ריטב"א על עבודה זרה ס:

ההיא חביתא דפקעה לארכה הדרי גוי חבקה. פר״שי ז״ל נסדקה מלמעלה למטה ובבקעה ליטול חציה אילך וחציה אילך חבקה גוי בין זרועותיו וחברה שרייה רפרם לזבוני לגוים דהא לא שכשך ואף על גב שקרב החצאין זו לזו והוי נוגע ביין על ידי חצאי החבית לא הוי כנוגע על ידי קנה דהתם שכשך בקנה אבל הכא ליכא שכשוך ע״כ ושכשוך זה שמזכיר ר״שי ז״ל הוא מפני שסובר שכל שנוגע ביין לשום עסק הצריך ושלא בחנם כיון דבשלא בכונת מגע חנם וניסוך הוא אין לנו לאסור בהנאה אלא כשיש שם שכשוך אבל בשתיה אסור אפילו בלא שכשוך וכן בהנאה כשהיא נגיעה בחנם כן נראה דעתו ז״ל בשכשוך שמזכיר כאן ובשאר מקומות ומכל מקום לענין המעשה הזה קשה קצת לפי מה שכת׳ לעיל בשם ר״י ז״ל למה אסרו אפילו בשתיה כיון שנגע בו על ידי דבר כבד לכך יש לפרש דהכא חשו שנגע בידו או בפיו ביין בשתיה מחבק החבית.

ההוא גוי דאשתכח במעצרתא כו׳. עד ואי לא בהדחה בעלמא סגי לה פי׳ אי איכא טופח על מנת להטפיח הא חשיב יין ונחסר במגע גוי ונאסרה הגת שאף בכלי הגתות דנו בענין זה כדין כלי המכניסו לקיום שגזרו בו אפילו לפי שעה אבל כשאין שם טופח כדי להטפיח נהי דחשיב יין ליאסר במגע ולהצריכו הדחה בכלי שאין מכניסו לקיום מכל מקום לא החמירו בו לגזור בו בכלי הגת לפי שעה ודיו בהדחה ומיהו אילו היה כיוצא בזה בכלי המכניסו לקיום ממש אף בטופח לבדו היה צריך הכשר גדול כנ״ל אבל מורי הר״אה ז״ל היה אומר דכל שאין כאן טופח כדי להטפיח לא חשיב חמרא כלל אלא דלמראית העין הצריכוה הדחה ואפשר שאין זה אוסר בדיעבד אם נשתמשו בלא הדחה.

ואין להקשות כאן אפילו בטופח על מנת להטפיח למה היא צריכה הכשר דהא הוה ליה כנכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין שאם אין לו עליו מלוה מותר. ושתי תשובות בדבר חדא דשאני הכא שנמצא בתוך הגת עצמו ועוד דהכא לא מרתת שהוא אינו סובר דמשום נגיעה זו תפסד הגת ותהא צריכה הכשר.

מתני׳ נכרי שנמצא עומד בשעת הבור של יין אם יש לו עליו מלוה אסור. פי׳ אסור אפילו בהנאה לפי שאינו ירא ליגע כדפירש ר״שי ז״ל דמימר אמר אי אמר לי ישראל מידי אמינא ליה תנהו לי בחובי ואין לו עליו מלוה מותר פירוש אפילו בשתיה דכיון דהיה נתפס כגנב מרתת ולא נגע כלל ואפילו היה הבור מגולה בלא שום פקק ואפשר דדוקא בצד הבור שא״א לו ליגע עד שיגחן אבל בצד חבית מגולה דאפשר ליגע בהדיא כדקאי אסור בשתיה אלא אם כן יש עליה שום כסוי.

גמרא אמר שמואל כו אמר רב אשי מתני׳ נמי דייקא דקתני המטהר יינו כו'. לקמן מפרשי לה בס״ד.

ג״ה טעמא דאינו מניחו הא מניחו שרי. פירוש דאילו מרישא ליכא למידק מידי דדילמא התקבלתי לגמרי כתב שאין לו עליו שום מלוה ולהכי דייק לה שפיר מסיפ׳ דכל שמניחו אעפ״י שזקפו עליו במלוה היין מותר דמרתת ולא נגע.

לא שאנו אלא שעלה מת. פי׳ או מת ממש או כמת כלומר שהוא מטורף בדעתו.

אמר רב אשי כל שבזב טמא בגוי עושה יין נסך וכל שבזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך. פירוש אין זה כלל ממש דהא איכא טמא בזב כגון הסיטו ואינו עושה יין נסך כדאמרינן לעיל גבי גוי דדרי זיקא או כובא. ואיכא שבזב טהור כגון קנה בקומטו של זב והסיט בו שהוא טהור לפי שהוא מגע בית הסתרים ואלו ביין עושה יין נסך ולא נתכוון רב אשי אלא לומר שהם שוים בזריקה שכשם שזריקה אינה חשובה כנגיעה בזב כך אינה נגיעה ביין נסך כלל.

ורבינו אלפסי ז״ל השמיט מימרא זו ולא ידענו מה היה לו דהא ליכא מאן דפליג עליה והא פריק שפיר מתניתין דהקשו ליה.

ורבינו הר״מבן ז״ל כת׳ במלחמותיו דנראה שהוא סובר דרב אשי דאמר הכין לית ליה גזרה בכחו ביין נסך וכדאמר רב אשי לעיל במעצרתא זיירא ללישנא קמא דאפי׳ בכחו שרי ולדידיה אפילו מוריק אורוקי אפילו בכונה שרי ולית הלכתא כותיה והגוי עושה יין נסך בזריקה כמו שעושה במורוק אורקי וצריכה רבא עד כאן. ואין זה מתחויר דאם כן היכי לה פליג רב אשי בההיא דישראל אדנא ועוד דבמעצרתא ללישנא בתרא אוסר רב אשי בכחו וגם ללישנא קמא לא התיר אלא לפי שבכחו הוא נעשה יין נסך ואין דרך המנסכין בכך כלל והנראה לי שלא רצה רבינו אלפסי ז״ל לכותבה כדי שלא ילמדו ממנה שהיא כלל גמור ואי משום התיר זריקה שבא ללמדנו נלמוד אותו מיין שמזגו גוי שלא נאסר אלא משום לך לך כו׳ וכן דרכו של רבינו ז״ל לקצר בדברים כיוצא באלו כדי שלא יבואו להקל וכן הסכים בזה מורי הר״אה ז״ל התם דאזיל מיניה מיניה פי׳ שלא נפרדה החבית מידו והוא נוגע בה אל היין הילכך בכונה אוסר אפילו בהנאה ואף על פי שהוא דבר כבד אבל בחמתו מותר אפילו בשתיה דמגעו שלא בכונה על ידי דבר כבד לא גזרו בו אפילו איסור שתיה והיינו דקתני והכשירוהו דמשמע שהכשירו׳ לגמרי ואפילו בשתיה.