ריטב"א על עירובין עד.

הגרש״י ז״ל אפילו בית אחת וחצר אחת ור׳ יוחנן אפי׳ חורבה ה״ק אפי׳ חורבה אחת וחצר אחת וכי בעי׳ שביל של כרמים מהו בשיש שם עוד חצר אחת קאמרי׳ וזה פשוט. ר׳ יוחנן לטעמיה דתנן כו׳ עד ולא גזרי׳ כו׳ פי׳ דילמא אתי לאפוקי כלים ששבתו בבתים דרך החצר שערבה לחצר אחרת כיון דמאני דבתים שכיחי בחצר ע״י ערוב שערבו:

הכא נמי לא גזרינן כו׳. פי׳ דרך מבוי פרש״י ז״ל דהא ודאי אף לר׳ יוחנן אסור להוציא מן החצר לחורבה שהרי החורבה לא נשתתפה במבוי מכיון שאינה אוסר׳ במבוי שאינו אוסר אלא בית דירה וכיון דכן אלו ס״ל לר׳ יוחנן כההי׳ דרב דגזר היכ׳ דערבו ה״ל למגזר הכל שלא לשתוף המבוי הוה שיש לו חורבה כדי שלא יבאו להוציא מאני דחצר לחורבה דרך המבוי שהוא משותף אלא ודאי כי היכי דלא גזר התם לא גזר הכא. והקשו עליו בתוס׳ דהא אפי׳ ס״ל לר׳ יוחנן כגזירה דרב דהתם לא ה״ל למיגזר הכא שלא להוציא מאני דבתים וחצרות למבוי דהא אפי׳ רב לא גזר התם שלא לערב הבתים עם החצר שלא להוציא מאני דבתים לחצר אלא דגזר בכל שערבו שלא להוציא מן החצר לחצר אבל מן הבתים לחצר לא גזר כלום שמא יבא להוציא מחצר לחצר. וא״כ מאי אזדא ר׳ יוחנן לטעמיה איכא הכא. לכך פר״י ואזדא ר׳ יוחנן לטעמיה דכיון הכא דאפי׳ חורבה מותרת ומכשרת המבוי בלחי וקורה מכלל שאף היא בכלל השתוף ומותרת היא להכניס ולהוציא כלים דמבוי לחורבה ולא גזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים שהובאו למבוי אל החורבה ואלו ס״ל הגזרה דרב דהתם ה״ל למיסר שלא להכניס מן המבוי לחורבה ומהאי גזרה דאמרן. וכי תימא אה״נ הא לא אפשר דכיון שהיא מתרת את המבוי בלחי וקורה על כרחין היא נתרת עליו אלא ודאי דלא גזרו היינו דאזדא לטעמיה דלא גזר התם בשערבו והא דאמרי׳ דילמא אתי לאפוקי מאני דחצר לחורבה לאו דוקא אלא כלומר מאני דבתים לחצר כן פי׳ בתוספות: