ריטב"א על עירובין ח:

מבוי העשוי כנדל. פרש״י ז״ל מבוי עקום מפולש לרשות הרבים משתי רוחותיו שהוא עשוי כנדל הזה שהו׳ שרץ קטן המרבה רגלים רק יוצאין מן המבוי מן הצד האחד מבואות קטנים שמפולשים לרשות הרבים והמבוי הגדול הוא עקום שאין פלושיו מכווני׳ אלא כגון זה וזו היא צורתו . והוצרך רבי׳ ז״ל לפר׳ כי המבוי הגדול עקום כמין גם והיא מפני הגרסא שהוא גורס ז״ל מצויה במקצת ספרי׳ כדבעי׳ למימר:

עושה צור׳ פתח לגדול. פרש״י ז״ל בא׳ משני ראשיו ואינך מבואו׳ כולהו משתרו בלחי או קורה שעושה לפתחיהן היוצאין לרשות הרבי׳ כדין מבוי סתום א״ל רבא כמאן כשמואל דאמר תורתו כסתום פי׳ כמאן כשמואל מבוי עקום תורתו כסתו׳ ואין עושין בעקמימותו כלום דאלו כרב דאמר תורתו כמפולש הא בעי למעבד צורת הפתח לכל אחד מהם בעקמימותו:

גרש״י ז״ל למה לי צורת פתח כלומר אפילו במבוי הגדול ל״ל צורת הפתח שהרי אין פילושיו מכוונים לשמואל דאמר תורתו כסתום אפילו מבוי גדול נמי לא בעי צורת פתח ומכאן הוכרח רש״י ז״ל דפי׳ דמבוי הגדול עקום היה שאלו היה מבוי ישר היכי קא אמרינן למה לי צורת פתח אדרבה אליבא דשמואל בעי׳ דהא פסק הלכה כחנניה ועוד הא ההוא מבוי עקום דהוה בנהרדעא וחשו ליה לדרב ועוד היכי עבדת כשמואל במבואות הקטנים דהא בההיא מבוי דנהרדעא דהוא מקומו של שמואל חשו לדרב וכ״ש דבעלמא אית לן למיעבד כרב וא״ת ומאי האי דפריך רבא כמאן כשמואל לא עבד דאי לשמואל לא עביד צ״פ הוה ליה למימר כמאן לא כרב ולא כשמואל דאי כשמואל למה לי צ״פ ואי כרב כולהו בעי צ״פ וי״ל דהשת׳ בדין המבואות הקטנים הוא דבעי למפלג עליה ולהכי א״ל כמאן מכשרת להו כשמואל וא״כ למה לן למיעבד צ״פ בגדול ועוד היכי עבדת במבואות הקטנים דהא בנהרדעא חשו לדרב ומ״מ למדנו מכאן דאפי׳ מבוי עקום העשוי כמין חית צריך הוא צ״פ למ״ד מבוי עקום תורתו כמפולש דהא בכל המבואות הקטנים שבכאן כולן כצורת חית וקאמרי אליבא דרב בעי צ״פ ושלא כדברי ריב״א ז״ל שפי׳ דלכ״ע מבוי העקום כמין חית דינו כסתום אבל י״ל דשאני הכא דאיירי דמפולשין כלפי המבוי הגדול ולגבי דידיה הוי כל חד מינייהו כמין גם הא בקעי ביה רבים כשרוצים ללכת לצאת לסרטיא שהמבוי הגדול פתוח לה מה שאין כן במבוי דצורת חית דעלמא דלא בקעי ביה רבים כגון ששני ראשיו יוצאין לסרטיא אחת כי מה להם לעקם דרכם ומיהו אין גרסא זו מחוו׳ דכיון שזה המבוי הגדול עקו׳ היה ואביי כשמואל סבר היכי הוה טעי למעבד צ״פ בגדול והנכון כגרסת הספרים דגרסי הכי כמאן כשמואל דאמר תורתו כסתום והא ההיא מבוי עקום כו׳ ול״ג למה צ״פ כי המבוי הגדול הזה מבוי ישר הוה הוא דבעי׳ צ״פ דברי הכל ולא עוד אלא דאליבא דשמואל דפסק כחנניה דלא בעי אלא דבהא אביי כרב ס״ל דפסק הלכה כת״ק דחנניה ולגבי מבוי עקום הוא דס״ל כשמואל ומ״ה לא עבד למבואות הקטנים אלא לחי או קורה בפתחיהם כדפרש״י ז״ל והא דא״ל רבא כמאן כשמואל משום הכשר המבואות הקטנים קאמר דאלו במבוי הגדול כרב הוא דעבד וכתנא קמא דחנניה:

שם אלא אמר רבא עושה צ״פ לכולהו מהאי גיסא ואידך כולהו משתרו בלחי וקורה פרש״י ז״ל עושה צ״פ לכולהו מבואו׳ קטנים מחד גיסא דהיינו בעקמומית שלהם ואידך גיסא לחי או קורה כרב דאמר תורתו כמפולש ולפי׳ זה תקשי הא דרב׳ למאי דפרי׳ דלרב דאמ׳ תורתו כמפולש אין עושין במקום העקמומית כלום וליכ׳ לפרושי עוש׳ צ״פ לכולהו מחד גיסא בפתחי׳ הפתוח לר״ה ואידך גיסא דהיינו ראש המבוי הגדול משתרי בלחי או קורה דא״כ לא הוה קרי ליה אידך גיס׳ דכיון דקאמר מחד גיסא אידך גיסא דקאמר לא משמע אלא הצד השני שכל א׳ וא׳ מן המבואות הקטני׳ אבל ר״ת ז״ל הקשה לפירושו של רש״י ז״ל דכיון שאין למבוי הנדול הזה מבואות קטנים אלא מצד א׳ היאך קורא אותו שהוא עשוי כנדל כי הגדל משתי צדדיו הוא מרבה רגלים לכך פי׳ הוא ז״ל כי המבוי הגדול היו לו מבואות קטנים משני צדדיו שיוצאים לסרטיא ופלטיא והם לא היו מכוונים אלו כנגד אלו דא״כ לכ״ע כל חד מינייהו מבוי מפולש גמור אלא פתחו של מבוי קטן שבצד זה מכוון כנגד הסתימה שבצד האחר בכצורת למד היא צורתו ובהא פליגי אביי ורבא דאביי הוה סבר דכיון שאנם מכוונים דינם כעקו׳ וסב׳ לה כשמואל דא׳ מבוי עקו׳ תורתו כסתום וא״ל רבא דלפי דעתיה דחשיב ליה עקום כרב ה״נ למיעבד כדעבדו בנהרדעא אלא דינו כמפולש ועושה צ״פ למבואות הקטנים שאין הצד האח׳ מהך גיסא הפתוח לרשות הרבים ועושה לאידך שמצד השני לחי או קורה מאידך גיסא הסמוך לרשות הרבים האחר והלכתא כרבא ומ״מ נראה מכאן דהלכתא כתנא קמא דחנניה כדפסק רב לעיל דאי כשמואל דלת בעי כחנניה: וכן הביא ראיה מכאן רי״ף ז״ל דהא רבא דהוא בתראה עבד עובדא כת״ק דחנניה וכדפסק רב ועוד דרב ושמואל הלכת׳ כרב באיסורי אבל יש תימ׳ דהא כולהו אמוראי דלעיל שקלו וטרו אליבא דחנניה אם צריך לנעול או לא וי״ל כדאי הוא חנניה לפרש דבריו ור״ת ז״ל פס׳ כשמואל מדשקלן וטרו כולהו אמוראי דלעיל אליבא דידיה והא דרבא יש לדחותה דמיירי שהיה המבוי הזה פתוח מהאי גיסא לבקע׳ ואמרי׳ לעיל דסרטיא מכאן ובקעה מכאן דברי הכל עושה צ״פ מכאן או לחי וקורה מכאן:

מבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר פחות מד׳ אמות. פי׳ ויהא מותר להשתמש אף באותו אלכסון וכן אמרו בירוש׳ בפירו׳ נותן את התקרה לוכסון ומשתמש לוכסון והקשו בתו׳ היאך משתמש שם דהא ליכא אלא שתי המחיצות המחיצה האמצעית וזה העודף על הצד השני הקצר ותרצו דהכא כיון שאין הרבי׳ בוקעין בו להדיא ה״ל כקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים שדינה ככרמלית ואיסורו מדרבנן והם התירוהו כאן ע״י קורה זו אבל יש באלכסונו יותר מעשר אינו מניח אלא כנגד הקצר פי׳ שאם מניחו באלכסון ה״ל פתח רחב יותר מעשר שהוא צריך למעט וכיון שכן אם עשה בו צ״פ אפי׳ ביותר מעשר מניח את הקורה באלכסון ומסתברא דהא דאמרי׳ שאינו מניח אלא כנגד הקצר לאו דוקא אלא שיכניסנו לפנים מן האלכסון עד שיחזירנו לעשר דהא לא בעי׳ קורה בראש מבוי ממש:

אמר רב חסד׳ הכל מודים בין הלחיים שהוא אסור. פי׳ דאפי׳ מאן דסבר מותר להשתמש כנגד הלחי וטעמא דמילתא פי׳ בתוספו׳ משום דלחי כיון דשיעורו כל שהוא לא עביד היכירא כלל ודילמא אתי להשתמש חוצה לו אי נמי דכיון דלי׳ ליה היכר כולי האי לא חשיב ובטיל לגבי חוץ מה שאין כן בקורה שהוא רחבה טפח דאי׳ לה היכירא וא״ת א״כ כשהלחי רחב יהא מותר י״ל דכיון דשיעורו מן הדין בכל שהוא לא פלוג רבנן ולפי הטע׳ הזה שנתנו רבותינו ז״ל לא תלי טעמא השתא לרב חסד׳ אם טעם לחי או קורה משו׳ היכיר׳ או משום מחיצה דבין דתימ׳ דלחי משום מחיצ׳ או משום היכירא ושיהא דינו לסתום מחודו החיצון ולחוץ משום דהיכירא מלבר עבוד. או משום דמחיצת לחי חודו הראשון החיצון כדין קורה שאמרו לעיל הכא בלחי אסור מטעמא דאמרן וטעם נכון הוא מדנקט לה רב חסדא סתמא בלישנא דהכל מודים ולא פרישו בה מידי. אבל יש שפי׳ דטעמו של רב חסדא משום דס״ל דלחי משום מחיצה וכל שהוא משום מחיצה וחודו הפנימי׳ סותם: אבל קורה משום היכירא והיכירא עביד מלבר:

נעוץ שתי יתדות על שני כותלי מבוי מבחוץ. פי׳ בשטח עובי הכותלי׳ הפונה לחוץ כמי שנועץ מסמרים והניח קורה על גביהן לדברי האוסר להשתמש תחת הקורה דעלמא מתיר כאן פי׳ או משום דקירה משו׳ היכירא והיכיר׳ מלגאו בעינן או משום דקורה משום מחיצה ס״ל דחודו הפנימי סותם ונמצ׳ כי הדבר העושה המחיצ׳ דהיינו חודו הפנימי סמוך לכותלי המבוי שיורד וסותם לדברי המתי׳ פי׳ בקורה דעלמא דס״ל מלבר או דחודו החיצון יורד וסותם אסו׳ כיון כי כשאתה רואה חודו החיצון יורד וסותם הרי הוא רחוק מן הכותלים כשיעור הקורה פרש״י ז״ל דאין הסתימה מחוברת לכותלים ויש אויר בנתים דהכא לא מחיצה ממש היא להכשיר ע״י לבוד פירש לפירושו שאלו היהמחיצה ממש יורדה משם היינו אומרים לבוד מסוף הכותלים לאותה מחיצה היורדת דהא ליכא אלא טפח בנתים כשיעור רחב הקורה וכל הפחות מג׳ כלבוד דהא אבל השתא דליכא מחיצה ממש אי אפשר לומר לבוד למטה כלפי אויר שאין בו כלום נעשות לו לבוד והקשו בתוספות מ״מ נימא לבוד למעלה בגופה של קורה ויהא חודו החיצון כאלו דבוק בכותלי׳ ותרצו דליכא לבוד במקו׳ שיש דבר מפסיק בנתים ואיכא דמקשי דהא לקמן בהא דרב אשי דאמר משוכה והיא תלויה כגון שנעוץ שתי יתדות עקומות ואמרינן חבוט ולבוד והיכי אמרינן לבוד מן הקורה המשוכה לכתלים דהא איכ׳ יתדו׳ דמפסקי דאינהו לא חזו לקורה דהא אין ברחבו טפח כדפרש״י ז״ל והא לא קשי׳ דהתם הקורה עומדת על היתדות ואומר לבוד דרך האויר שבין הקורה על היתדות מה שאין כן בזו ומיהו בר מהכא נראה דהכא אין לומר לבוד דא״כ הרי אתה רואה עובי הקורה כאלו אינו ונמצא שאין לנו קורה רחבה טפח:

בעינא קורה ע״ג מבוי וליכא. פי׳ ודוקא קורה אבל לחי לא בעי׳ תוך חלל המבוי אלא אפי׳ חוץ לחלל המבוי דהא לחי המושך מדפנו של מבוי וכן לחי הנראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו תוך חללו של מבוי אלא כנגד עובי הכותל מבחוץ ואפי׳ הכי הוי לחי וטעמ׳ דמילתא משום דלחי לעולם עביד היכירא שבא להכשיר את המבוי אבל קורה אינה נראית שבא להכשיר את המבוי אלא כשהיא תוך חללו של מבוי שאין דרך שום תקרה ושום קורה לתתה אלא ע״ג הכתלים כגון שאין בגובהו ג׳ טפחים ואין בעקמימותם פיר׳ שתי יתדות עקומות כמין דלת נתונות על עובי הכתלים למעלה והעקום שהוא גגו של דלת פונה כלפי המבוי ושתיהן פונות זו לזו וכיון שאין בעקום ג׳ טפחים אמרינן לבוד וכאלו נמשכה הקורה עד כנגד הכותל ואח״כ אומר חבוט וכאלו היא יורדת למטה דאמרי׳ לבוד וחבוט כדאמרי׳ בסמוך וא״ת ואפי׳ יש בגבהן ג׳ נימא חבוט דהא קיימא לן במסכת סוכה גבי סוכה המדולדל׳ דכל שיש ברחבה טפח אמרי׳ ביה חבוט רמי ואפילו גבוה ג׳ טפחים והכא קורה זו רחבה טפח ויש מתרצים דשאני הכא דבעי׳ הכר קורה על גב מבוי ובג׳ טפחים לא מינכרא דהויא על גבי מבוי כלל ולי נראה דשאני הכא שאין הקורה שלימה אלא על ידי לבוד ובמקום דאמרינן חבוט ליכא קורה רחבה טפח ויתדות דעלמא הוא דאיכא אלא שעל ידי לבוד אתה נותן שם את הקורה: