ריטב"א על עירובין צב.

ומי אמר ר׳ יוחנן הכי. פרש״י ז״ל ומי אמר ר׳ יוחנן דאפילו בשערבו הלכ׳ כר״ש והא תנן סת׳ משנ׳ כתל שבין שתי חצרו׳ וכו׳ עד ובלבד שלא יורידו למט׳ דלא שרי אלא בשלא ערבו מוקמי׳ לסתם משנה זו בשערבו ומ״ה לא יורידו מגג הכתל לחצר אלא אי אמרת שאף בשערבו גג וחצר רשות אחת א״כ לא אתיא האי סתמא כר״ש ואלו כר׳ יוחנן פס׳ הלכה כסתם משנה וסתם משנה זו דכתל דלא כר״ש היא מדקתני שלא יורידו למטה וא״ת ומאי קושיא דהא לא אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה בכגון זו דהא סתם ואח״כ מחלק׳ היא ואין הלכה כסתם. וי״ל דבדין היא דמצי לשנויי הכין אלא דניחא לן כדשנין דמאי למטה דבתים ודקארי לה לא דק בהא ומקשי מדאמר ר׳ יוחנן מילתא פסיקתא הלכה כסתם משנה ויש שהיו מתרצים שזו מחלקת ואח״כ סתם הוא לפי שכבר נחלקו בפרק מי שהוציאוהו במשנת שלש חצרות ולא נהירא לי חדא שאין הגזרו׳ דומות זו לזו כדכתי׳ לעיל ועוד דהא אפליגי נמי התם אף בשלא ערבו דליכא גזירה ואין עיק׳ מחלוקת׳ אלא בדין גג וחצר וקרפף אם הם ג׳ רשויות או אחת. וכי רבי לא שנאה רבי חייא מנין לו פירש דכל כה״ג אלו סבר לה רבי לא סגיא דלא מפ׳ לה במתני׳ ואע״ג דאיכא מילי טובא דמאי דלא פירש במתני׳ פירש בברייתא.

אתמר כו׳. אחת עירבה פיר׳ עם בתים שלה. אמר רב הונא וכו׳ פירש שמות׳ להכניס ולהוציא לחורבה כלים ששבתו בחצר שלא ערבה אבל לא אותם ששבתו בחצר שערבה דילמא אתו לאפוקי מאני דבתים לחרבה פירש דחצר שערבה כלים דבתים שכיחי בה ורב הונא תלמידיה דרב הוא דסבר לעיל דאפילו לר״ש לא שרי׳ אלא בשלא ערבו והא דאמרי׳ הכא דכלים דבתים דכלים אסורין עם החרבה לא תקשי לר״י ז״ל שפירש דהרבה כשם שאינה אוסרת כך אינה אסורה דשאני הכא שהיא חרבה שלפני החצרו׳ שרגילי׳ להשתמש בהם כלים דחצרות והויא לה כחרבה שאחורי בתי׳ והויא לה כעין חצר לאסור בה כלים דבתים בלא ערוב וכדכתי׳ התם לדעת רבי׳ ז״ל.

חייא בר רב אמר. פרש״י ז״ל דחייא בר רב אמר אני שמעתי מאבא שהוא רב שנותנין אותה אף לשערבה לאיסורא קאמר לה לומר שרשות שתיהן שולטות בו ואסרי אהדדי שאם אותה אומ׳ דלהיתר׳ קאמר לה ולהתיר אף כלים ששבתו בחצר שערבה להוציא לחרבה ולא גזרינן אטו כלים דבתי׳ יש לבעל הדין לחלוק שהם כן למה אין נותנין חצר שלא ערבה לחצר שערבה כלומר שיהא מותר להוציא לחצר שלא ערבה כלים ששבתו בחצר שערבה ולא נגזר דילמא אתו לאפוקי מאני דבתים וכי תימא הכי נמי והא רב סבר דלא שרינן אלא כשלא ערבו והא דלא קאמר מפני מה אין נותנין חצר שערבה לחצר שלא עירבה משום דהתם אימא לך דאה״נ דנותנין דמותר להוציא כלים ששבתו בחצר שלא עירבה לא שכיחי מאני דבתי׳ דנגזור בה וליכא למיחש שמא תחזור ותביא מן החצר שערבה מאני דבתים דשכיחי בה דבא ליתא דבכלי דידה משמשא בכלים דחברתה לא משתמשא. ואמרינן לעולם אימא לך דרב שתיהן מותרות קאמר ודקאמרת מה לי חרבה וחצר שערבה דלא גזרינן ומה לי חצר שלא ערבה לגבי חצר שערבה דגזרינן לא דמי דהתם כיון דמנטר יבחצר שלא ערבה מאני דבתים דחצר שערבה חישינן דילמא מפיק להו התם אבל הכא בחרבה לא מנטרי בה כלים דבתים ולא אתי לאפוקי התם:

א״ד כו׳. וכל האי סוגיא אליבא דרב הא דאמ׳ אבל אנן הא קי״ל כשמואל ורבי יוחנן דאמרי בין ערבו ובין לא ערבו מוחר להוציא כלים ששבתו בחצר לחצר אחרת או לגג וקרפף ומבוי ואפילו חצר שלא ערבה נותנין אותה על חצר שלא ערבה דרב ורבי יוחנן הלכ׳ כר׳ יוחנן כ״ש הכא דשמואל קאי כר׳ יוחנן ואע״ג דרב הונא וחייא בר רב אזלי בשטחיה דרב אפ״ה לא חיישינן להו דתלמידי דרב נינהו ובדוקא דהדרי אפי ולא גמרי׳ לבטולי סברא דשמואל ורבי יוחנן וכן פסקו רבי׳ האי והרי״ף ז״ל.

הא דתנן גג גדול הסמוך לגג קטן דגדול מותר והקטן אסור. פי׳ שהגדול מותר להכניס ולהוציא לו אפילו כלים ששבתו בבתים כיון דכלהו בחד גברא והקטן אסור וטעמא דמילתא דגדול משתרי בגפופי דידיה וקטן נפרץ במלואו למקום האסור לו דהיינו גג של גדול שהם דתרי גברי ומתני׳ דברי הכל היא דלרבי מאיר דאמ׳ דגגים רשות אחת מ״מ הרי אסור להוציא מחצרו לגג חבירו והיה הקטן אסור להוציא לו כלים בחצרו שהרי נפרץ הגג במלואו למקום האסור עם חצרו ולר״ש דאמ׳ גג וחצר רשות אחת הקטן אסור להוציא לו כלים דבתים שהרי הגג נפרץ במליאו למקום שאסור לו עם הבתים הללו והא דלא משתרו גג קטן בגפופי גג גדול למ״ד נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי דקי״ל כוותיה י״ל שאת״ל דגפופי גדול הם מחיצות התחתונות דאמרינן גוד אסיק מחיצתא. כי אמרינן גוד אסיק למתני לגג גדול עצמו אבל לא להציל גג הקטן בגפופין דגדול ואת״ל שיש מחיצות גמורו׳ לגג הגדול למעלה לגפופין מיירי בשנכנסין כתלי גג הקטן לכתלי גג גדול וכדאמרינן בפ״ק גבי סיפא דמתני׳ דחצר גדולה שנפרצה לקטנה לשמואל קתני גג דומיא דחצר פירש ואתיא כלישנא דתלמודא דלעיל וכלישנא דאביי ודלא כרב יוסף דאמר לא שמיעא לי הא שמעתא ולרב יוסף טעמא דמתני׳ לשמואל כטעמא דרב.

ש״מ ממתני׳ כו׳. פי׳ מדקתני מתני׳ מפני שהיא כפתחא של גדולה ופרש״י ז״ל דיורי גדולה בקטנה שדיוריה שולטן בקטנה וממשכת אותה אצלה ואין דיורי קטנה שולטן בגדולה למשכה אצלה ע״כ. ולקמן בשמעתין גבי ג׳ קרפפות זו בצד זו לא משמע כן אלא שדיורי גדולה בקטנה וחושבין כאלו הגדולה נכנסת בקטנה וכן פרש״י ז״ל שם. וכתבו בתוספו׳ דהכא נמי כך יש לנו לפרש כמו לקמן ומסתברא שהכל ענין אחד כי הכוונה שהקטנה נגררת אחר הגדולה וכל שנגררת אחרים אין יכולין לומר שנדון כאלו הגדולה יצאה לתוך הקטנה בבני בתים היוצאים לחצרם הטפל להם אלא שנדון כאלו גררו הקטנה אצלם ולכך לא דקדק רש״י ז״ל בדבר. כיצד גפנים בגדולה אסור לזרוע בקטנה פרש״י ז״ל ואפילו הרחיק ד׳ אמות כדי עבדת הכרם דכלו קטנה בפתחא של גדולה חשיבא. וכתבו בתוספו׳ ומיהו אם הרחיק ד׳ אמות בגדולה גופה עד פתחה מותר לזרוע בקטנה כשם שמותר לזרוע בגדולה גופה בהרחקת ד׳ אמות ואם זרע זרעים אסורין וגפנים מותרין פירש זרעים אסורים דהא באיסור זרעים כי דיורי גדולה שולטין בקטנה וגפנים מותרין שאין נגררים אחרי׳ כיון שבהיתר נזרעו בגדולה. ואין דיורי קטנה בגדולה.

גפנים בקטנה מותר לזרוע בגדולה. פירש רש״י זכרונו לברכה מותר לזרוע לגדולה ואפילו סמוך לפתחה דלגבי גדולה פתח הוא ולענין זרעים פתח כמחיצה דקי״ל זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן ויפה פי׳ ז״ל ועוד כתב ז״ל ולכשיגדלו הזרעים אין אוסרין הזרעים שבגדולה את הגפנים דאמרינן במנחות פרק שני מעשה באחד שזרע כרמו של חבירו ובא מעשה לפני חכמים ואסרו את הזרעים והתירו את הגפנים ואמרי׳ מ״ט קנסות ולא אסרה תורה שאר זרעים דרבנן אסירי האי דעבד איסורא קנסוה והאי דלא עבד איסורא לא קנסי והכא נמי הואיל וכשזרע את הגדולה בהיתר זרעה אפילו שתיהן שלו ליכא למקנסיה וכ״ש אם קטנה של אחרים וגפנים שלו קדמו ע״כ. ולפי פירש זה שמעתין בשאר זרעים ובתוספות הקשו דאע״ג דבהיתרא זרע היכי שרי׳ להניח זרעים אצל הגפנים לכשיגדלו הזרעים דאפילו עלו מאיליהן תנן במסכת כלאים היה עובר בכרם וראה ירק בתוך הכרם ואמר לכשאחזור אלקטנו אם הוסיף מאתים אסו׳ פי׳ לפי שנתייאש מללוקטו ועל כרחין לא שרינן התם במנחות אלא בשלא היה יודע בעל הכרם כי הזרעים שם אי נמי דהתם לא היו הזרעים שלו ולא היה בידו לעקור את הזרעי׳ ודכות׳ הא דשמעתין כשהקטנה של אחרים וגפנים שלו קדמו וכיון שאין בידו לעקור את הזרעים הגפנים מותרים והזרעים ג״כ מותרים כיון שהוא זורע בגדולה בהיתרא שאין דיורי קטנה בנדולה והוי לדידה כאלו יש ביניהן גדר והראב״ד ז״ל פירש דהא דאמרינן הכא גפנים בקטנה מותר לזרוע בגדולה היינו שיהא מותר לזרוע ולקיימם שם עד שיעשו ענבים כפול הלבן ומשיגיעו ענבים לפול הלבן שיעקור את הזרעים דכל שנזרעו בהיתר והאיסור בא מאליו אינו אוסר אלא לאחר שהגדיל התבואה באיסור עד שתשליש וענבים עד שיעשו כפול הלבן אבל בזמן הזה אוסר וכדתנן בפרק אחרון דכלאים הרוח שטלטלה הגפנים ע״ג התבואה יגרור מיד ואם אירעו אונס מותר. תבואה שהיתה נוטה תחת הגפן וכן ירק מחזיר למקומו ואינו מקדש מאימתי תבואה מתקדש׳ משתשליש וענבים משיעשו כפול הלבן ע״כ דאלמא כל שזרע בהיתרא ואח״כ גדלה התבואה ונכנסת תחת הגפן שאוסרת מפני מראית העין ומיהו אינו אוסר אלא בתבואה משתשליש ובענבים משיגיעו כפול הלבן והכא נמי מוחר לזרוע ולקיים עד השיעור ההוא קאמר אבל ברישא שזרע באיסו׳ מיד נאסרים הזרעים בהשרשתם. והיינו דקאמרי התם ואם זרע זרעים אסורים כלומר אסורין לאלתר בהשרשה.