ריטב"א על עבודה זרה מז.

המשתחוה לדקל כו׳. עד לענין מצוה מי מאיס כלגבוה או לא פי׳ הר״אבד ז״ל דלכתחילה הוא דמבעיא לן דאילו בדיעבד פשיטא דשרי דאפי׳ במידי דאסיר להדיוט וקיימ׳ לן שאם הוא עבוד׳ זרה של גוי שיש לה בטלה קיימא לן דיצא בדיעבד דאמר רבא לולב של עבודה זרה לא יטול ואם נטל יצא מצות לא ליהנות ניתנו וההיא אפילו קודם בטול הוא כדמוכ׳ לישנא וכדאיתא התם בהדיא וכל שכן דלרב דמי דבעי לן באשרה שבטלה דלא מבעיא ליה אלא לכתחילה ואין זה נכון חדא דלישנא דאמרינן מי מאיס כלגבוה משמע אפילו בדיעבד דומיא דגבוה ועוד כיון דבדיעבד יצא בו היכי חשיב ליה רב דימי דחוי אבל הנכון דהכא אפילו בדיעבד איבעיא להו ופליגא ההיא דרבא וסוגיא דהתם ומיהו אנן כרבא קיימא לן ואפילו בלולב נעבד האסור להדיוט אם אשרה דגוי הוא דלא מכתת שעוריה לכתחילה לא יטול קודם ביטול ואם נטל יצא מצות לאו להנות ניתנו ואם לאחר ביטול יטול אפילו לכתחילה ולא חשיב דחוי כיון דקודם ביטול יוצא בו בדיעבד ומיהו אם הוא מאשרה דישראל או מתקרובת עבודה זרה של גוי כיון דלשריפה קאי כתותי מכתת שעורה אף בדיעבד לא יצא וכן אמרו לגבי שופר גם כן אמר רב יאודה שופר של עבודה זרה לא יתקע ואם תקע יצא מצות לאו ליהנות ניתנו ופליגא נמי האי וליכא למימר דשאני התם דבקולו הוא יוצא דהא לקמן גבי קרניה מה הן לחצוצרות לא אמרינן האי טעמא כלל וזהו שיטת הגאונים ז״ל ושיטת התוספות ואדונינו הר״מבן ז״ל.

יש דחוי אצל מצות. פי׳ וכיון דנדחה ונאסר קודם ביטול נדחה גם לאחר ביטול או אין דיחוי ומיירי כשבטלה אחר שנכנס החג שחל עליו שם מצוה דאי בטלה קודם החג לא חשיב דחוי ובתוספו׳ הביאו ראיה לזה מדאמרינן התם נקטם ראשו פסול ואם עלתה בו תמרה כשר ואיבעיא לן נקטם ראשו מערב יום טוב ועלת׳ בו תמרה ביום טוב מהו יש דחוי אצל מצות או אין דחוי ולא איפשיטא לן לא התם ולא הכא וק״ל דהא אמרי׳ התם היו ענביו מרובין מעליו פסול ואם מעטן כשר ואין ממעטין ביום טוב רבי שמעון אומר ממעטין ואמרינן התם דאם מעטן ביום טוב כשר ולא אמרינן יש דחוי ויש לומר דשאני התם שהוא דבר שבידו לתקן מה שאין כן בעליית תמרה שהוא בידי שמים וביטול ע״ז גם כן אינו בידו דאין ישראל מבטל ע״ז.

תכלת דמאי אילמא תכלת דכהנים היינו בעיא דרמי בר חמא אם מכשירי קרבן כקרבן ואם יש שנוי בנעבד המותר להדיוט ואסור לגבוה וכן פר״שי ז״ל.

אי תכלת ציצית היינו בעיא דריש לקיש. פירוש אי מאיס למצוה כלגבוה והוא הדין דבעי חדא בעיא דרמי בר חמא בענין שינוי ולישנא קלילא נקט.

קרניה מה הן לחצוצרות. איכא למידק אפילו קרנים דהיתרא היאך כשרים לחצוצרות והא אמרינן בפרק הקומץ חצוצרות היתה באה מן העשת של כסף עשאה מן הגרוטאות כשרה משאר מיני מתכו׳ פסולה.

ויש שתירצו דלשופר קרי חצוצרות כדאמרינן התם דאשתני שמייהו ואינו נכון והנכון דהתם בחצוצרות של פרקים שמצות היום בחצוצרות והכא בשאר ימים שאין מצות היום בחצוצרות אלא שהיו מזמרים שם בחצוצרות ושאר מיני נבלים לבסם הקול.

לא צריכה דנבעיה מארעיה. פי׳ בתוספות דנבעיה מארעיה ונפלי בארעיה ולא נפקי מרשותיה דאי לא אכתי הוו להו דרבים כדאמרינן בפרק מרובה מעין שיצא בתחילה בני העיר מסתפקים ממנו בעל כרחו וכיון שכן מעין של רבים נקרא שאינו נאסר ואף על גב דאית ליה שותפותא בגויה ומכאן נראה לי דהא דתנן לקמן מים במים במשהו דוקא שנתערבו בתלושין אבל מחוברין אינם נאסרים דאי לא אף על גב דלקמיה בלחוד סגיד הא מיתסרי אידך משום תערובת ואדם אוסר אפילו דבר של אחרים על ידי תערובת אלא ודאי כדאמרן וכן הודה לי רבינו ז״ל על ידי מעשה שזרק הכומר מים המאררים לבאר של ישראל.

מתני׳ מי שהיה ביתו סמיך לעבודה זרה. פירוש שסמך ברשות והיתר כגון שבנה בחורבה או שהבית שבצדו לא היה עבודה זרה באותה שעה אלא אחר כן וכן פירש בירושלמי ואשמועינן שאם נפל כשהיה עבודה זרה אסור לבנותו ולא אמרינן לקבעיה והדריה וכל שכן שאסור לבנותו לכתחי׳ לרבותא נקטה בנפל כנ״ל כונס לתוך שלו ארבע אמות אומר היה מורי הר״אה ז״ל דארבע אמות לאו דוקא דהא סתם בית ארבע אמות ואם כן מאי כונס לתוך ביתו אלא הכל כפי מה שהוא ואם ביתו גדול מצוה היא להרחיק ארבע אמות.

(אמר המגיה יוסף שמואל בזה יתורץ שפיר מאי דצ״ע על דברי הר״מבם ז״ל שכתב בהלכות עכ״ום פ״ח דין ה׳ וז״ל מי שהיה ביתו סמוך לעכ״ום ונפל אסור לבנותו כיצד יעשה כונס לתוך שלו ובונה כו׳ דהכא תנן בהדיא כונס בתוך שלו ארבע אמות ובונה ורבינו ז״ל סתם ולא פי׳ שיעורו.

וראיתי להרב ש״ך בש״ע הלכות ע״א סימן קמ״ג סק״ב שכתב על מרן שכתב כלשון רבי׳ וז״ל כונס לתוך שלו ארבע אמות כן הוא במשנה וטור ופוסקי׳ ע״כ. ולי הצעיר צ״ע אם כן הוא היה לו להרמב״ם לפרש כדרכו הטוב כיון שמפורש במשנה ולא לסתום הדברים לכן נראה שדעת הרמב״ם ז״ל הוא מ״ש ר׳ הר״יטבא ז״ל משם רבו הר״אה שכתב כונס לתוך שלו ארבע אמות אומר היה מורי הר״א הלוי ז״ל דארבע אמות לאו דוקא דהא סתם בית ארבע אמות ואם כן מאי כונס לתוך ביתו אלא הכל כפי מה שהוא ואם ביתו גדול מצוה הוא להרחיק ארבע אמות עד כאן לכן סתם הרמ״בם ז״ל לרמוז דלאו דוקא ארבע אמות אלא כונס כפי מה שהוא ודוק והוא אמת ויציב לק״ד ).

היה שלו ושל עבודה זרה. פירוש שעשאהו הוא והגוי בשיתוף ואחר כך נמלך גוי ועשה חלקו עבודה זרה נדון מחצה על מחצה פר״שי ז״ל שחצי עובי הכותל אינו עולה לו לחשבון ארבע אמות שלו דהא חצי הכותל של שניהם ואינו מחוור דאמאי נקט לישנא דנדון מחצה כו׳ והנכון כמו שפי׳ בירושלמי שנדון מחצה על מחצה לאסור ולטומאה שהחצי שכנגד עבודה זרה אסור והחצי שלו מותר ומיירי בשהאבנים שלו נכרין שאילו נתערבו הכל אסור בהנאה דהא קיימא לן דבדאורייתא אין ברירה ואם תאמר אם במכיר אבניו פשיטא דמותר ומאי קמשמע לן ויש לומר דטובא קמשמע לן כותל של שיתוף אף על פי שהמקום של שניהם מבורר לכל אחד חלקו לגבי אבנים אינו מבורר ויד שניהם שוה בו בין לתשמיש בין לכל דבר ואשמועינן הכא דגבי הא שניהם ניחא להו בבריר׳ שהגוי רוצה שיהא חלקו מבורר לעצמו ולא תהא יד ישראל בעבוד׳ זרה שלו וישראל גם כן רוצה שלא תהא יד עבודה זרה בחלקו כלל מ״ר.