ריטב"א על עבודה זרה נח.

איקלע רב נחמן למחוזא אמר ליה רבא לרב אליקים שמעיה טרוק גלי דלא ליתיה איניש ליטרדן על רבא לגביה א״ל כי האי גוונא מאי כו'. ופירושו כי רב נחמן רבו של רבא בא אחר כך למקומו של רבא ושמח רבא ואמ׳ לשמעיה שיסגור הדלתו׳ כדי שידבר עם רבו בנחת ולא ליתיה איניש למיטרדיה ועל רבא לגבי רב נחמן רביה כי דרכם היה ליחד בית מיוחד בבתים לאדם גדול המתאכסן עמהם ושאל רבא לרב נחמן כי האי גוונא מאי כלומר מה יהא דינ׳ דחמרא דדולא ואמר ליה אסור בהנאה ואמר ליה רבא והא הוא דאמר על כיוצא בזה וכי שכשוך עושה יין נסך ואמר ליה רב נחמן אימור דאמרי אנא בר מדמי חמרא כו'. ואם תאמר ואם לא אמר רב נחמן הלשון ההוא אלא על בר מדמי ההוא חמרא מה ענין לאמירה בלשון ההוא יש לומר דמשום דקיימא לן דסתם יינם אפילו יין ביין ימכר כולו לגוים חוץ מדמי איסור שבו אבל יין נסך חבית בחבית ימכר חוץ מדמי חבית יין ביין אסור לכך אמר וכי שכשוך כזה עושה יין נסך גמור שנתנסך ודאי לעבוד׳ זרה עד שנאסור כל תערובתו אבל רבא לא הבין דבריו כשאמרם בבית המדרש אז ששכח והיה סבור שאפילו על מה שבדולא היה אומר כן והשתא ודאי סליק רבא בתיובת׳ כהוגן דלעולם ההוא דולא אסור וימכר כולו לגוים חוץ מדמי דולא ומה שאומר הספר אמר רבא כי אתאי לפום בדיתא אקפן נחמני שמעתתא כו׳ אולי קודם שבא לרב נחמן למחוזא היה אי נמי אחרי כן ואף על פי שכבר חזר רבא והודה לרבו וידע שטעה בהוראתו אף על פי כן היה שומע תשובותיו של אביי לשקל וטרי׳ ודוח׳ לו דמדשמואל ורבי יוחנן ליכא עליה פירכא דדילמא טבריה אינם בני תורה והיה רוצם רבא לומר דמכל מקום לא טעה בדבר משנה ובזה עלתה השמועה כהוגן בלא קושיא ובלא ספק והיא שיטת מורי הר״א הלוי ז״ל והרבה מן המפרשים ז״ל ובתוס׳ פירשו כן וליכא למנדא מינה אגרדמיס גוי שקדח במינוקת והעלה יין בפיו או שטעם מן הכוס והחזירו לחבית עקר הפי׳ שהחזירו בין גוי בין ישראל ומדין תערובת יין אסור אסריה לחבית כולה ולא מדין נגיעה שתהא חזרתו וזריקתו לחבית שזרק הגוי כנגיעה כדעת קצת חכמים ז״ל שזה אי אפשר לפום גמרא דילן דהא קיימ׳ לן דזריקה אינה עושה יין נסך ולא חשויבה נגיעה ואף על פי שהקלוח יורד ממה שביד הגוי לחבית בלא הפסק׳ אין בכך כלום דנגיעה בדבר לא הויא נגיעה והראיה מיין שמזגו גוי שלא אסרוהו אלא לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב אלא ודאי לא היה אסור החבית אלא מפני שטעימת הגוי נאסרה שהגוי עושה יין נסך בפיו וכשהחזירו לחבית נאסרה החבית מדין תערוב׳ והם אסרוה כולה בהנאה דלית להו דרבן שמעון ן׳ גמליאל כדפרישנא לעיל וכן אמרו עליה בתוספתא בפי׳ לפי שטפה של יין נסך אסורה ואוסרת כל שהוא:

ואיברא דבירושלמי נחלקו בענין זה דגרסינן התם גוי מהו שיעשה יין נסך בפיו רב אדא בשם ר׳ זעירא אין הגוי עושה יין נסך בפיו רבי ירמיה בשם רבי אבהו הגוי עושה יין נסך בפיו ותני כן אגרדמיס שנגעם מן הכוס או מן המניקת והחזיר לחבית אסור על דעתיה דרב אדא והוא שהחזיר גוי על דעתיה דרבי ירמיה בשם רבי אבהו ואפילו החזיר ישראל עד כאן הרי שזה מחלוקת אמוראים הוא בירושלמי ומיהו גמרא דילן כרבי ירמיה בשם רבי אבהו מכרעא כדאמרן ולא עוד אלא שטעמו של רב אדא בשם רבי זעירא שאומר החזירו גוי דוק׳ לפי שסובר שאין הגוי עושה יין נסך בפיו ואנן קיימא לן שאפילו ברגליו הוא עושה יין נסך וכל שכן שיעשה בפיו יין נסך לאסור בהנאה וזו שיטת רבינו הר״מבן ז״ל והוא הנכונה.

ואגב אורחין אנו למדין מן התוספתא שאפילו יין שנגע בו גוי בכונה אוסר במשהו וכל שכן סתם יינם כדקתני שטיפה של יין אסורה ואוסרת כל שהו ואף על גב דלית הלכתא כמתניתא דאגרדמיס לענין מה שאומרים שלא תמכר בהא הלכתא כותיה וזה שלא כדעת ר״ת ז״ל שכתבנו לעיל וכן הקשה עליו מזו ר׳ הר״מבן ז״ל.

רבי יוחנן בן ארזא כו׳. אלא ודאי חמרא הוא ונסכיה פר״שי ז״ל ואף על גב דאוקימנא בדאוריק אורוקי אפילו הכי חיישינן דילמא נגע ונסך ואנן הוא דלא רמינן אדעתין למיחזי דבישראל מחזקינן ליה ע״כ נראה מדבריו דכחו של גוי בכונת יין אינו אוס׳ אלא בשתיה אלא דהוא ז״ל כתב שם דאסור בהנאה משום לך לך אמרין נזירא כו׳ ולדבריו הא דאמרינן לקמן גוי אדנא וישראל אבובא חמרא אסיר בשתיה קאמר ולא בהנאה וכתב מורי הר״שבא נר״ו ואף על פי דעיקר נסוך בכי האי גוונא הוא ששופכין יין לפני העבודה זרה וכדאמרינן בפרק כל שעה מכל מקום אינו אוסר בכך בהנאה בסתם שפיכתו עד דשמעינן ליה דנסך עד כאן אבל הר״אבד ז״ל סובר דכחו של גוי בכונה אוסר בהנאה במגעו וכן כתב הרב בעל התרומות בשם ר״י ז״ל והכא משום כחו אסרוהו בהנאה כיון דידע דחמרא הוא וההיא דדנא דלקמן אסור בהנאה קאמר ואף על גב דכחו שלא בכונת יין מותר בשתיה לדברי הכל כדאמרינן הכא למאן דשרי משום דסבר גוי שכרא הוא אפילו הכי כחו בכונה סליק תרי דרגי ואוסר בהנאה כיון שדרכן לנסך בכך וכיון שאין לנו הכרעה גמורה בדבר זה נקטינן לחומרא והא קא חזי ליה ופרקינן בליליא וק״ל למאן דס״ד דביממ׳ הוה עובדא היאך לא הכירו בו שהיה גוי ויש לומר דשמא מקום אפל היה או שהיה קרוב ללילה ונתחלף להם בצורתו לישראל הדומה לו ואולי הטעם שאמר להם ישראל אני והאמינוהו כפי׳ שפירש ר״ת בפרק החוילץ ובפ׳ קמא דפסחים ואחר כך הכירו שהיה גוי אלא שאין זה הפירוש נכון מדלא אדכרוה בגמרא.