ריטב"א על עירובין מז.

ומאי קושיא דילמא הכא נמי היכא דאיתמר איתמר וכו׳. ואפשר דלאו כי הדדי איתמר הכי פרכי בו מדריש׳ א״נ דמאן דקשי להו סבר דכיון דבתרתי תלת דוכתי אפסיקא הלכתא בהדיא כר״ש דהוי חזקה שהלכה כמותו בכל מקום במקום רבי יהודה. ומאי קושיא דילמא רב לית ליה הני כלל. דרבי יוחנן. בדין הוא דבהא מלי מתרץ קושי׳ דלעיל אלא דכל היכא דמצינא לתרוצי בענין דלא לפלגו רב ורבי יוחנן הוה עדיפא לן טפי. והכא דלאו אפשר משנינן דדילמ׳ רב לית להו הני כללי דר׳ יוחנן ומשום דרב לית ליה הכי לית ליה לרב משרשיא למפסק ולמימר דליתנהו הני כללי דהא רב ור׳ יוחנן הלכה כר׳ יוחנן. אלא מיהא וכו׳ כלומר דכי אמר רב משרשיא דלתנהו להני כללי היינו משום דאשכחן דר׳ יוחנן גופיה משמע דלא סבר להו כדתנן היבמה לא תחלוץ וכו׳ מכלל דיחידא׳ פליג עליה אין והתניא וכו׳ מהא שמעי׳ דלא גרסי׳ במתני׳ דברי רבי מאי׳ כדגרסי׳ במקצת נסחי והכין נמי מוכח ביבמו׳ דאקשי׳ מאי נפקא דפסק ר׳ יוחנן הלכה כר׳ יוסי ואלו בעלמא קאמר הלכה כסתם משנ׳ ופרקי דהכא סתם ואח״כ מחלקת היא.

למה לי והא אמרת ר׳ יהודה ורבי יוסי הלכה כר׳ יוסי לאפוקי מהתם משנה אע״ג דלא חשיבא סתם משנה כיון דמחלוקת בצדה כדאסיק ביבמות וליכא למפרך מינה למאי דכייל ר׳ יוחנן הלכה כסתם משנה מ״מ בדוכתי טוב׳ חשיב׳ לן סתמא למפסק כוותיה כדברירנ׳ התם וכדמוכ׳ בשמעתא קמייתא די״ט דאמרי׳ דגבי י״ט סתם לן תנא כר״ש דתנן מחתכין את הדלועין וכו׳ וסתם מחלוקת בצדה דפליג עליה ר׳ יהודה וי״ל דעדיפא מינה בעי לשנויי ליה הכא דאע״ג דאמוראי בתראי חשיבא להו סתמא אע״פ שמחלוקת בצדה הא לר׳ יוחנן לא שמעי׳ ליה הכי מדלא כייל שתהא הלכה אלא כשהוא סתם משנה לגמרי בלא שום מחלוקת:

הולכין לדיר של עכו״מז ולוקחים מהם בהמה עבדים ושפחות. פרש״י ז״ל דלמעוטינהו שרי והפי׳ הנכון מפני שדברים אלו הם צריכין לו לתשמיש ביתו ואינם נמצאים לימכור וה״ל כדבר האבד ובכי הא לא גזור והכי מוכח פי׳ במסכת משקין ובמקומה הארכתי בה בס״ד.