ריטב"א על עירובין יז.

רישא ר׳ יוסי בר׳ יהודא וסיפא רבנן אין משו׳ דבריש׳ קאי ר׳ יהוד׳ אבוה בשיטתיה ושמעינן מהכא להדיא דבסיפא דגבי שיירא לא קאי אבוה בשיטתיה וזה מבואר אפי׳ לתינוקות של בית רבן: א״ל אמר רב הכי פי׳ אפשר שיאמר רב מילתא דתמיהא כי הא. א״ל אורייתא נביאים וכתובים דאמר הכי פי׳ בשבועה כך אמר. אמר רב אשי ומאי קושיא פי׳ כולי האי דדילמא הכי קאמר כי ג׳ שנצרכו לשש סאין והוקפו ז׳ סאין מותרין וה״ה שהיה יכול לומר שהוקפו ח׳ סאיו פחו׳ משהו דהא ליכא פנוי בית סאתי׳ אלא שתפס רב חשבון שלם הוצרכו לחמש והוקפו שבע אפי׳ בחמש אסורין. פי׳ דכל שיש שם בית סאתים פנוי הכל אסור ואפי׳ מה שצריך להם ואין מטלטלין בו מדרבנן אלא בד׳ אמות כמו בכרמלית ופרכי׳ ואלא הא קתני ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי מאי לאו פנוי מאדם. פירוש מאי לאו שלא יהא שם בית סאתים פנוי כי אחר שניתן לכל א׳ וא׳ מבני אדם כשיעור בית סאתים שלא ישאר שם מקום פנוי כדי אדם אחד והכי קתני נותנין לשיירא כל צרכן בין לצורך כלים או אפי׳ לצורך מנין בני אדם בית סאתים לכל א׳ הי׳ דנפיש טפי ובלבד שלא ישתייר שם פנוי כדי שיעור אדם אחד והכא במימרא דרב לא נשארו סאתים פנוים מאדם אצא כשהוצרכו לשש והוקפו שמנה. ופרקי׳ דה״ק שיתנו להן כל צרכן לפי צורך כלים דווקא ואין צריך לצמצם כי יכולין להרבות עד כדי צרכן כל זמן שלא יהא המוקף בית סאתים וכן הלכה. ולפום חדא מפירושי דלעיל הא אתיא כרבנן דוקא ולא כר׳ יוסי אבל לפום פי׳ בתרא אתיא הא אפי׳ כר׳ יוסי נמצאת למד כי לדברי הכל אין לגרוע מבית סאתים לעול׳ כי אפי׳ באדם א׳ א״א להיות בית סאתי׳ כולו פנוי:

איתמר ג׳: פי׳ שנתנו להן כל צרכן מערב שבת מפני שהיו בשירא ומת א׳ מהן בשבת פי׳ ואינם ראוי׳ אלא לבית סאתים אליבא דר׳ יוסי בר יהודא דהלכתא כוותיה ומשכחת לה אליבא דרבנן: כי כשחזרו שנים יהיה שם בית סאתים פנוי׳ שנים וניתוספו עליהם פי׳ היו שנים ונתנו להם בית סאתים לר׳ יוסי בר יהודא או כל צרכן לרבנן והקרפף ששבתו בו היה עודף על השיעור ולא היו ראוין לטלטל בו וניתוספו בשבת והם ראוין לפי זה הסכמה לטלטל באותן מחיצות או באותו קרפף איפליגו בה רב הונא ורב יצחק חד אמר שבת גורמת פי׳ כניסת שבת גורמת קנין שביתה ובין להקל ובין להחמיר הכל הולך כפי מה שקנו בכניסת שבת וחד אמר דיורין גורמין פי׳ והכל כפי מה שהם אנשים דעושין דיורין גורמין בין להקל או להחמיר ואסיקנא דרב הונא דאמר שבת דהותרה הותרה ששבת גורמת:

עירב דרך הפתח. פי׳ עירב עם חברו הדר בצדו שהכותל בין שניהם דרך פתח א׳ או דרך חלון א׳ שהי׳ ביניה׳ ראוי לערב בו ונסתם הפתח או החלון בשבת מהו שישתמשו זו עם זו דרך הפתחי׳ והחלונו׳ האחרים שלא היו ראויים לעירוב אמר לו הואיל והותרה שבת הותרה ומשמע דקבלה מינה רבה מרב הונא הלכך הכי הלכתא: לימא רב הונא וכו׳ וכן גר׳ רש״י ז״ל מבוי שניטל׳ קורתו או לחייו ולג׳ קורותיו ולחייו חדא דסתם מבוי אין בו אלא קור׳ אחת או לחי א׳ שאפילו הוא מפולש הכשירו בצ״פ מכאן ולחי או קורה מכאן ועוד דאפילו לר׳ יהודא שמכשיר מבוי מפולש בלחי או קור׳ מכאן למה לי שניטלו שניהם בניטל א׳ מהן סגי הלכך לא גרסי׳ ליה ובתוספ׳ העידו שמצאו נקוד מכתב ידו של רש״י ז״ל קורתו או לחייו: אמר לך רב הונא אנא דאמרי׳ אפי׳ לר׳ יוסי עד כאן לא קאמר ר׳ יוסי התם אלא דליתנהו למחיצות נראה שרבותיי בעלי התוספות ז״ל סוברי׳ דהא לדחויא בעלמא קאמרי׳ לה לרב הונא לאוקומי מימרא אפי׳ כר׳ יוסי אבל קושטא דמילתא דאיהו אפי׳ היכא דליתנהו למחיצות אמר וזה תימא גדול הא למה לן כיון דאשכחן ליה בעובדא דדקלא לפו׳ פשטי׳ שהוא פוסל בשניטל לחיו עד שנצטרך לפרש דאליבא דרב בלחוד קאמר לה אלא ודאי המעשה ההוא מוכיח לנו דבדווקא נקטי׳ לי׳ הכא אליבא דרב הונ׳ מפני שראינו מה שאמ׳ שם באותו מעש׳ וכן דעת רבותי:

איכא בינייהו יחיד ביישוב כבר פרשתיו במשנתינו ורש״י ז״ל פי׳ דרבנן קמאי כיון דעל שיירא קאי מסתמא במדבר איירי דומיא דשיירא אבל רבנן בתראי על ר׳ יוסי בר יהודא אתו ואיהו לא מפליג בין יישוב למדבר ולא הזכיר שיירא ונמצינו למדים דלר׳ יוסי ורבנן בתראי אין הפרש בין יישוב למדבר והא איפסקא לן הלכתא ביחיד כר׳ יוסי בר יהודא ובשיירא אפי׳ רבנן קמאי מודו דאפי׳ ביישוב נותנין להם כל צרכן ובדאמרי׳ בהדי׳ דיחיד ביישוב בלחוד איכ׳ בינייהו הלכך אליבא דהלכתא אין הפרש בין יישוב למדבר: ד׳ דברים התירו במחנה פי׳ במחנה היוצאת בארץ ישראל למלחמת הרשות ובירוש׳ נחלקו כמה הם מחנה יש שאמרו עשרה ויש שאמרו מאה: ותני בשם רבי יודא י״ב אלף כמחנ׳ ישראל ודעת הפוסקי׳ דהוי בעשרה כיון דבתלמוד׳ דילן לא אפליגו בהן ודווקא במחנ׳ התירו אבל בשיירא לא התירו כלו׳ והיינו דשבק תנא שיירא ונקט מחנה וכן מפירש בירושלמי גבי חיפה שהתירום מלערב ויש חצרות במחנה תפתר להתיר אוהלין שבמחנה כהדא דתני אוהלין שבמחנ׳ אינו צריכין עירוב אוהלין שבשייר׳ צריכין עירוב ע״כ אבל יש ששבשו הירוש׳ וגורסי׳ בהפך דבשיירא אין צריכן עירוב ובמחנ׳ צריכין עירוב וא״א לגרוס כן כדמוכח ממתני׳ ובתוספת׳ ג״כ אפי׳ כמו שכתבנו כן כת׳ ר׳ משה הכהן ז״ל הגיה על הרמב״ם ז״ל שתפס אותה גרסא והדין עמו ולענין היקף מחיצה דין שיירא ומחנ׳ שוין וכן אמר בתוספתא ר׳ יהודא או׳ לא ירבה ליחיד יותר מבי׳ סאתי׳ ואין שיירא פחות׳ מג׳ אחר שיירא ואחד מחנה פירוש לכולהו תנאי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה.

מתירין בשל עצי׳ פי׳ לא דק בלישנא וה״ק מותרין בנטילת עצים מן השדות ואע״ג דבעלמא חשוב גזל ואסיקנא בתלמודא. שהם מותרין בהם אפי׳ הם תלושים ויבשים שנראה שהכינם הבעלים לצורך עצמן ובירוש׳ אמ׳ שאם עשויין חביל׳ אסורי׳ ואפשר שאין זאת שטת תלמודא שלנו כיון דפרישו טובא בהאי ענינא ולא מדכרו הא מילתא: הא תקנתא דיהושע היא: פירו׳ בכל אדם ומאי רבותא דמחנה: א״נ התם במחוברין פריך ובהיזמי והיגי דווקא דהכי מוכח בפ׳ מרובה שלא תיקן יהושע אלא בהזמי והיגי ובעי׳ תלתא לגריעות הזמי והגי ומחוברין ולחין ובמחנה התירו אפי׳ בשאר עצים ותלושין ויבשין דעדיפי טפי וכן הלכה: מת מצוה קונה מקומו פי׳ לקברו במקום שהוא מת: איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברין כו׳ פירשתיה ביבמות בס״ד: מפנהו לכל רוח שירצה פירוש קס״ד שר״ל שמפנהו משדה לשדה ופריק רב ביביא דהכא במת מוטל על המצר שא״א שלא ליטלו משם מפני שהוא הילוך בני אדם ויכשלו כהנים ועושי טהרות ובכי הא לא קלה מקומו שם וכיון שנותן לו רשות לפטרו מפנהו לכל רוח שירצה פי׳ ובהא הוה דקתני מציעתה ההפרש שיש בין שדה זרוע לשדה ניר או שדה בור ולא כשהיה מוטל בתוך השדה דההוא לעולם קנה מקומו ואינו מפנהו משם: