוא כרגלי הממלא היינו כל זמן הם שלו ולא נתנם לאחר ובתוס׳ כתבו דכיון דתניא כרגלי הממלא אפי׳ נתנם לאחר אינו מוליכין אלא כרגליו והא דקתני הכא שמוליכין אותה חוץ לתחום היינו כגון שלא נתכוין אחד מהם לזכות בהם לגמרי אלא במה שישתה בלבד ולפיכך יש לכל אחד מהם להוליך ברגליו מה שנוטל לשתייתו וכדכתיב׳ התם בס״ד. עי״ל דהא דתנן חוץ לתחום ר״ל חוץ לתחומן של מים לפי שלא קנו שביתה ובלבד שלא יצאו חוץ לתחום הממלא. וא״ת א״כ למה הוצרך לתת לחברו וחברו לחברו אפילו הוא בעצמו יוליכו שם וי״ל דאי בי״ט ה״נ הב״ע בשבת דא״א להוליכן יותר מד׳ אמו׳ אלא ע״י שנותנן לחבירו וחבירו לחברו ודומיא דתפילין דקתני רישא. ולענין פסק הלכה ודאי לענין הולכת חוץ לתחום ולענין י״ט קי״ל כרבי יהודה והא לאוקמתא דרב אשי דהוא בתרא רבנן פליגי עליה דרבי יהודה היינו רבי יוחנן בין נורי דלית הלכתא כוותיה כדאי׳ בפרק מי שהוציאוהו וקי״ל דהלכתא כרב אשי דבתרא הוא לאוקמתא דרבה ורב יוסף נמי הלכה כרבי יהודה כיון דהלכה כדברי המיקל בעירוב והלכה כרבי יהודה בעירובין אבל לענין שבת שיהא נותנין לחבירו וחבירו לחבירו אין זה תלוי בהני אוקמתי דהני אמוראי ולאו מילתא דשבת הוא וכרבנן דרישא קי״ל דסבי׳ להו שלא הקלו לעירובין כן אפילו בתפילין מפני קדושתן משום דאוושא מילתא דשבת וכ״ש בבנו ובחבית ורבי יהודה מוסיף הוא על דברי ר״ש שהתיר כן בתפילין מפני הלסטים ובבנו ות״ק מפליג פליג עלייהו ולית הלכתא כוותייהו כן כתב רבינו הרמב״ן ז״ל והוא הנכון: והראב״ד ז״ל והר״ז הלוי וכל הפוסקים ס״ל כר׳ יהודה מטעמי דכתיב׳ לעיל ולא נתנו לבם לחלק בין שבת לי״ט. במאי עסקי׳ אילימא באסקופא כו׳ פי׳ וכל היכא דלא גזרינן בהם אין בגלילתו אצלו אפילו שבות דרבנן כיון דאגדו בידו והכי מוכח האי לישנא דהכא והכין נמי איתא בפרקין גבי הא דאמר אביי דשבות מקדש אפילו במדינה לא התירו דכיון דאגדו בידו שהוא נמי ליכא. הא דאמרינן רישא וסיפא ר״ש מציעתא רבי יהודה לא דייקינן בלישנא דליכא למימ׳ האי לישנא אלא היכא דקתני תנא דמתני׳ סתם חד בבא כתנא חד ואידך כתנא אחרינא והכא נמי בעינן דהא מדסיפא ר״ש הכלל דרישא לאו ר״ש ומהדרינן דאה״נ דרישא נמי ר״ש וה״ק תנא דבר זה שאמרתי לך ברישא מחלקת רבי יהודה ור״ש היא והא דנקטינן לומ׳ מציעתא רבי יהודה לאו דוקא רבי יהודה דאה״נ איכא ת״ק דרבי יהודה דקתני משהגיע לעשרה תחתונים הופכו על הכתב אלא דחדא מינייהו נקט ומשום דלא אתפרש מאן נינהו ת״ק דקתני ביה קורה בראש הגג כו׳ באסקופ׳ נדרסת עסקי׳ פי׳ דכיון שבני אדם רגילין שם אם מניחו שם יתבזה הספר ולפי׳ הורו ת״ק ורבי יהודה גוללו אצלו ולא חלקו אלא בקורה בראש הגג דמסתמא אינו נדרס: