ריטב"א על עירובין מד:

אדם אאד׳ ל״ק. פי׳ דגבי אד׳ ליכא לתרוצי כדתרצי גבי כלי׳ דברית׳ בתריית׳ בדופן רביעית מיירי דהא קתני כדי שיאכל וישתה ויישן מכלל דלהכשר סוכה אתי ודופן שלישית ומ״ה עבדי׳ בה תירוצה אחרת: כאן לדעת וכאן שלא לדעת. פרש״י ז״ל ובתוס׳ באדם לדעת אסור לעשותו מחיצה דה״ל כבנין אבל שלא לדעת נהי דחשיבא מחיצה גמורה לא מתסר לעשותה בשבת שאין דרך בנין בכך והיינו דקתני עושה אדם את חבירו דופן לסוכה דמיירי בעושה שלא לדעת דאיסורא בשבת ליכא ואפ״ה מתכשרא סוכה בהכי כדקתני כדי שיאכל וישתה והיינו נמי עובדא דעבדו רב נחמן ורב חסדא כדמפ׳ ואזיל דסתם שלא לדעת הוו. מעתה הא מתניתא בתרייתא לצדדין קתני דרישא דאדם בדופן שלישית וסיפא דכלים בדופן רביעית ולאו שנויא דחיקא הוא דהא מוכח מתוכה דבהכי מיירי דקתני רישא כדי שיאכל וישתה ויישן וסיפה קתני כדי שלא תפול חמה על המת. ומתניתא קמייתא דקתני לא יעמד בה אדם ובהמה מיירי בעושה את האדם מחיצה (שלא) לדעת ולא הוי דומיא דבהמה דקתני בהדיא. מאי כאלו לא יצא פי׳ דהא כיון שהוא (עייל) [עדיין] בתוך התחום הרי לא יצא כלל גרש״י ז״ל אמר רבה ה״ק אם היה בתוך התחום כאלו לא יצא מביתו כלומר דהא דקתני כאלו לא יצא לאו אתחומו קאי אלא כאלו לא יצא מביתו לומר כי מביתו מודדין לו אלפים אמה של תחומו כדמעיקרא ולא מן המקום הנאמר לו ופרכי׳ פשי׳ כלומר נהי דמתרצת שפיר לישנא דמתני׳ מ״מ אכתי תקשי לן מאי קמ״ל פשי׳ דכיון שלא יצא מתחומו אין לו אלא תחומו הראשון ומהדרי׳ דטובא קמ״ל דמהו דתימא כיון דעקר מתחומו ברשות ב״ד עקר שביתתו הראשונה ויקנ׳ שביתה במקום שנאמר לו כבר נעשה מעשה ויוכל ללכת משם אלפים אמה לכל רוח קמ״ל דלא:

רב שימי בר חייא אמר ה״ק אם היה תחום שנתנו לו חכמים מובלע בתוך תחומו כאלו לא יצא מתחומו. פי׳ דסיפא דמתני׳ מיירי בשיצא מחוץ לתחום שכותבין לו אלפים אמה וקאמר שאם היו אלו האלפים אמה שנתנו לו עכשו נכנסין בתוך התחום הראשון הרי הוא כאלו לא יצא מתחומו הראשון מיהת לענין שיכול ליכנס עד ביתו ע״י הבלעת תחומין ויהא כבני העיר כמו שהיה בתחלה ומיהו כיון שחזר לתחומו הראשון שוב אין לו התחום השני שנתנו לו ואמרי׳ במאי קא מפלגי רבה ורב שימי כלומר אמאי לא מפרש לה למתני׳ כמו רב שימי ומהדרי׳ דמר סבר הבלעת תחומין מלת׳ היא ומר סבר הבלעת תחומין לאו מלתא היא פיר׳ דרב שימי סבר הבלעת תחומין הבלעה היא למחשבינהו כתחום א׳ שיוכל להכנס עד ביתו ורבה סבר דלאו מלתא היא וכת׳ רש״י ז״ל דרבה לי׳ ליה הא דאמרי׳ לעיל במי שהוצרך לנקביו כיון דעל על. וההיא כר׳ אליעזר אתיא דאית ליה הבלעת תחומין וכרב שימי ולא נהיר דכיון דנקטיה לעיל להדיא ולא תלינן לה בדר׳ אליעזר משמע דדברי הכל היא והנכון כמו שפי׳ ר״י ז״ל דעד כאן לא אמרו חכמים דהבלעת תחומין לאו מילתא היא אלא במי שנתנו לו חכמים כבר תחום או גבול מסויי׳ כמו הא דרב שימי. אמאי כמי שיצא מחוץ לתחום שנתנו לו חכמים ד׳ אמות לתחומו שאע״פ שהם מובלעים בתחומו הראשון אמרי רבנן לא יכנס שכבר נעקר תחומו הראשון. הכא במקו׳ הזה בהלוכו. אבל כל שיצא לו מתחומו ואינו חוזר חוצה בגבול מסויים אלא בדבר שאין לו גבול כיון שנכנס ע״י מחיצות כעובדא דנחמיא או הוצרך לנקביו שאין לדברים אלו שיעור כי זה היה יכול ליכנס במחיצות עד עירו וזה היה יכול ליכנס הרבה עד שימצא מקום צנוע בהא ודאי כיון דעל על ויש לו הבלעת תחומין והיינו מאי דברירנא לעיל דכל היכא דמלו גברי דמודו רבנן שיכנס לעירו ודבר זה ברור ונכון וכן דעת רבותי ובנסחי הראשונים ז״ל היתה גרסא אחרת שגורסים אף בדברי רבה שאם היתה תחום שנתנו לו חכמים מובלע בתוך תחומו כמו שהוא בדברי רב שימי. אלא דברבה גרסי׳ כאלו לא יצא מביתו ובדרב שימי גרסינן להו דכיון דעל על ויכול ליכנס עד ביתו אלא דסבר רבה דכיון שנכנס לתחומו הראשון חזר כבני עירו כבתחלה ואיבד תחו׳ שנתנו לו חכמי׳ ורב שימי סבר דהבלעת תחומין שנתנו לו מילתא היא ונעשה הכל כתחום אחד ויכול להלך את כלו ויהיו לו אלפים אמה בעירו לכל רוח ואלפים אמה לכל רוח במקום שנאמר לו ולהאי פירושא והאי גרסא קשיא הא דאותביה רביי לרבה מדתנן רבי אליעזר אומר שתים יכנס ומאי קושי׳ דהא אפילו רבה מודה הוא שיכול ליכנס עד ביתו. ותירץ רש״י ז״ל דלהאי פירושא קס״ד דכיון דהתם שאין השתי אמות מובלעו׳ בתחומו הראשון כלל אלא שהם דבוקות עמו. א״ר אליעזר שיכנס דין הוא דהכא דאיכא הבלעת תחומין גמורא שיהא הכל תחום אחד לגמרי ליכנס ולהלך בכלו והשיבו על זה בתוס׳ דהא ודאי הא דקתני רבי אליעזר שתים יכנס במובלעות מיירי שהוא עומד באמה שנייה וכדאמרי׳ בסוף והא דתניא רבי אליעזר אומר לא יכנס ופרקי׳ דמתני׳ דעקר חדא וקאי בתרתי ואידך דעקר תרתי וקאי בתלת אבל הנכון כגרש״י ז״ל וכמו שפירשנו:

ומה אלו שבת במערה שתוכה ד׳ אלפים אמה ועל גגה פחות מד׳ אלפים לא נמצא מהלך. פי׳ המערה הזאת היא ברשות הרבי׳ וסתם מערה מטלטלה כדאי׳ בפרק שור שנגח והמערה הזאת יש לה שני פתחים בשני ראשיה א׳ למזרח ואחד למערב וגגה רשות הרבים גמורה הוא כי שוה הוא לרשות הרבים ויש בחללה ד׳ אלפים אמה אבל אין בגגה אלא פחות מכאן ולא מפני מקום פתיחת הפתחים. כי פתח המערה דרך הוא לעשותו משופע כעין פתח ארובה. אלא דרך כתלי מערה לעשותם משופעים לצד הגג כדפרש״י ז״ל וקבלה היתה בידם כי השובת במערה זו יש לו אלפים אמה לצד מזרח לפתח מזרחי ואלפים אמה למערב לפתח מערבי אעפ״כ רשאי להלך על פני כל הגג ולצאת מפתח זה ולהכנס בפתח האחר והא אמאי שהרי אין לו לכל פתח ופתח מהם כלפי הפתח השני אלא אלפים אמה וכשהלך על הגג אלפים אמה היה לו לחזור לאחוריו כנגד העקב ולהכנס בפתח אשר יצא אלא ודאי הטעם משום הבלעת תחומין כי האלפים שיש לכל פתח כלפי צד הפתח השני הם מובלעין ורוכבים על זה כיון שאין בגג ארבעת אלפים אמה שלמות וש״מ דהבלעת תחומין מילתא היא להיות הכל תחום אחד ממש וקשיא לרבה ואפי׳ לגרסת הראשונים ז״ל דהא הכא ע״י הבלעת תחומין זוכה להלך בכל הגג המערה ואלפים אמה עוד לכל רוח ויש לו קרוב לשני תחומין וק״ל מאי קושיא דהכא אין אנו צריכין להבלעת תחומין כלל דכלו מערה חשיבא כדיר או סהר או עיר כי השובת שם מהלך את כלה ויש לו אלפים אמה לכל רוח. וי״ל דהתם מהלך בפנים שהוא רשות היחיד גמורה אבל גג מערה זו רשות הרבים גמורה היא. וכמה שהוא חוץ לדיר וסהר וחוץ לעבורא של עיר דמי:

א״ל רבה לאביי ולא שני לך בין היכא דשבת באויר מחיצות מבעוד יום להיכא דלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום. פרש״י ז״ל דלא דמי דהתם ודאי מודו רבנן וכ״ע דעבדינן הבלעת תחומין ללכת ולחזור בכל הגג מפני ששביתתו למטה מן הגג באויר מחיצות וכיון שקנה כל המערה בתוכו להיות לו לבית ולשביתה דין הוא שיזכה למעלה ג״כ לא מדין רשות היחיד דא״כ אפי׳ יש בו ד׳ אלפים אמה נמי ואינהו הכי גמירי להו דליתיה אויר מחיצות להאי דינא אלא אלפים אמה בפחות מד׳ אמות אלא טעמא משום הבלעת תחומין אבל בהא דידן דליכא אויר מחיצות לקנות שביתה לא עבדינן הבלעת תחומין זו תורף פרש״י ז״ל. ומה שפי׳ הראב״ד ז״ל בזה יש עליו כמה גמגומין והיכא דלא שבת לא: