ריטב"א על עירובין לח:

איפוך. פי׳ איפוך סברא דילי׳ ותני בריש׳ מערב ברגליו בשני ותאני בסופ׳ אין יוצא עליו בשני. אימא וכן אמ׳ רשב״ג פי׳ וה״ה דבעינן למתני סברא דרשב״ג מקמי סברא דר׳ יהודה אלא רב גמר׳ גמיר לה פי׳ לאו מסברא אמר לה אנא הכי גמיר לה דר׳ סבר כרבנן ורשב״ג ור׳ ישמעאל סברי כרבי אליעזר. אמר התם משום הכנה דתניא וכו׳ ולמאן דאית ליה הכנה דרב׳ אין אופין מי״ט לשבת מדאורייתא והא דשרו ליה רבנן בעירובי תבשילין היינו מטעם הואיל. ואיכא למידק דהא לעיל אמרי׳ ובכולה סוגיא דר׳ אליעזר אית ליה הכנה דרבה ואלו בערבי פסחים איכא מ״ד דלית ליה לר׳ אליעזר אופין וא״כ היאך אופין מי״ט לשב׳ בעירובי תבשילין היינו מטעם הואיל ואיכא למידק דהא לעיל דרבנן וי״ל דמ״ד התם דר׳ אליעזר לית ליה הואיל ס״ל דר׳ אליעזר לית ליה הכנה דרב׳ כלל מי״ט לשבת ומעירובי תחומין השיבו רבנן לר׳ אליעזר וטעמא דר׳ אליעזר משם מקני ביתא ושם פירשנו בו טעם אחר בס״ד:

א״ל אביי אלא הא דתנן כיצד הוא עושה וכו׳ והא קא מכין מי״ט לשב׳ ואיכא למידק דמשמע דאביי לא ניחא ליה למימר דטעמא דרבה משו׳ הכנה ואמאי דהא רב כר׳ אליעזר ס״ל דאית ליה הכנה ואפילו בעירובי חצרות כדאיתא לעיל וי״ל דאביי סבר טעמא דר׳ אליעזר לעיל משום מקני ביתא ובעירובי תחומין איתניא אי נמי דאביי סבר דגבי ביצה שנולדה בי״ט כיון דמידי דממילא הוא לית ביה משום הכנה ואפילו לר״א ואע״ג דסבר לה גבי עירובי חצרות דלא הוי אלא רשותא שאני התם דאיכא מעשה לכתחלה בי״ט אבל לא ביצה דאתיא ממילא ואלו איתא דגבי ביצה איכא משום הכנה היה דהוה לן למימר גבי עירוב ליטלו בראשון ולהחזירו בשני אלא ודאי משום דלא הוי לכתחלה שאינו צריך לחזור לומר כלום ולקבעי הדר משתרי וא״כ ה״ה לביצה: ואביי אזיל בהא לטעמיה דפריך במס׳ י״ט לרבה דסבר דאיסור בינה שנולדה בי״ט הכנה וקסבר שאין האיסור אלא משום פירות הנושרין ושאר טעמי דהתם והכין. ס״ל הכא. וא״ת מ״מ מאי קא מקשי מהא דרבנן דהא רב כר׳ אליעזר ס״ל ואפשר כי היכי פליג בהכנה דעירובי חצרות פליגי בהא דביצה שנולדה ובאידך דמוליכו בשני. וי״ל דהא אשכחן במתניתא דלעיל דסבר ר׳ אליעזר שאם עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני וה״ה שמערב בשני באותו הפת וכדכתיב לעיל: מיהו אין זה מספק דהא ודאי לא שמיעא ליה לאביי ההיא מתניתא מדלא מותיב מיניה ומותיב מדרבנן. והנכון דאביי מסברא משמע ליה דהא גריעא מהכנה דעירובי חצרות ואפי׳ לר׳ אליעזר לא פליג עלה ולית לן לאפושי פלוגתא בניהו בכדי הילכך אפילו לאביי בין רבנן בין לר׳ אליעזר כלהו אית להו הכנה דרבה אלא שאין ההכנות שוות דבהכנה גמורה בידים כגון עירובי תחומין ואין צ״ל אפיה ובשול אפילו לרבנן אסירא וכל שהיא הכנה גרועה כגון עירובי חצרות פלוגת׳ דר״א ורבנן כדקתני לעיל: וכל דאתי ממילא כגון ביצה שנולדה והמחזיר עירובו בי״ט ומניחו במקומו אפילו לר׳ אליעזר לא חשיבא הכנה:

ושבת מכינה לעצמה: פי׳ ומאי טעמא אמרינן בעלמא כי המבשל בשבת יאכל בשוגג או במזיד כדאיתא התם ואתיא אפי׳ למאי דקיימא לן בהכנה דרבה: ומיהא דאמרינן הכא מי סברת סוף היום קונה עירוב תחל׳ היום קונה עירוב דקדק ר׳ לעיל דכל מאן דס״ל הכנה דרבה בביצה שנולדה ס״ל נמי תחלת היום קונה עירוב כי היכי דלא תקשי ליה הא דתנן מוליכו בשני ומחשיך עליו:

אלא מעתה יערבו בלגין. פי׳ ואלו לעיל תנן שאין מערבין בו ודוחק הוא לומר דפליגי מתני׳ אהדדי והויא ההיא דלגין דלא כרבנן דהכא: ה״ג ואלא הא דתנן ר׳ אליעזר אומר מערב אדם שני עירובין הראשון למזרח והשני למערב והא בעי סעודה הראויה מבעוד יום וליכא וכן גרש״י ז״ל וה״פ דקס״ד דמיירי שנותן העירוב האחד לראשון בסוף אלפים אמה למזרח והעירוב האחד ליום שני לסוף אלפי׳ למערב וא״כ ביום הראשון שעירובו למזרח לא מצי אזיל לצד מערב והוה לי׳ אותו עירוב שבמערב סעודה שאינה ראויה לו: והקשו בתוס׳ דמאי קושיא דנהי דלא חזיא לדידיה הא חזיא לכל בני העיר שיש להם אלפים אמה לכל רוח וקיימא לן דמערבין לישראל בתרומה דאע״ג דלא חזיא לדידיה הא חזיא לכהנים: תירצו בתוס׳ דהתם למאן דחזיא בבין השמשות חזיא מבעוד יום והכא להאי דחזיא ליה בין השמשות לא חזיא מבעוד יום וגירעא טפי דכיון דחזיא ליה בלילה מסתמא על דעת סעודתו דחזיא ליה קונה עירוב ולא על דעת דחזיא לאחריני ואין זה מחוור. אבל הנכון דשאני הכא דמאי דלא חזיא לדידיה מבעוד יום הוא לפי שאינה בתחומו ואין עירוב קונה לאדם חוץ מתחומו דה״ל נתגלגל חוץ לד׳ אמות דאע״ג דחזי לאחריני דקאי תוך תחומין אינו קונה לו: וא״ת מ״מ לאביי היכי ניח׳ והיאך קונה לו כשאינו בתחומו. וי״ל דאביי סבר דלדידיה כיון דמקלינן בעירוב דלא בעי סעוד׳ הראויה מבעוד יום מקיל נמי בהא כיון דמ״מ הרי הוא בתוך תחום עירו מה שאין במתגלגל חוץ לד׳ אמות שהוא חוץ גם לתחום עירובו ועוד דאע״פ שהוא חוץ לתחום אין בו אלא איסו׳ תחומין דרבנן וכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וכיון שיכול ליטלו ע״י שבות דרבנן וגם היא תוך תחום עירו חשבינן ליה עירוב כיון דסבי׳ לן דלא בעינן בעלמא סעודה הראויה מבעוד יום אבל למאן דסבר בעלמא דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום הא ודאי יש לאסור בזה שאינה מבעוד יום תוך תחומו ממש ואע״פ שהיא תוך תחום עירו ואע״ג דמצי אזיל להתם ע״י שבות:

ואלא הא דאמר רב יהודה עירב בראשון וכו׳. פרש״י ז״ל דקושיין ממערב ברגליו בשני דהוי מידי דמחזי לכתחל׳ ודמי להכנה וקס״ד דבעי׳ אמירה בשמערב משום דהוי מידו דניד. אבל ממערב בפת בשני לא קשיא ליה דפשי׳ ליה דההיא בשתיקה מערב בשני כיון שכבר התנה מערב י״ט דכי הדר לקבעיה הדר ויפה פרש״י ז״ל: ומיהו קי״ל מאי קא מקשי׳ לרב מדרב יהודה דילמא רב יהודה כרבנן ס״ל דלית להו הכנה דחצרות ואלו רב כר׳ אליעזר ס״ל ודילמא ר׳ אליעזר לית ליה הא דרב ואי משום דקתני לעיל אי אתם מודים לי שאם עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני וכי הא דרב יהודה הא ודאי לא שמיעא ליה לא ההוא מתנייתא מדלא פריך מינה וקא פריך מדרב יהודה וי״ל דכיון דרב יהודה תלמידיה דרב הוא מסתמא מיניה גמיר לה ולא פליג עליה וא״כ שמעינן מינה דלר׳ אליעזר כשם שהתיר לערב ברגליו בשני כך התי׳ לערב באותו פת בשני כמו שהתי׳ רב וכדכתיב לעיל דאי לאו ה״ל רב יהודה דלא כרב רביה דהא רב כר׳ אליעזר ס״ל בהא כדמוכחא סוגיא להדיא:

א״ל מי סבר׳ דאזיל ואמר מידי דאזיל ושתיק. פי׳ שהמערב ברגליו אין צריך לומר כלום אלא שיהא בדעתו לקנות שם שביתה וסוגיין מוכחא דאפילו במערב לכתחלה ברגליו בע״ש או בי״ט סבי׳ לן דבשתיקה סגי ליה דהא פרכי׳ עלה כמאן כר׳ יוחנן בן נורי דאמר חפצי הפקר קונין שביתה ופרקינן אפילו תימא רבנן וכו׳ ומאי קושיין נימא דעד כאן לא אמרינן הכא אלא שערב כבר בראשון והתנה אבל במערב לכתחל׳ אמירה בעינן אלא ודאי כדאמרן ותדע לך דהא אמרינן בסמוך שאם עריב בפת בראשון ואבד מערב ברגליו בשני והרי עירוב זה דלכתחל׳ הוא וכיון דקאמר במערב ברגליו בשני מכלל דבשתיקה סגי ואי לא הוה ליה מכין מי״ט לשבת וקשיא עליה דרבה אליבא דרב אלא ודאי כדאמרן. וא״ת א״כ דאפי׳ המערב בתחלה ברגליו בשתיקה סגי למה לא התיר רבי יהודה לערב לכתחלה בשני ואפי׳ שלא עירב כלל בראשון לא בפת ולא ברגליו ואלו איתא הוה מפ׳ לה דהא היה לה רבותא טפי. תירץ הריב״א ז״ל דלא אמרינן דמערב בשתיקה ברגליו אלא היכא דאיכא גלויי דעתא שהוא רוצה לקנו׳ שם שביתה כגון שזה עירב שם בראשון וגלי דעתיה דניחא ליה ביה גם ביום השני אבל בשלא עירב שם כלל מעי״ט דילמא לא ניחא ליה להפסיד אלפים אמה שיש לו לצד אח׳ וכיון שכן בעי אמירה ומעשה בא לפניו בארי שבא בספינ׳ בי״ט הסמוך לשבת ובי״ט לא הניחו לזוז ממקומו אבל בשבת התירו לו לצאת לפי שקנה שביתתו בלא אמירה דאנן סהדי דניחא ליה מידי דהוי אישן. נמצאת למד דמערב בפת בעי אמירה בתחלת עירב אבל כשמחזירו שם בשני אינו צריך אמירה דלקבעי הדר: אבל המערב ברגליו בלא אמירה סגי ליה ואפילו בתחלת עירוב ומ״מ כל שלא ערב בראשון כלל לאותו רוח אינו מערב ברגליו בשני לא באמיר׳ ולא בשתיקה דה״ל כמכין מי״ט לשבת:

א״ל רבה בר בר חנן לאביי לא שמיעא ליה למר. פי׳ לרבה הא דתניא לא יהלך אדם וכו׳ פי׳ דאסרי׳ אפי׳ בשתיקה כיון דאסור באמירה דאי שמיעא ליה הוה הדר ביה ממאי דקאמר לעיל דכשניטל ומחשיך עליו משום הכי מות׳ משום דלא בעי אמירה. ואע״ג דבאמירה חשיבא הכנה דשתיקה שרי׳ דאלמא דמילתא כי הא אע״ג דאסירא באמירה דמחזי כמכין אשתרי בשתיקה ואלו בהא מתניתא אסרי׳ בשתיקה מאי דאסיר באמירה ובשלמא לדידן לא קשיא דאנן סבי׳ לן דמשו׳ נותנו ומחשיך עליו משום דאפי׳ באמירה לא חשיבא כי הא הכנה כיון שכבר הלך שם מאמש: אבל לדברי שסובר דהתם אסור באמירה דחשיבא הכא ה״ל למיסר אפילו בשתיקה כדאסרי׳ הכא שתיקה כאמירה אלא ודאי דהכנה בההיא דעירוב בשני באותו פת עצמו לא חשיבא הכנה מי״ט לשבת אבל זו של שבת מסתברא דהויא לכתחלה נקני ודברו לא חשיבא כיון שעושה מעשה ללכת שם ופרקינן דהתם מוכחא מילתא פי׳ דלצורך מחר אזיל ושמעינן מינה שלא אסרו אלא ללכת לסוף שדהו: אבל ללכת לגנו שיש לו בתוך התחום מותר דמימר אמרי שהולך להתעדן שם וכדכתיבנא בפ׳ חבית לדעת ר״י ז״ל: