ריטב"א על עירובין ל:

אי אתם מודי׳ שמערבין לגדול ביו׳ הכיפורים. פי׳ וקס״ד דטעמ׳ דב״ש נמי בהא משו׳ דכיון דחזי לקטן שמותר לאכול ביום הכיפורי׳ מערבין בו אפי׳ לגדול דאפי׳ מאי דלא חזי לדידיה ולשום גדול כיון דחזי לקטנים מערבין בו והיינו דאמרו להן כשם שמערבין לגדול ביום הכפורי׳ מטעמא דאמרן כך מערבין לנזיר ביין דאע״ג דלא חזי לדידי׳ חזי לאחריני ושמעי׳ מהכא דכיון שאין מערבין בטבל טבול דרבנן כדאיתא לקמן שאסור להאכילו בידים לקטנים דאי לא אזי לקטנים דומיא דעירוב ביום הכפורים ואין לומר דשאני טבל שהוא איסור חפצא דהא בכולא סוגיין לא מחשבי׳ מפלגי בהא מילתא וכדאמרי׳ הכא כשם שמערבין לגדול ביום הכיפורים כן מערבין לנזיר ביין ולאפוקי מקצת רבנן שהם סבורין דאיסורין דרבנן מותר להאכילן לקטן בידים וזה אינו כדמוכח ממאי דאמרן וכדכתוב ביבמות פ׳ חרש בס״ד:

וכ״ש התם איכא סעודה הראויה מבעוד יום. פי׳ למ״ד סוף היום שעבר קונה עירוב דלמ״ד תחלת היום קינה עירוב הא ודאי לא חזיא ליה: וא״ת אפי׳ למ״ד סוף היום קונה עירוב היינו בתחלת השמשות והרי אסור לאכול אפי׳ קודם לכן משום תוספת יום הכפורים וי״ל דסוף היום דאמרי׳ שהוא עירוב היינו סוף היתר היום של אכילה וערב יום הכפורים קונה עירוב סמוך לתוספת יום הכפורים כמאן דלא כחנניא פי׳ ברייתא דלעיל אליבא דב״ש וכו׳: כלהו תנאי דמתני׳ דשרו ללכת יותר מתחים שבת ע״י עירוב בלבד דלא כב״ש אליבא דחנניא דלדידיה לא שרו ב״ש אלא בשמוציא כל כלי תשמישו הצריכין לו לשבת לאותו מקום שקונה שביתה וכדמפרש ואזיל:

והוצרך לצאת בשחורין. פי׳ והיה רגיל בכך או שהיה יודע שצריך להם דהשתא לא קנה שביתה כיון שלא הוציא כל כלי תשמישו דאלו כשאינו רגיל בהם אלא שנתחדש לו ענין בשדה שהוצרך להם הא ודאי אין זה מעכב עליו כיון שכבר הוציא כל כלי תשמישו שהיו סבר שצריכין ושהיה רגיל בהם:

דאיפשר במתשיל בנזירותה: וק״ל אם כן למה אין מערבין לדברי הכל בטבל דאי בעי (מעכה) שם מינה וביה ובככר של הקדש דהא א״כ איפשר דמתשיל עליה י״ל דלא אמרי׳ הואיל אלא במידי דבלא הואיל חזי לאחריני ומעתה אין לנו טעם הואיל בענין עירוב אלא לסומכוס דאלו לרבנן בלא הואיל מערבין בו כיון דחזי לאחריני ולפרושי עלה ממקום אחר פי׳ דאכתי הא חזיא לאתשולי עליה׳ ולאפרושה עלה ממקום אחר וכיון דאיפשר הכי נימא הואיל ויהיו מערבין בו ופרקי׳ לא נחשדו חברים לתרו׳ שלא מן המוקף לאו למימר במתני׳ בחבר בלחוד מיירי דהוא סתם איתנא:

אלא ה״ק שאסור לתרום שלא מן המוקף ומשום דמרגלא בפומין לא נחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף נקטי׳ הכא וא״ת והא משמע ביבמות גבי אריסיה דר׳ ינאי דלצורך כבוד שבת מותר והכא לצורך שבת הוא מעכב לשום מצוה. וי״ל שלא אמר שם אלא לצורך סעודת שבת ומשום עונג שבת דוקא:

לפרוש עליה מניה וביה ופרקי׳ כגון דלית ביה שיעורא. פי׳ שלא היו בו אלא שתי סעודות מצומצמות ופרכי׳ מאן פסקה כלומר מי פסק לתנא שלעולם לא יהא לו אלא שתי סעודות מצומצמות של תרומה דלפסוק ולתני שאין מערבין לסומכוס לתרומה. ויש שואלי׳ מאי דאמרי׳ לעיל תרומ׳ נמי מתשיל עלה כדאי׳ בערכין ובמסכת נדרים פ׳ הנודר מן הירק. וי״ל דאם כן מאי פסקה כי הכי דלתני התם מערבין בחולין ולא בתרומה כיון דאיכא שריותא בתרומה שלא בא ליד כהן:

אלא סומכוס סבר לה כרבנן דאמרי כל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות. פי׳ וכיון שכן אסור הוא לו להפריש אפי׳ מיניה וביה בבין השמשות בשעה שקונה עירוב ולפי׳ אין מערבין בתרומה דאי אמרתי מתשיל עלה הדרה לטבלה ולא הוה מצי מפריש עלה ואשתכח דליכא הואיל אבל רבנן דפליג עלי׳ דסומכוס טעמ׳ דידהו או משו׳ דאיכ׳ הואיל דסביר׳ להו כר״י דכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות אי משום דאע״ג דלא חזיא לדידיה כלל מסתיין דחזיא לכהנים: והא דאמרי׳ דלסומכוס כיון דסבר כרבנן א״א להפרישה איתא אפי׳ למ״ד סוף היום קונה עירוב כי סוף היום הזה בערבי שבתות וימים טובים בתחלת בין השמשות הוא ובכל בין השמשות גזרו חכמים. פי׳ אבל לר״י שלא גזרו אפי׳ בסוף בין השמשות לא גזרו ולפי׳ היה מותר לסומכוס אלו ס״ל כרבי ואפי׳ ס״ל בתחלת היום קונה עירוב והיינו דלא אוקמינ׳ לסומכוס אפי׳ כר״י ודקסבר תחלת היום קונה עירוב:

סומכוס היא דאמר מידי דחזי לאכיל׳ בעי׳ פי׳ וכיון שכן ה״ה נותן דלא משערי׳ אלא בדידיה גופיה לימא פליגא מתני׳ דיש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדרבי שמעון בן אלעזר דלא משערי לכל אדם בעצמו מדלא משערי׳ לרעבתן בדידיה. ומהדרי׳ תרגימו אזקן ואחולה פי תרגימ׳ אמתני׳ דיש שאמרו לפי מה שהוא אזקן וחולה דאלו רעבתן אינו מן המניין דבטל׳ דעתו אצל כל אדם:

ולכהן בבית הפרס. פי׳ ואפי׳ לסומכוס דבעי מידי דחזי לדידיה ההיא שעתא דהא נמי אפשר דחזי לדידיה כרב יהודה אמר שמואל דאמר מנפח אדם בית הפרס והולך וכבר פירשתיה לזה במסכת ברכות ובמסכת נדה יפה בס״ד. ושם בררתי דזמנין דשרו רבנן לכהן להכנס בבית הפרס אע״פ שלא נידש ואפי׳ בלא ניפוח דאוקמה רבנן אדאורייתא והכא נמי גבי עירוב אוקמיה רבנן אדאורייתא ואמרי׳ דאי בעי עייל התם ושקיל עירוביה ואכיל וה״ל מידי דחזי לדידי׳ אבל לא בבית הקברות דהתם לית ליה תקנתא למיעל ולמשקל עירוביה וה״ל מידי דלא חזי לדידיה וכולה סיפא אליבא דסומכוס נמי איתניא דאלו לרבנן דלי׳ להו לסומכוס אפי׳ בבית הקברות מערבין לכהן דהא חזי לישראל וכשם שמערבין לישראל בתרומה וכן פרש״י ז״ל ואנן הא קי״ל כרבנן דפליגי עליה דסומכוס:

רבי יהודה אומר אפי׳ בבית הקברות. פי׳ ואפילו אליבא דסומכוס. תאנא מפני שיכול לרוץ ולילך שם בשידה תיב׳ ומגדל פי׳ כשהם כלם גדולים העשוי׳ לנחת דלא מקבלין טומא׳ לפי שאין מטלטלין מלאין וריקנין וכל שאינן מקבל טומאה חוצץ בפני הטומאה לדברי הכל בשעומד עץ במקום אחד אבל הכא פליגי רבי יהודה ורבנן משום דהוי אהל זרוק כדמפרש ואזיל דרבי יהודה סבר אהל זרוק שמיה אהל לחוץ לפני הטומאה שלא תהא בוקע׳ ועולה ורבנן סברי לא שמיה אהל. ואהל זרוק פי׳ ר״ח ז״ל שנזרק שם לפי שעה ואפי׳ בעודו נח אמרי רבנן דלא הוי אהל וכגון שידתה שידה גדולה שהיא מגעת מתחלת בית הקברות עם מקום העירוב וגלגל שם מתחל׳ את השידה ואח״כ עובר הכהן עליה עד שהגיע למקום העירוב וסברי רבנן דבשעה שנזרק לשם לא שמיה אהל ומקבל טומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה ואין פי׳ זה מחוור דקשיא עליה עובדא דתבודא במסכ׳ מגילה דשקליה ואנחוה באנדרונ׳ דמשמע דבשעת הנחתה חוצץ בפני הטומאה משום דהואי כלי העשוי לנחת כדאיתא התם אע״פ שנזרק לשם אבל רש״י ז״ל פי׳ והוא הנכון אבל זרק אהל המטלטל דסברי רבנן כי אע״פ שהוא כלי גדול העשוי לנחת ואינו מקבל טומאה אפי׳ בשעת טלטול ומ״מ אינו חוצץ בפני הטומאה ורבי יהודה סבר דאפי׳ כשהוא מטלטל חוצץ בפני הטומאה ואמרי׳ בפלוגתא דהני תנאי דתניא הנכנס לארץ העובדי כוכבים בשידה תיבה ומגדל פי׳ שהם כלים גדולים העשויים לנחת ר׳ מטמא ורבי יוסי ברבי יהודה מטהר: פי׳ דאע״ג דגזרו רבנן טומאת אהל בארץ העובדי כוכבים כלים אלו חוצצין בפני הטומאה במאי קא מיפלגי מר סבר כר׳ יוסי בר׳ יהודה אהל זרוק שמיה אהל וחוצץ ומר דהיינו ר׳ אלעזר דלא שמיה אהל והכי אוקימנא בהא פלוגתא פי׳ כהן גדול דמסכת נזיר בחדא לישנא דפליגי ר״א ור׳ יוסי בר׳ יהודה באהל זרוק דאבעיא לן ארץ העובדי כוכבים משום אוירא ור״י בר׳ יהודה סבר משום גושא וכ״ע אהל זרוק שמיה אהל ודחי׳ לא דכ״ע משום גושא ובאהל זרוק קא מפלגי מר סבר שמיה אהל וכו׳ ואמרי׳ עלה והא תניא ר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני המת טמאין ואם נחה טהורין. ואיכא מרבנן ז״ל דמפרשי התם דכי אמרינן והא תניא לאו בניחותא גרסי׳ ליה ובלשון סייעתא דאדרבא תיובתא היא לאוקמתין היכי אמרי׳ דר׳ יוסי בר׳ יהודה סבר אהל זרוק שמיה אהל וחוצץ בפני הטומאה דהא קתני באידך ברייתא התיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני המת טמאים ומאי דהדר אמרינן התם ואיבעית אימא דכ״ע משום אוירא גזרוי וטעמא דר׳ יוסי בר׳ יהודה משום דשידה תיבה מגדל לא שכיחי לא גזרו ביה רבנן היינו משום דמקבלי׳ תיובתא דמתני׳ מתיבה שהיא מלאה כלים ועבדי׳ אוקמתא אחרי׳ ובתוספת׳ השיבו על פי׳ זה חדא דאם איתא דהתם אידחיא לה ההיא אוקמיתא ואסיקנא בתיובתא היכי אמרי׳ לה הכא בהדיא ולא מותבי׳ עלה מידי. ועוד דאם כן דתיובתא הוא דמותבי׳ עלה התם לא הוה לן למימר בתר הכי. ואיבעי׳ אימא והכי הוה לן למימר אלא דכ״ע אהל זרוק לא שמיה אהל ודכ״ע משום אוירא גזרו והכא בהא קא מפלגי ועוד תנן דמשום תיובתא דאותבי׳ מתיבה מלאה כלים הוא דהדרי׳ מאוקמתא קמייתאי למה לן למהדר בין ממאי דאמרי׳ דלטעמא משום גושא גזרו ולמימר דכ״ע משום אוירא גזרו דאכתי הוה מצי׳ למימר דכ״ע משום גושא גזרו ומיהו אפי׳ לרבי יוסי בר׳ יהודה אהל זרוק לא שמיה אהל וטעמא דרבי יוסי בר׳ יהודה משום דשידה תיבה ומגדל לא שכיחי דלעולם כל אוקמת׳ דסתיר לה תלמוד׳ מכח תיובתא לא סתרי מינה אלא מאי דאותב מינה בלחוד. לכך פר״ת ז״ל דהתם בניחותא גרסי׳ והתניא וסייעתא הוא דמייתי׳ מדקתני ואם נחה טהורין וה״פ תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני המת טמאין דאפי׳ למ״ד אהל זרוק שמי׳ אהל ה״מ כשהוא מהלך על הארץ אבל בשנזרק באויר לא הוי אהל כלל לא לחוץ בפני הטומאה דה״ל כטלית שהיא מנופפת שאינה חוצצת ואינה מביאה את הטומאה כדאיתא במסכת אהלות ואם נחה בארץ טהורין ואפי׳ כשהיא מטלטל׳ ומהלכת דאהל זרוק שמיה אהל והשתא אתי שפיר דלא קתני טומאה אלא בזורק באויר ואם איתא דס״ל דאהל זרוק המטלטל בארץ לא שמי׳ אהל למה לי למתני שזרקה על פני המת לתני שהיתה מהלכת בארץ על פני המת וכ״ש אלא ודאי כדאמרן והשתא אתיא שמעתין דהכא שפיר כלישנא קמא דהתם דהא לא אתותב כלל ואע״ג דהתם עבדו בה אוקמתא אחריני לא חיישי׳ הכא להנהו לישני ואמרי׳ דלפום חד לישנא דהתם. פלוגתא דרבי יהודה ורבנן דהכא בפלוגתא דרבי יוסי ורבי יוסי ברבי יהודה: לכשתמצא לומר דרבי ורבי יוסי בר יהודה לא פליגי בהא כפום אידך לישני דהתם לית לן בה: והקשו בתוס׳ לקמן דמאן דסבר הכא דאהל זרוק לא שמיה אהל מאי האי דאמרי׳ במסכת סוכה בפרק הישן גבי תנוקות ההולכים למלאת מימי חטא׳ שמניחין תחתיהן דלתות לחוץ מפני קבר התהום דהא כשהוא מהלך אינו חוצץ בפני הטומאה: ותירץ ר״ת ז״ל דאליבא דידיה לא היו מניחין שם דלתות אלא שוורי׳ שכרסם רחבה כדאיתא התם דרחמנא קרי לי׳ אהל מדכתיב ובעצמות וגידים תסובבני וכיון דמהאי טעמא הוא דהוי אהל אפי׳ בשעת זריקתו הוי אהל דמהאי טעמא נמי עדיף משאר אהל שאינו עשוי בידי אדם דלא שמיה אהל כדאיתא התם בהדיא ונכון הוא זה: ויש לתרץ עוד דלא אמרי׳ אהל זרוק לא שמיה אהל אלא בדבר שהוא כלי דכשהוא קטן מקבל טומאה ומפני שהוא עשוי לנחת הוא דטהור וכיון דכן כשמטלטל ולא עביד נחת הוי כשאר כלים אבל בפשוטי כלי עץ שאין מקבלין טומאה אפי׳ כשהן זרוקין אינם מקבלים טומאה וחוצצין: