ראשון לציון על ביצה קנ

שפי' בהר"ן ז"ל נקרא פושע כל מי שאינו מאמין בדברי חכמים שאמרו לסמוך על המערבין לו ולפי דרכינו לדרך הא' נקרא פושע כל מי ששוכח שנה אחר שנה ודוקא במלתא דרבנן כהא דגזרו שמא יטעה. ולדרך הב' דוקא מי שהוא מוחזק בפושע בעניינים אחרים אם שכח ב' פעמים זה אחר זה הגם שהוא אומר שכחתי דיינינן בשכחתו דין פושע. והרמב"ם ז"ל שהשמיט דין דפושע לדרך זה בין אם נאמר דמפרש דמאי דקרי ליה פושע למה שקדם אליו בידיעתו בין למאי דנפרש דקרי ליה פושע בשביל דהוי מלתא דרבנן קנס ליה בשכחתו דהוי פשיעה אין זה אלא הוראת שעה שיכול הדיין לקנוס כמו שיראה בעיניו ולא להוראה הוי הא מלתא ותלמודא דמייתי לה הוא להודיע דמצינן למיקנס אפי' בכה"ג דמיבטיל משמחת י"ט עכ"ז אם יראה בעיניו לקנוס כה"ג הכל כמו שיראה בעיניו למגדר מלתא ולזה לא כתבו הרמב"ם ז"ל דכבר הודיע במקומו דרשות ביד החכם לעשות ככל אשר יראה בעיניו ואת"ל דדעת שמואל היא דכל שפושע בכה"ג ואינו מניח עירוב לא שרינן ליה לסמוך בי"ט על אחרים מדהוה ר' יעקב בר אידי מכריז סתם כל מי ששכח כו' משמע דבכל גוונא יסמכו אדידיה וקיימא מלתא בפלוגתא דאמוראי ופסק כר' יעקב והרמב"ם בפ"ו מהלכות י"ט כתב וז"ל המניח עירובי תבשילין כדי שיזכה לו ולאחרים וכו' ואינו צריך להודיע לאלו שזיכה להם מעי"ט כו' אבל הן צריכין לידע שזיכה להם ועירב להם ואח"כ יסמכו עליו ויבשלו אעפ"י שלא ידעו אלא בי"ט הרי אלו מותרים ע"כ. מ"ש א"צ להודיען כו' פי' כשיערב העירוב אינו צריך להודיע להמערב עליהם אלא מערב סתם הגם שהם אינם יודעים בשעת הנחת העירוב שום דבר ולזה כשהזכיר הרמב"ם ידיעתם של המערב עליהם דקדק לומר צריכין לידע שכבר זיכה להם כו' אמר תיבת כבר לומר שהידיעה היא אחר שכבר עירב לא קודם שזה כבר שלל במ"ש ואין צריך להודיע כו' והיינו מאי דמסיקי' דדעת מי שהניחו לו לא בעינן ומ"ש אבל הן צריכין לידע פי' ואפילו בערב י"ט שיש להם זמן לעשות עירוב אם יודעים שחכם א' עירב להם יסמכו עליו ולא יערבו הם אם ירצו יסמכו על מה שערב להם האחר והיינו מאי דשמעי' מעובדא דאבוה דשמואל ור"א ור' אסי דהוו מערב כו' והיו סומכין עליהן לכתחילה ולא היו מערבין וליכא לפרושי דברי הרמב"ם במאי דכתב יסמכו עליו כו' פי' אם שכחו ולא ערבו מעי"ט וידעו בי"ט יסמכו עליו והוא מה שגמר אומר הרמב"ם אע"פ שלא ידעו אלא בי"ט כו' אבל לעולם מעי"ט כל שיש שהות לערב אין להם לסמוך על המערב להן וכמו שפי' בדעת ר' יעקב בר אידי הא ליתא דממה שדקדק לומר הרמב"ם ז"ל הרי אלו מותרים גילה שאין מאמר אעפ"י נרדף וסמוך אדלעיל מיניה דא"כ אמאי הוצרך לומר הרי אלו מותרים הרי אמר בסמוך יסמכו עליו ויבשלו ויאפו וכשאמר אעפ"י וכוונתו לומר גומרן של דברים דבהכי מיירי מאי דקאמר ויבשלו ויאפו מה מקום בעולם לומר הרי אלו מותרים אלא ודאי דמלתא אחריתי קאמר מאי דלא השמיענו בתחילת דבריו דבתחילת דבריו השמיענו שיסמוך על המערב עליו אפילו מעי"ט ולא יערב הוא כדכתיבנא ובתר הכי השמיענו חידותא דדינא דאפילו לא ידע בעולם שיש מאן דמערב להו אלא בי"ט שפיר דמי ומותרים לסמוך דדעת מי שהניחו לו בעינן עוד כתב הרמב"ם שם וז"ל ויש לו לאדם לערב על כל העיר וכו' ולמחר מכריז ואומר כל מי שלא הניח עירובי תבשילין יסמוך על עירובי עכ"ל במ"ש ויש לו לאדם וכו' הודיע דמצוה לערב על כל העיר וכדעבדי כל האמוראים דמייתי הש"ס. ואמר לאדם לפי שבזה אין הפרש בין חכם למי שאינו חכם כל שיודע לערב מצוה לערב על כל העיר. ומ"ש למחר מכריז כו' שלל דעת שמואל ואפילו לפום מאי דפי' דסובר דמי שלא הניח שנה אחר שנה וכדומה פושע הוא דמהאי טעמא לא הוה מכריז דהגם דנאמר דכך היא דעת שמואל פסק כר' יעקב דהוה מכריז וטעמו משום דמעשה עדיף ואפי' מי שפשע ולא הניח יבא ויסמוך. וא"ת דהא ההוא עובדא דההוא סמיא נמי נימא ביה מעשה עדיף הא ליתא דבהוראה להיתירא כדעביד ר' יעקב הוי חידוש לומר עליו מעשה עדיף מהוראה לאיסורא דשמואל לההוא סמיא דחומרא היא והגם דאיכא קולא לענין שמחת י"ט הא מצי לתת קמחו ומאכלו במתנה לזולת ויבשל לו ולפום מאי דפרישית דדוקא לא אמר שמואל אלא לההוא סמיא מהטעמים הנז' שפיר השמיט הרמב"ם דין פושע אפילו לשמואל

וראיתי להרא"ש והאחרונים שכתבו דאם עירוב אדם א' לבני העיר אין רשאים לסמוך עליו לכתחילה ולא יעשו עירוב אלא דוקא אם שכחו בשוגג. ולא ידענא מנין להם דבר זה ואולי שסוברים דר' יעקב שלא היה מכריז אלא בי"ט מוכח שלא היה רוצה שיסמכו עליו אלא בזמן שאין בידם לתקן והיינו בי"ט ושכחו לערב אבל מעי"ט צריכין לעשות ודעת הרמב"ם ז"ל לא כן ואין הוכחה מדברי ר' יעקב וכדכתיבנא

דף י"ז גמ' ובמוספין כו' ומסיים בשל שבת כו' פי' חותם מקדש השבת וכבית הלל דקאמרי בבריתא שהביא הש"ס למעלה ולהכי לא קאמר רב הלכה כת"ק ואמר לית הלכתא כאותו הזוג וכמ"ש התו' וא"ת והא קי"ל הלכה כב"ה י"ל דרבי דחולק בברייתא ואומר שיאמר מקדש השבת וי"ט והזמנים יאמר דלא אמרו כן ב"ה כל עיקר ומה שראיתי למרן בכ"מ בפ"ב מהלכות תפילה שכתב דדעת הרמב"ם שכתב שם וז"ל שבת שחל בח"ה כו' במוסף מתחיל בברכה אמצעית בשל שבת ומשלים בענין שבת כו' יע"ש. שדעת הרמב"ם דמאי דקתני בברייתא ומסיים בשל שבת לאו אחתימה קאי אלא בענין שבת כגון ישמחו במלכותך יע"ש. פי' זה יוצדק אם היה תנא דברייתא גומר אומר וחותם בשל שבת ור"ח כמו שסיים הרמב"ם ז"ל אבל כיון דאמר ומסיים בשל שבת ותו לא פשיטא דאחתימה קאי גם מההכרחות דכתיבנא לעיל ליתא להאי פי' דמרן בברייתא. והרמב"ם ז"ל לפום דנחת לאשמועינן כל פרטי דינא ונוסחות התפילה להכי השמיענו גם האי פרטא דדינא דישמחו במלכותך ופשוט

שם גמרא אמר רב מניח אדם עירובי תחומין וכו' אמר רבא מניח אדם עירובי תבשילין ומתנה וכו' הרמב"ם כתב בפ"ו מה' י"ט וז"ל כל הדברים האלו שאמרנו היו בזמן שהיו ב"ד של א"י מקדשין על פי הראיה והיו בני הגליות עושין ב' ימים מן הספק לפי שלא היו יודעים יום שקדשו בו בני א"י אבל היום שבא"י סומכין על החשבון כו' אין י"ט שני אלא מנהג בעלמא ולפיכך אני אומר שאין מערב אדם ומתנה בזמן הזה לא עירובי תבשילין ע"כ. וכתב הר"ן במכילתין על דברי הרמב"ם וז"ל ואין דבריו מחוורי' דרבא דא"ל מסתבר' דלדידיה הוא דקאמר ואע"ג דבקי בקיבועא דירחא כו' ע"כ ואני אומר דהא לאו קו' היא כל עיקר דהא כלום מאימת קבילו עלייהו משום מנהגה הוא מזמן דבטל קידוש החדש ע"פ הראיה אבל כל זמן שהיו מקדשין על פי הראיה כלהו בני גולה על הספק היו עושין ב' ימים ותמצא שכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות קידוש החדש וז"ל ומאימתי התחילו כל ישראל לחשוב בחשבון זה מסוף חכמי הגמרא בעת שחרבה א"י ולא נשאר שם ב"ד קבוע אבל בימי חכמי המשנה וכן בימי חכמי הגמרא עד ימי אביי ורבא על קביעות א"י היו סומכין ע"כ. הרי דבימי אביי ורבא על פי קידוש החדש שהיו קובעים בא"י היו סומכין וכיון דכן כל בני הגולה משום ספיקא הוו עבדי ולא משום מנהגא ולהכי קאמר רבא מתנה אדם וכו' ולא קשה מידי וכפ"ז מאי דאמרי' בריש מכילתין דף ד' שלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם כו' עליהם כחובה זה היה בימי אמוראי בתראי אחר אביי ורבא אלא אי קשיא הא קשיא מדגרסי' במכילתין דף ו' וז"ל רבינא הוה יתיב קמיה רב אשי בב' י"ט של ר"ה חזייה דהוה עציב א"ל אמאי עציב מר א"ל דלא אותיבי עירובי תבשילין א"ל ולותיב מר האידנא מי לא לא אמר רבא מניח אדם כו' ומתנה א"ל אימור דאמר רבא בב' י"ט של גליות בר"ה מי אמר ע"כ והרי רבינא ורב אשי בתראי נינהו וקאמר ליה רבינא לרב אשי שיניח ויתנה כרבא ואמאי הא כבר הפסיק קדושת החדש בא"י עפ"י הראיה מימות רבא. וי"ל כיון דעד רבא היו מקדשין על פי ב"ד