ריטב"א על עבודה זרה לט.

התם ידיע ממשו וטעמו. כבר פירשתיו לעיל.

ואף על גב דאמר מר נותן טעם לפגם מותר הכא אגב חורפ׳ דחלתית׳ מחליה פי׳ מחליה ליה סכינא דסכין לשון נקבה הוא בכל התלמוד אי נמי מחליה ליה שמנוניתא ונוסחי איכא דגרסי הכי בהדיא ויש מקשי מכאן על מה שכתב ר״י בפ״ק דחולין על ענין השוחט בסכין של גוים דרב אמר קולף שהקשו לו לר״י דהא סתם כליהם של גוים אינם בני יומן והוה ליה נותן טעם לפגם שהוא מותר ולמה ליה קלוף או הדחה ותירץ דהתם בסכין בן יומו אי נמי דכי אמרינן דכלים שאינן בני יומן נותני׳ טעם לפגם באסור בלוע אבל סתם סכין יש בו איסור בעין שאין דרך לקנחו בפרסא או לשכשכו במים היטב ונשאר בו תמיד שמנינות הנדבק ולפי זה קשיא שמעתין למה ליה טעמא דחורפא דחלתיתא תיפוק ליה דהוא גופיה נותן טעם לפגם והרב רבינו יונה ז״ל תירץ וכן מצאתיה בתוספות דשאני הכא דסתם חנוני מקנח הוא אפילו סכינו ואין בו אסור בעין ואיכ׳ למידק דאם איתא דהכא משום איסור בלוע שאינו בן יומו הוא הרי כשנפגם בעודו בלוע יצא מכלל איסור וכי הדרא ומחליה ליה אגב חורפא דחלתיתא מאי הוי הרי זה כמבשם נבלה סרוחה או מבשם את העפר דשוב אינו חוזר וניעור ועוד היאך אפשר שהבליעה הזאת הפגומה תהא מאליה לחלתיתא לכך פירש רבינו הר״א הלוי ז״ל לדעת ר״י ז״ל דהכא לאיסור בעין שעל פני הסכין חששו אלא כי שמא היינו סבורים דכל שמנונית בחלתית מפגם פגים ליה ושאין שום שומן נאות לו וכענין שאמרו לקמן גבי דבש וכחומץ לתוך הגריסין שאפי׳ הוא בעין פוגמו בתערובתו ואעפ״י שכל אחד בפני עצמו משובח לכך הוצרכו לומר שזה אינו דאגב חורפא דחלתיתא מוחליה ליה שמנינותא וזה נראה לי טעם נכון.

וכן חצר שמוכרין בה תכלת יפה. פרש׳ רבינו מאיר הלוי ז״ל שזה מדבר בפונדק שמביאין מן העולם תכלת למכור שם והורגלו תמיד למכור שם תכלת כשר שמעמידין אותה בחזקתה דאלו בחצר דעלמא אם עדין יושביה הראשונים עליה פשיטא דהיינו רישא ואם דרים שם אחרים אמאי בחזקתה וכי חצר גורמת אלא ודאי כדאמרן.

גרסת כל הספרים חבי״ת סימן אסור בחותם אחד ואעפ״י שפסק רב לעיל כרבי אלעזר דשרי בחותם אחד כבר תירץ ר״ת ז״ל דהכא בישראל חשוד דומיא דכולה סוגין ונפקא מינה למטהר יינו של גוים דהוה ליה כחשוד לענין זה אי נמי דהכא רב הלכה למעשה אתא לאשמועינן ושמענו בשם הר״י ז״ל שהוציא יין מן החבית ואמ׳ דחב״ת גרסינן וטעם ההפרש שנתנו בין חבית לחמפ״ג פר״שי ז״ל לפי שהבשר והתכלת דמיו יקרים וטרח לזייף ועל היין לנסכו ואין טעמו מחוור שגם בחמפ״ג יש שדמיו יקרים כגון אבל הטעם מפורש בירושלמי לפי שהחבית איסורו מגופו כלומר שאילו החליפוהו הוא עצמו אסור והחמפ״ג אין איסורו אלא מפני חשש תערובת. ואם תאמר והלא החלב של גוים אינו אסור אלא מפני חשש תערובת דאילו חלב טהור בטמא מינכר דטהור חיוור וטמא ירוק יש לומר שלכך הקשו ממנו דמאי שנא חלב ומאי שנא גבינה ואם תאמר והלא הפת איסורו מגופו יש לומר דכיון דאיסורו קל מדבריהם הקילו בו מה שאין כן ביין דאסמכוה על מאי דכתיב יין נסיכם.

ושמואל אמר כו׳. יש גורסין בדשמואל פת למאי ניחוש לה כו׳ עד מאי איכא כי הדדי לא מחליף ולא גרסי לא טרח ומזייף ופירשו בו דדשמואל פליג בפת עליה דרב וסבירא ליה דפת לא מחליף ליה גוי ואפילו חותם אחד אינו צריך. והקשה עליהם הר״מבן ז״ל דאם כן הוה ליה למימר להדיא ושמואל אמר פת אינו צריך חותם לכך הנכון כגירסת הספרים והיא גירסת רש״י דגרסי לא טרח ומזייף כלומר לא טרח ומזייף ואפילו למאן דגרסי לא מחליף כך יש לפרש דלא מחליף בחותם אחד וכל שכן אי גרסי לא טרח ומחליף.