ראשון לציון על נ"ך רסה

דודאי כל דבר הנאכל נכלל בלחם דכן הוא לשון בני אדם. א"נ דבש האמור כאן תורת משקה עליו והכא פטורא דיהונתן הוא ממטעמת והא דלא קאמר משום דלא הוי שיעור דהא עכ"פ איסורא מיהא איכא כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פטור אבל אסור לכתחלה לאכול פחות מכשיעור כו' לזה קאמ' מטעמת דמטעמת אפי' לכתחילה מותר כדקאמר ואין בה משום הפסקת תענית דתענית הוי כעין נדר ואפ"ה מותר וכן נמי משום ברכה דהוי לכתחילה ופטור ה"נ יהונתן דכיון דטעם דוקא אין בו חיוב א"נ טעם אחר והוא נמי תירוץ למה שהקשינו היאך שאול לא אמר להם אלא אכילה והם אסרו טעימא והוא בהקשות קושיא אחרת דמלת והעם לא טעם כו' היא מיותרת כיון דקאמר ואין משיג ידו אל פיו ולפי הפשט אמרי' דקרא מספר לנו שבח ישר' דכשהשביעם שאול אז לא טעם העם לחם ואפ"ה קבלו עליהם שלא לאכול דאי כבר אכלו אינה רבותא. אכן לפי דרכינו אמרינן דגילה לנו קרא מדחזינן שלא טעם העם אמור מעתה שהשבועה היתה ג"כ שלא לטעום וזה דוחק דאי הכי הו"ל לשאול למימר שלא לטעום. והנכון במה שכתב הרמב"ם המשביע את חבירו על דבר אחד והוסיף המושבע דבר אחר שאמר וגם כו' הרי זו שבועה וא"כ אמרינן דלעולם שאול לא השביעם אלא שלא לאכול והעם לא טעם הוסיף הטעימה בכלל השבועה. א"נ בדרך חורפא אמרי' שמלת והעם וגו' הוא מדברי שאול וה"ק ונקמתי מאויבי ובאותו זמן עדיין והעם לא טעם וא"כ אמרי' דשאול השביעם אף על הטעימה ובזה אתי שפיר דברי ר"ל שהוצרך להביא פיטור מהמטעמת דאע"גב דאמרינן הנשבע שלא לטעום חייב בכל שהו דוקא שאוכל ממש אבל הטועם פטור לזה הביא ראיה ממטעמת דאינה צריכה ברכה אעג"ב דהאוכל כל שהוא חייב בברכה ראשונה מטעמת אינה צריכה אפי' ברכה ראשונה

וטעמיה דר' דלא קא' כר"ל משום דס"ל דהא דיהונתן אינו דומה למטעמת דהארת העינים אינה בטעימת הפה אלא בהטעמת האיברים דמטעמת האמורה היא גומעת ופולטת ויהונתן לא אשכחן ביה דפלט ובזה כל דבריהם מיושבים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל צריך להקשות לפי דבריהם קושיות הנראים לעין כל. ראשונה למה לא אשתמיט חד מהני אמוראי למימ' דפיטוריה דיהונתן מקרא דויהונתן לא שמע דכיון שלא שמע השבוע' היאך יתחייב עליה והא שוגג הוא וכי תימא שאחר שהגידו לו הרי ידע והיכן דאשכחן אח"כ שאכל והגע עצמך שאכל אחר כך הרי לא קבל השבועה כמו שכתב הרמב"ם שצריך שיענה אמן ומה גם דלא אשכחן בשהגידו לו שאכל אח"כ, ועוד בין למר ובין למר שאמרו דבזה ויפדו העם את למר דאכילת דבש אינו בכלל לחם ולמר פחות מרום [משום[ מטעמת, (אמר המגיה קו' זו אחרונה תי' אותה רבינו סעדיה גאון ז"ל דבריו הובאו בתשו' הרא"ם סי' נ"ז

) ויהונתן לא שמע בהשביע את העם וגו' ויען איש מהעם לאמר וגו' ויעף העם ויאמר יונתן וגו' כי עתה וגו' צריך לדקדק דהשתא שלא שמע יהונתן השבועה למה נתעכב מלאכול עד ותכהינה עיניו בשלמא העם נמצאו בשבוע' אלא הוא שלא ידע שבועה כלל למה נמנע מלאכול או מלטעום אפי' טעימה, ועוד לסברת יהונתן כשאמר לו איש מהעם השבע אביך וגו' למה לא שאל על מה היתה השבו' ופתע פתאום אמר עכר אבי וגו' ושמא טעמא דשאול הוא כהא שמענים על הצרה ומי אמר ליה ליהונתן דטעם שאול הוא להרבות מכה בפלשתים שעל זה קאמר אף כי לא אכול וגו', זאת ועוד מאי כונתו דיהונתן דקאמר עכר אבי את הארץ דנר' מדבריו שרוצה לבטל שבועת אביו ואיך עלה על דעתו לומר זה אי בעית אימ' משום כבוד אביו אב"א משום כבוד מלכות דהמורד במלכו' חייב מיתה, ועוד בדברי אותו האיש מאי קאמר אותו האיש ויאמר השבע השביע אביך וגו' ויעף העם לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה מתחלת דבריו משמע דקמתרעם על יהונתן שעבר על השבועה וממה שמסיים ויעף העם משמע אדרבה דקמתרעם על דברי שאול ועוד מאי משלל אויביו

והנראה והוא דהנה כבר כתבתי לעיל בדברי הרמב"ם שהבאתי לעיל דאין חייב המושבע בשבועה עד שיענה אמן. וכתב עוד הרמב"ם וז"ל הנשבע על דבר וגילה דעתו מאיזה טעם נשבע או מובן מדבריו או מן הענין ונתבטל הטעם נתבטלה השבועה עוד אמרינן אם תלה הדבר באיזה טעם ואיגלאי מלתא דהוי נותן טעם לפגם הוי כשבועה בטעות ואינה צריכה התרה ובזה נבא לביאור הכתובים שכונת הכתוב שאמר ויהונתן לא שמע הוא שלא קבל דהיינו שלא ענה אמן אחר השבועה ואפי' הכי כל כמה דהוה מצי לאוקומי אנפשיה דלא למיטעם מידי הוה עביד עד ותכהינה עיניו מראות אז ויטבול אותה ביערת הדבש ולעולם ידע שבוע' אביו היאך היתה וכשראה שלא היה בו כח סמך על שלא קבל את השבועה לזה בא אותו האיש מהעם ונשא ונתן בענין טעימת יונתן אמר ממ"נ אם יונתן קבל שבועה בכלל ישראל ואפי' הכי קאכיל ודאי שביקש לנו צד היתר להאיר עינינו ואף את"ל שלא היה בשעת השבועה ולא קבל אפ"ה מצד שאין גוזרין גזיר' על הצבור אלא אם כן יכולין לעמוד בה לזה אמר לו יבקש לנו צד היתר ויאמר השבע וגו' ויעף וגו' היכי נעביד למיכל אי אפשר השבע השביע למיקם אשבועתא אי אפשר משום דיועף העם ודקדק השבע השביע אביך את העם ר"ל לא מיבעיא אם הית' השבועה גם עליך שמחוייב אתה לבקש ההיתר כיון שגם אתה קבלת אלא אפי' אין השבועה אלא על העם אפ"ה צריך אתה לבקש לנו תרופה. ויאמר יונתן פי' הוה שקיל וטרי בענין אם יכול להתירו אם לא לזה אמר עכר אבי את הארץ דהיינו שנמשך מזה רעה ותשות כח לארץ והראיה ראו נא כי אורו עיני במעט דבש מכאן תראה שהאכילה לאדם גורמת לו הרבה טובה אפי' לפי שעה וא"כ עכר את העם שמנעם מלאכול אדרב' גרם רעה בזה והויא כשבועה בטעות וכי תימא סוף סוף אם היה שאול מניחם לאכול ולשתות היו כל א' עסוק בניהום כריסיה לזה ענה ואמר אף כי לא אכול אכל העם משלל אויביו פי' בשלמא אם היו צריכים כל אחד לחזר על מאכלו אמרינן כדי שלא יתעכב באכילתו ויתבטל מהמלחמה. אלא השתא במקום בעצמו שהורגים אויביהם שם יאכלו משלל אויביהם ועדיין תאמר סוף סוף אותו זמן שתעסקו בעיני האכילה יתעסקו במלחמת ה' לז"א כי עתה פי' כי עתה בזמן מועט רבת' מכת פלשתים ואם יהרגו מהפלשתים כל היום ששים רבוא אם יהיה שבעים ורעננים בשעה אחת יהרגו כפל כפלים, א"נ כונתו אלו אכלו ושתו אף שהיו מבטלים אותו זמן עתה רבתה המשל אם יהרגו אותו היום שלא אכלו ששים אלף אם היו אוכלים היו הורגים כפלי כפלים והיינו כי רבתה

ובזה עבד שאול תרתי לריעותא כפי דברי יהונתן חדא שהריע לעם שעכר אותם וג"כ גרם שלא רבת' המכ' דפלשתים וכיון דשאול תלה טעמא ונקמתי מאויבי משם מצא יונתן לבטל השבועה ולא התיר הדבר בפירוש אלא שהיה נושא ונותן בענין בינו לבין עצמו וממילא מי שרוצה לסמוך ע"ז יסמוך וכיון ששמעו ישראל זה ויעפו אז ויעט העם וגו'

ויעט העם אל השלל וגו' ויגידו לשאול לאמר וגו' ויאמר שאול פוצו וגו' ושחטתם בזה וגו', פי' רש"י צאן ובקר ובני בקר, אומר אני זה אותו ואת בנו ולזה קראם חוטאים ורז"ל אמרו שהיו מקדישים שלמים ואוכלים לפני זריקת דמים, ואומר אני שדברי רש"י תמוהים בעיני דקרא קצווח הנה העם חוטאים לה' לאכול על הדם ודוחק הוא לאוקומי לאכול על הדם שחיטת אותו ואת בנו ועל שחיטת דם דקאמר היינו על שפיכת דם האיסור ואילו לא פי' רש"י ז"ל ולכך קראם חוטאים הייתי אומר הא והא קאמר אכן מדקאמ' ולכך קראם חוטאים משמע מדבריו דאין כונתו לומר דהא והא עבדו.